״תגיד, שמת לב שאתה כל הזמן אומר כאילו״? שאל אותי הפסיכולוג בפגישה הראשונה שלנו.
״אני? מה פתאום. כאילו, אולי קצת, לפעמים. נראה לי״ עניתי בלי לחשוב פעמיים.
״בכאילו או באמת?״ חזר ושאל והתחיל לסכם אותי על פיסת נייר.
״נראה לי שבאמת. כאילו, אני מקווה״. עניתי והמשכתי לנסות לתאר את המציאות העכשווית.
מאז אותה פגישה סוריאליסטית, אי שם בקומה השניה של מעוז ההיפסטרים של תל אביב, שכבר נסגר מאז, אני מנסה לצמצם את השימוש במילה. בכל פעם שאני אומר אותה בטעות בפגישה השבועית שלנו, אני חוטף מבטים ועקיצות קבועות. די התרגלתי לעניין, אבל יש דברים שקשה לשנות, גם אם ממש מתאמצים.
לא ממש נוכח
אמנם אני חי במציאות, מתקשר רוב הזמן עם הסביבה וגם נחמד (תאמינו או לא), אבל לפעמים נדמה שאני כאן, אך לא ממש נוכח. אין לי עולם דמיוני עם חברים מומצאים, אבל מוצא את עצמי שוקע לעיתים למחשבות, תהיות ולעולם של כאילו.
בין שלל פירושיה המילוניים של המילה, אני הכי מתחבר לכך שהיא גם תוספת חסרת משמעות למשפט. ביננו, למה לכל דבר צריכה להיות משמעות? מה רע קצת לחלום בהקיץ? לדמיין חיים מושלמים במקום אקזוטי (אבל עם קניון), בלי הצורך לדאוג לפרנסה או לכלום בעצם? לברוח מהמציאות המורכבת ומההתמודדות היומיומית, להירגע שניה ולתת לראש לנדוד עד ברלין. אבל כמה אפשר לחלום? ומה עם לחיות?
הלילה לא ממש הצלחתי לישון, שלא לדבר על לחלום. המחשבות רדפו אותי, והתעוררתי כל עשר דקות בערך עד שהתעייפתי מעצמי וקמתי לכתוב קצת. לנסות להוציא את מה שיש על הלב, ורץ אצלי בראש. מחשבות של בין כאן למחר, בין הווה, עבר ועתיד. קלישאות מהולות בהתרגשות לא מוסברת. מצד אחד אני מותש, והגוף קצת תפוס מהתוכנית החדשה במכון. מצד שני הראש לא מפסיק לעבוד ולא נותן לי מנוחה. אני בין עירנות מוחלטת לבין אגירת כוחות למחר. בין פה לשם. וזה מתיש, מעייף ובעיקר מתסכל עד כאב.
משחק כפול
לפעמים אני מרגיש שאני שחקן בסוג של משחק כפול. פה ולא פה, נוכח וקצת נעלם, אבוד בין מציאות לדמיון. אבל נראה לי שכולם קצת כאלה בחיים. תמיד מחפשים את מה שאין, או בורחים ושוקעים להם למקום אחר. למה אצלי זה ככה כל הזמן? מדוע אני מפחד לחיות? להרגיש? לאהוב? מה כבר יכול לקרות? ממה אני כל כך מפחד? זה באמת או בכאילו?
אחת התיאוריות שלי להסבר המצב הזה קשורה לנושא של חוסר באהבה עצמית. גם הפסיכולוג וגם המטפל ההוליסטי לא ממש מסכימים איתי בעניין, אך אני עדיין נאחז בה בציפורניים. עד גיל עשר הייתי נרקסיסט לא קטן, הייתי עומד מול המראה, בטוח שאני פלא היצירה, ודואג להזכיר זאת לכל הסביבה. מאז הכל השתנה ואובר האהבה הפכה לשנאה לא קטנה, ולמאבק יומיומי עם עצמי, בין איפה ומי שאני לבין מי שאני רוצה להיות.
הפסיכולוג שלי עד היום לא מאמין לי שאני לא אוהב את עצמי, וקבע אחרי תקופה מסוימת שיש לי פחד מתסכול. והקביעה הזו קצת תסכלה אותי, ואיתה הגיע הפחד, והחשש שאולי זה באמת נכון. זו תחושה די איומה יש לציין, לא להגשים את הצורך, הרצון או הדחף. אז החלטתי שהגיע הזמן לנסות להתמודד עם זה.
אבל איך מתחילים להתמודד עם המציאות? עם התסכול? עם כל הדברים המאיימים שמחכים שם בחוץ אבל בעצם יותר אצלי בפנים? אני עדיין מחפש את התשובות, ויודע גם שלא אמצא את כולן בבת אחת או בכלל. אני יודע שאי אפשר לשקם מערכת יחסים עקומה ביום אחד, גם לא בין לילה ללא שינה. אז מתחיל לאט, צעד צעד, משתדל להיות נוכח, להקשיב לאחרים ובעיקר לעצמי, להתקרב ופשוט להיות.
באמת, לא בכאילו.
כרגיל
כתוב מאוד יפה
מאוד כנה
מאוד מעורר מחשבה!
והתמונות שאתה מוסיף תמיד מתאימות ומשלימות בצורה כל כך הרמונית את הטקסט!
להישאר פוטנציאל מונע תסכולים, כי אתה אף פעם לא חייב לפרוע את השטר שהוא אתה ולהתמודד עם ההשלכות של זה.
אבל זה בכאילו. כי יש מחיר לעשייה ויש מחיר גם לאי עשייה. יש מחיר לאמירה שרציתי לומר ויש מחיר לאי אמירתה.
כתוב מעניין ומעורר למחשבה