"מה זה? לאן נעלמת?" שאל אותי אחד מאנשי המדרגות באימון האחרון.
"אני בגמילה מהכושר, רץ בחוץ רק בשני ושישי" עניתי תוך כדי שאני מתנשף.
"לא רואים אותך מספיק, לא שומעים אותך. אתה חסר" אמר וירד לכיוון הטיילת.
"באמת מרגיש חסר". חשבתי לעצמי והמשכתי לטפס.
זו בעיקר התחושה בזמן האחרון. שמשהו חסר. לא יודע להצביע בדיוק על מה, אבל התחושה תמיד שם. ובעיקר ששום דבר לא מספיק לי. לא הקינוח או האוכל, לא מספיק שעות שינה, לא מספיק צעדים, לא מספיק זמן בטיפולים. שום דבר לא מספיק. אני פשוט לא מספיק.
חודשיים לגמילה
עברו קצת יותר מחודשיים מהגמילה מהקניות. מאז שהפסקתי לקנות את עצמי לדעת, ולנסות למלא את הבור בכל דבר שמזכיר את נוף ילדותי. חודשיים שלמים שהחלפתי את הקניות בשקיעות. כל יום, בדרך כלל באותה שעה, יוצא מהדירה לכיוון הטיילת, ובמקום ליהנות משקיעתה האיטית של הזריחה אני ממלא את הטלפון בעשרות תמונות של שארית השמש מכל כיוון אפשרי. פעולה פשוטה שהפכה גם היא לעבודה, למשימה היומית. כי רק ככה אני יודע. להפוך כל חוויה למשימה, רק כדי להמשיך לשרוד בעולם הזה. וזה התחיל להתיש אותי.
באחד הטיפולים הנפשולוג שלי אמר שעכשיו אני בונה, משקיע המון ובאמת משתדל, אבל חייב להבין שתמיד משאיר איזה חור אחד או שניים שהאנרגיה זורמת דרכם החוצה. וזה מה שגורם להתשה הכללית שמרגיש. כל עוד שאני לא עושה את השינוע עד הסוף, ובוחר באמת, אז אני משאיר את המצב בשלב שמוריד אנרגיה. הוא כותש אותי ולא ממלא אותי, כי כל השנה האחרונה אמורה להוביל אותי לאנשהו. גם ההתנהגות הזו מובילה לאנשהו, אבל לא לאן שאנחנו באמת רוצים. המטרה היא שהכל יוביל אותנו למקום המיוחל באשר הוא, כשאני אראה אותו אני אדע, אבל אני צריך לאפשר למקום הזה להיות עם מצע מוצק ויציב שאני פנוי וזמין אליו. כי כרגע אני כן יציב, מבין כל דבר וכל ניואנס, אבל אני לא זמין לשפע הזה. אני פחות פנוי.
המעבר הסופי של התהליך, במובן הטוב של המילה, יהיה ברגע שבו אני פשוט אבחר לכבד את הילד הקטן תוך כדי שאני מתנהל כבוגר. בעולם שבניתי לעצמי אני בוגר בתוך עולם הילדים. אני צריך לכבד את הילד הקטן בעולם הבוגרים. זו הבחירה האמיתית, והמעבר הזה יאפשר למשהו להיכנס פנימה.
שיא הקונפליקט
ועכשיו, שהקניות הן כבר לא אופציה, האובססיביות קפצה חזרה לנושא האוכל והכושר. כי זה מה שאני יודע. לקפוץ מאובססיה אחת לשניה. ואיתן חזרו התקפי הזלילה, ולצערי גם הנפילות. מתישהו במהלך אחד השבועות, בין טיפול לטיפול, רשמתי רשימה מצומצמת של מחשבות שמייסרות אותי, ורוצה לעבוד עליהן. הגעתי למסקנה שאני חייב תבניות, מסגרות, לדעת מראש מה אוכל בכל יום, כי אחרת יוצא מדעתי ומתעסק בזה כל הזמן. מצד שני רוצה לשבור את התבניות, לאכול מה שמתחשק לי, ומקנא באנשי אבן גבירול שאוכלים להם להנאתם.
אני רוצה להרזות ולהשמין בו זמנית. חושב תמיד על הארוחה הבאה, עוד לפני שמתחיל את הנוכחית. כשאוכל משהו טעים אני מתייסר לפני, תוך כדי ואחרי, ובעיקר מפחד שלא יהיה מחר. הכל מסתכם בזה שאני מפחד מאוכל, אבל רוצה לאכול הכל. בעיקר לאכול את העוגה, ולהשאיר אותה שלמה. בהצלחה לי עם כל זה.
לנפץ את הבועה
הנפשולוג אומר שאני כל כך סיסטמטי ודבק במסגרתיות, ויש בי איזשהו פחד שאם אני לא אהיה בתוך המסגרתיות אז השד יצא החוצה. וזה באמת מה שקורה, כי אני חונק את אותה ישות פנימית קטנה, וברגע שהיא משתחררת ומתפרצת מאיזשהו חור, אז היא מתחילה להשתולל ולבעוט.
הוא טוען שאי אפשר רק לכלוא אותה ולא לאפשר לעמית הקטן להיות באמת. זה לא שעמית הקטן לא נהנה ומבסוט מהמתנות שקניתי לו לאחרונה. הוא נהנה באופן שטחי ורגעי, אבל מה שהוא רוצה באמת זה ללכת איתי יד ביד שם בחוץ. ואת זה אני אומר לו: "לא, לא, לא". אני לא נותן לו. עמית הקטן רוצה חופש, רוצה שאהיה בזוגיות איתו. הוא לא רוצה שאכלא אותו ואקנה לו מתנות. אמנם הוא נהנה מהן, הוא לא כפוי טובה, אבל הוא רוצה החוצה, שאאוורר אותו, שאעשה איתו את המסעות שאני צריך לעשות, לגלות איתו דברים ביחד. הוא רוצה את החיים, ואת זה אני לא נותן לו. פה אני ממש סוגר עליו. הוא רוצה חופש, שאקח אותו לטיולים והרפתקאות וביחד נגלה את העולם. ובקטע הזה אני עדיין צריך להתחזק ולנפץ את הבועה הזו. פשוט לתת לה להתפוצץ.
ברגע שאני לא באמת סומך על השד, על עמית הקטן, שהוא לא שד או מפלצת, וברגע שאני משחרר אותו, הוא לא יודע מה אני הולך לעשות לו, כמה להצר את צעדיו ועד מתי, אז הוא מתחיל להשתולל. הוא לא יודע מה יהיה מחר, אז הוא חייב לפרוץ את כל הגבולות ולקדם את האג'נדה שלו, שאני ברוגז איתו, שהיא הדרמה. כי אני לא מדבר איתו. אז מה הוא עושה? יש לו חמש דקות? הוא רוצה לעשות את כל הדרמה האפשרית והוא אלוף בזה, הוא ממש טוב בזה.
הרס עצמי לכל עבר
ובאמת בכל התקפי הזלילה של הזמן האחרון, מכל מיני סיבות שונות, זו בדיוק אותה סצינה. אני אפילו לא נהנה. אני עומד כמו גנב ותוקע את הכל, בלי שום הנאה. זה הרס עצמי טהור ונקי. פה אני יודע לאן זה יוביל. אני מבין בחוכמתי, ומפה אני מפזר הרס עצמי all the way.
אין דרך לתאר את ההתקפים האלו מאשר סבל בלתי יתואר. אני סובל לפני, תוך כדי ואחרי. הנפשולוג אומר שזה פוער בי איזשהו חסך. וההתניה שזה יוצר בי באותו רגע, זה שאם אני לא אוכל אני אמות. ככה. בסופו של דבר הנפש נכנסת לפינה אשלייתית. היא רוצה אוכל רוחני, אהבה, ביטחון ויציבות, ואני לא נותן לה את זה. אני מרעיב אותה, ומדי פעם היא משתגעת מזה, והיא לא יכולה עם ההרעבה הזו, תרתי משמע, ועם הנוקשות הזו. אני ממש מרעיב אותה, ומאוד נוקשה איתה. אז ברגע שהיא רואה את הפתח הכי קטן היא בועטת.
הדבר החשוב ביותר הוא לא לתת יותר מדי משקל לתהליך הזה. למה? כי אם אני אקום מחר בבוקר ואחזור לשגרה הנכונה והסבירה שלי, שאני רגיל אליה, מה שיקרה זה שאני לא אתן יותר מדי לגיטימציה לשד להבין שהדרמה הזו עובדת. ברגע שאני נכנס למרה שחורה וליותר מדי תסכול, אז אותו מקום דרמטי מבין שזה עובד. אבל אם אני אגיד היה מה שהיה, קרה מה שקרה ולא מתבוסס בזה, דברים ישתנו.
לא מספיק מיוחד
אבל אני עדיין לא יודע איך לא להיות נוקשה. איך לשחרר מבלי לאבד שליטה. הנפשולוג אומר שאני מפחד לגלות באמת מה מסתתר שם בפנים. מפחד ממה שאמצא כשאני אגלה את עמית. מפחד שאם יוסרו הגבולות אז תצא מפלצת. ואני טועה. איך שלא יהיה ומה שלא יהיה אני טועה. אמרתי לו שדווקא להפך, אני מפחד שלא יצא כלום. מישהו לא מיוחד, לא ייחודי וסתם. כי זה מה שמרגיש באמת. סתם. שאין בי שום ייחודיות.
הוא הסביר לי שאין חיה כזאת. אסור לי להתנהל בעצמי עדיין, כי אני עוין, ממש עוין כלפי עצמי, ולכן חשוב שיהיה לי מישהו בהשגחה לוודא שאני בדיבור נעים ולא פוגעני מול עצמי, כי אני עושה לעצמי הרבה פעמים ממש טרור. התגובה הקיצונית של הנפש היא בגלל שאני ממש קשה איתה, אז כשהיא סוף סוף פורצת היא משתוללת כאילו אין מחר. היא אומרת "וואלה זה יכלא אותי בפעם הבאה, לא יודעת מתי הוא ישחרר אותי, אז יאללה נרביץ, נרביץ כי מחר עוד פעם נתחיל עם הסיזיפיות הנוקשה הזו שהיא לא מהנה, לא כיפית ולא שום דבר". כשאדם עושה משהו והוא לא נהנה ממנו וזה סוג של עונש, ואני רק חושב כל הזמן על הארוחה הבאה, אני בסוג של כלא, וזה משהו שהנפש תרצה לברוח כל הזמן. אז מה אני עושה? עד שאני לא אבין שאני צריך להיות יד ביד עם הנפש, עם עמית הקטן, אז בעצם היא כל הזמן תנסה לברוח.
אמרתי לו שאני מפחד שהיא תרצה לברוח גם אם אני כן אשחרר וגם אם לא. הוא ביקש שאתן לזה צ'אנס. כי אם אראה שזה לא יקרה, שהנפש לא תברח, ברגע שאשחרר קצת, אולי יהיו רגעים מלחיצים בהתחלה, אבל היא תאהב את זה הרבה יותר ולא יהיו יחסי מרות. כי מה קורה עכשיו? אני ביחסי מרות עם עצמי. אני נוקשה מאוד עם עצמי, אם זה לזמן מה אז סבבה, יש תוכנית, יש יעד, מעולה. אבל כבר אין את היעד הזה. היעד הזה הוא לכל החיים. זה לא יכול להיות ככה.
נו, תבחר כבר
עמית הקטן רוצה לדעת מי אני, מה אני, מה אני אוהב ולא אוהב, לחיות את החיים כפי שהם, לא לסבך אותם, לא כל הזמן ליצור דרמות והקצפות, כי מה תכלס אני עושה? יוצר את הקורבניזם ואת ההקצפה כדי שתהיה לי לגיטימציה להיות עסוק במשהו, ואני לא צריך את זה. אני עברתי, עשיתי, למדתי, ואני בשל. כל מה שנותר הוא להחליט החלטה מודעת, בחירה אמיתית, לבוא ולהגיד אחת שתיים שלוש קופצים, על החיים ועל המוות.
אבל אני לא מסוגל. עדיין לא. כי זה מפחיד, וזה מחייב וזו אחריות וזה אומר להתבגר. ואני לא רוצה להתבגר באמת. עדיין לא. ומצד שני אני באמת לא רוצה שזה יהיה ככה לכל החיים. לא יכול יותר.
הנפשולוג אומר שרוצה זה לא מספיק, רוצה זה רק 30 אחוז. 70 אחוז זה הנפש. והיא צריכה הוכחות. הקפיצה היא אמנם רק מטאפורית, אבל היא לא באמת סיכון חיים, להפך, זו היכולת סוף סוף לחיות. כי אז אני ארגיש פתאום שאני חי, וכשאני חי אני מתמלא באנרגיות טובות, אני מרגיש מסופק, מרגיש שאני מגיע לאנשהו, אני מרגיש שאני לא לבד, שאני אמנם עובד קשה, אבל בונה משהו. אבל כרגע יש הרגשה שאני בכלא, אז לא משנה מה יקרה. אין לאן ללכת.
הגיע הזמן להתחבר לקונספט הזה שאני בוחר לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. בהתחלה אני קצת אסתנוור, כי לא ראיתי אור אמיתי הרבה מאוד זמן, ועכשיו אני רוצה סוף סוף לעשות את הצעד הזה, כי אני פשוט יושב על הגדר. בסופו של דבר הכל מגיע לזה, אני יכול לעשות עוד סיבוב סביב העולם, עוד פעם לדבר על זה ולבחון את זה, אבל השורה התחתונה תמיד מגיעה לעניין של הבחירה. השלב המעשי. אני חייב לעשות את השלב הזה כדי להרגיש שהשתחררתי מהכלא, הכלא של התודעה, שהוא כלא מאוד מאוד קשה.
לא מספיק מחליט
ההחלטה שאני צריך לקבל היא לחיות. פשוט להתחיל לצעוד בתוך המציאות, ולעשות את זה מהמקום הזה שאני בא ולומד מההתחלה. להציג את עצמי לעולם, לא להסתגר מפניו אלא להיחשף אליו. הולך, מגיע, מכיר, מנסה, נכשל, מצליח. הכל, לטעום ולחוות, ולא בשביל הרס. לטעום ולחוות כדי להשביע באמת את הרעב האמיתי שלי. למלא את החלל הפנימי שלי בתכנים האמיתיים שהנפש חייבת אותם. חברה, זוגיות, לצאת מהנעילה ההתנהגותית הזו שאני מאמין שזה אני. אני כבר כל כך עמוק בתוך ההצגה, ששכחתי איפה ההצגה נגמרת ועמית מתחיל, וההפך.
אני לא יודע להגיד היום איפה קווי המתאר שלי, ובגלל זה כל ההתנהגות המסגרתית הזו. במשקל, בתפריט, בצעדים, בהכל. הכפייתיות ההתנהגותית הזו היא פשוט פיצוי על מקום שהוא מרגיש חסר בגבולות, ואם אני חלילה לא אבוא עם טבלה אקסלית של גרמים אז יקרה איזה משהו.
הסיבה שנתקעתי בזה קצת היא מהסיבה שעשיתי דברים נהדרים, אבל לא עשיתי את הצעד הבא. שאומר הגיע הרגע לבחור. לצאת החוצה וממש לטעום את החיים כפי שהם בחוויה שלי. אין לי מספיק חוויות שיצרתי מול החיים. יש לי חוויות שיצרתי מתוך מקום סגור, שהוא בעצם איזשהו הולגרמה שמריצה את עצמה ותקועה שם על איזה לופ של איזשהו גיל שלא שייך כבר. כל הדברים שעשיתי ופעלתי, הנתונים האלה נבנו מאותה הולגרמה שכבר מזמן לא שייכת, לא מתאימה ולא נכונה. זאת אומרת שזה פעל להגן עלי אמרנו סבבה, אנחנו צריכים שאהיה חזק, יציב ומוצק, אבל כרגע אני ממש לא צריך את זה. זה אומר להתחיל מא'. זה לא שאשכח מי אני, אבל פשוט להתחיל לייצר חוויות. בכל שבוע לייצר חוויות חדשות, הרפתקאות, ניסיונות, כשלונות, הצלחות, אהבות, משהו שימלא אותי.
לא הוגן שאני עובד כל כך קשה, ובסוף אומר שאני לא יודע אם אני רוצה. אני חייב לתת לזה צ'אנס, ורק אחרי שניסיתי אני יכול לבוא ולהגיד אם אני רוצה או לא רוצה.
תקוע באמצע
אני תקוע עמוק בקונפליקט, כי מצד אחד אני רוצה הכל, ומצד שני אני לא רוצה כלום.
הנפשולוג אומר שאני לא יודע מה אני רוצה, כי אני לא יודע מי אני. קודם כל צריך להגיד עכשיו אני רוצה לראות, לקחת את כל הדברים הטובים שבניתי, לשים אותם מול העולם ולראות מה קורה שם. וסוף סוף לדעת מי אני, מה אני, איפה אני מתחיל, איפה אני מסתיים ואיפה כל השאר. החוויה הזו היא הרכיב החסר בכל הסיפור. וזה הזמן והבשלות שלי. יש שם תעצומות, יהיו עליות ויהיו ירידות, יהיו הצלחות ויהיו כישלונות, אבל מה שכן יהיה שם זה חיים.
צריך לצאת מהכלא ההגנתי הזה ולעבור שלב. בלי יותר מדי להתחשבן, להתקמבן ובלי להגדיר, כדי שלא ילחיץ. פשוט ליצור חוויות חדשות ומהנות, ולצאת מהמשבצת ומהריבוע. כי אמנם זו קלישאה, אבל עולם שלם מחכה לי שם בחוץ. ואני עכשיו בהרגשה לא נעימה, כי גם אם הכלא הוא כלא מפואר ויהיו בו מיליון דברים, זה עדיין כלא. ואני תקוע בספרייה של הכלא.
קניות כבולימיה
הכל מאוד נכון ויפה בתיאוריה, ועמית הבריא מבין את הכל, אבל תמיד כשמגיע לשלב המעשי או למבחן התוצאה אני קופא. ואז חוזר לאובססיות המוכרות. חוזר להליכות, להתעסקות באוכל, ולצערי גם חווה לאחרונה יותר מדי התקפי זלילה שמסתיימים בנפילות. פיזיות ובקניות.
הנפשולוג אומר שהקניות זה בדיוק העניין של הבולימיה. ומה שאני באמת רוצה זה חופש, לא עוד ספרים, ואני מסרב לקבל את זה. אני עושה המרה. טוב, חופש אני לא אקבל, אז מה הדבר הבא? טוב, תביאו לי עוד ספר. אני צריך לקחת את הספרים האלה לחופש, ולא לשים אותם בכלא, כי בכלא זה לא יספיק אף פעם. זה לא מספיק. מה שהנפש רוצה זה חופש, חוויות, התנסות, חשיפה.
ברגע שאני עדיין עם מניירות של אסיר, וברגע שאני משחרר את עמית הקטן לחופש אז אני מתנהג כמו חזיר. כשאהיה בחופש, אולי יהיו קצת מעידות, אולי, לא בטוח, אבל סוף סוף תהיה לנו ההבנה והחוויה שאני לא פאקינג אסיר. שאני לא חייב להיות בתוך כל הלחץ הזה שאני לא אפול, שאני לא אגזים. ברגע שאני אבין שאני לא בכלא, אני לא אצטרך את כל המסגרתיות הזו. וגם אם בא לי גלידה, אז אוכל גלידה ולא ארגיש צורך לעוד גלידה. זה לא מתאים, לא בריא ולא נכון. ואני אהנה מהגלידה שאכלתי. חלום שלי, כי עכשיו עוד לפני שמתחיל לאכול כבר רוצה עוד וממש לא נהנה.
אני צריך להיות קשוב לגוף שלי, להרגיש שאני חופשי, ולהפסיק את הלחץ סביב המסגרת. ברגע שאני מתחיל להידבק לכל יותר מדי למספרים ולהתחשבנות זה סימן שאני בתוך לופ.
לופי לופ
וככה בדיוק מרגיש. בלופ אינסופי שלא יודע איך לצאת ממנו. הנפשולוג אמר שאין ברירה ואני חייב לבחור ולהתבגר. להבין שאנחנו לא הולכים להתבגר על חשבון הילד הקטן. אני לא הולך עכשיו לנטוש את הרגישות שלי, את המקום המיוחד שבניתי, רק בגלל שאני מתבגר. זה לא הולך להיעלם, אבל זה הולך לעבור איזושהי התרחבות. זה הכל.
אמרתי לו שהקונפליקט במיטבו כי אני אני לא רוצה להתבגר, אבל מצד שני אני לא רוצה להישאר ילד בן עשר.
הוא ענה לי שזה מה שאני עושה בפועל. הכלא זה ילד בגיל עשר, וזו תמונת מראה של מה שאני עתיד להיות. זה דפוס פנימי שככל שהשנים עוברות ואני לא מייצב את זה נכון, זה רק ילך ויחמיר. הוא טוען שכל אחד נולד עם דפוס עקום, אבל אני יכול לבחור בין הדפוס לבין השביל. ואם בחרתי בדפוס, זה לעשות העתק הדבק למקומות שאני לא רוצה להיות בהם.
אני צריך לבחור בחופש, לבחור להשתחרר מהמקום הזה של הילד, ולקחת את הילד איתי החוצה. אני לא מזניח אותו לחלוטין, וחייב להאמין שהילד יהיה הרבה יותר מאושר. אותו ילד רצה משהו מאוד ספציפי, ולכן הוא עשה את כל הצרות האלו, אבל ברגע שאני אתן לו משהו שיהיה תחליף הולם, והוא באמת ירגיש את זה שזה אמיתי, הוא יוותר. עכשיו הוא לא מוותר כי אני לא נותן לו תחליפים, אז הוא מתחיל להיות קטנוני, עצבני וסגור. בסוף הוא יראה משהו שבאמת נחמד, נעים וטוב לו, אבל בשביל זה אני צריך להתנסות. אי אפשר להחליף התנסות בתיאוריה, ועד שלא אחווה חוויה טובה, נעימה ואמיתית, אז לא יהיה לי איזשהו סימוכין שאוכל להתחבר אליו. זו דרך, זה חוויות. לבוא בטוב.
רוצה להפסיק
ועכשיו אני מרגיש שאני מתחיל לבעוט לכל הכיוונים. רוצה להפסיק לקנות מהמקום של למלא את הבור, להפסיק להרוס לעצמי, מת להפסיק להתעסק כל היום באוכל, להפסיק להתעסק באובססיביות בהכל. פשוט להפסיק. הנפשולוג שלי אמר לי שברגע שאני קונה אני צריך לעשות דיון, ולא לגעור בילד הקטן. כי מי אמר שהאוסף צריך להסתיים תוך יומיים? אוסף זה עניין של חיים, של תוך כדי. כל פעם איזה משהו קטן, ואני צריך סבלנות, לבנות את זה.
אבל זו בדיוק הבעיה שלי, שאין לי את זה. לא יודע מה זו סבלנות, רוצה הכל עכשיו, והרבה ובבום. הוא טוען שזה בדיוק המקום הזה של הילד שהוא לא מחובר והוא כועס, הוא רוצה משהו והוא לא מקבל אותו, אז אני ממלא אותו וממלא אותו בדברים שהוא לא באמת חייב אותם, אז גם אם הוא באמת נהנה מהם, זה לוקח לו 10 דקות עד שזה יורד לו ואז הוא מחפש את הדבר הבא.
הלחץ ירד רק כאשר אני אתן לילד מזון נכון. וזה אומר חוויות חדשות, התנסות, רגשות, יחסים ודברים מהסוג זה. ואז ארגיש שזה משביע אותי להרבה זמן. עכשיו אני בסוג של ריק מסוים. ואני חייב לבוא ולשאול את עמית מה בחרת? זה הכל. לא יכול לבוא קונפלקטיבי לעניין הזה של הבחירה.
בסופו של דבר אני אגלה שהדבר היחידי שיכול להרגיע אותי, זה אם אני אזין את הגוף והנפש שלי בדברים שאני באמת צריך ולא בתחליפים זולים.
וההחלטה היא רק שלי בסוף. אף אחד בעולם לא יכול להכריח אותי. חייבים להבין ולכבד את זה. אני צריך לכבד את העובדה שאני בתהליך שיש בו עליות וירידות, וגם כשאני נופל אז לא לקחת את זה למקומות אפלים וסופניים. להגיד אוקי, זו היה לא נעים ולא הכרחי, אני בוחר להמשיך לטפס למעלה במדרגות בקצב שלי. במדרגות הנפשיות. וזהו. לא לוותר, לא לעשות מזה יותר מדי עניין, לא לחפור בזה יותר מדי כי אין מה. זה זה וזהו זה.
מספיק ליפול ולקום
הנפשולוג אמר לי שאדם שלא היה במעמד שלי לעולם לא יבין אותי, כמה קשה להשתלט על השד הזה. הדבר הטוב ביותר זה גם לדעת איך אני מתנהל במצבים של מעידות. איך אני קם. גם חשוב מאוד, וגם שם יש ניקוד. זה שעכשיו נפלתי, סבבה. לאן אני לוקח את זה? אני ממשיך לחרב או שאני אומר יאללה נתחזק.
ולפעמים אני לא באמת יודע איך לצאת מהדבר הזה. בעיקר מהרצון לקנות עוד ועוד, או לעשות עוד ועוד צעדים כדי להוריד את המאתיים קלוריות שהוספתי לתפריט, ולא לעלות במשקל ולחזור אחורה. לפעמים כל מה שמתחשק לי זה שפשוט ייקחו לי את האשראי או את המשקל. למרות שאין סיכוי שיכול בלעדיהם.
הנפשולוג אמר שמה שאני באמת צריך זה לחזור לשגרה. וצריך לבדוק למה הילד לא מסופק. לשמור על הרגלים בריאים, על הדרך ועל ההתמדה, וגם אם יש נפילה אז לא קרה שום אסון. שלא אחשוב שקרה אסון עולמי. מחר בבוקר קמים ואני אתחיל עם הלך רוח חיובי, ואני אחזור לשביל שלי וזהו. זה מה שאני יכול לעשות. לא מעבר לזה.
תבנית נוקשה
לדבריו יש התקדמות בתהליך שלי, אבל אני צריך להבין שיש איזשהו רצף שאני צריך לתפוס שוונג ולחצות את הממברנה הזו, את השלייה הזו. פשוט לפרוץ את אותו מעטה הגנה שבניתי לאורך השנים. זה אומר שאני חוזר לשגרה היומיומית תוך כדי הפקת לקחים. אני צריך לאכול דברים שאני מרגיש נוח איתם, שאני לא מרגיש רעב מדי, ולא מרגיש שאני מגזים מדי. אני צריך לשחרר את האדיקות הזו, כי זה משהו שמוליד דברים אחרים לא טובים.
המכון הוא לא תבנית נוקשה, אבל אני הפכתי אותו להיות תבנית נוקשה, גם קניות זו לא תבנית נוקשה, ואני הפכתי אותן לתבנית נוקשה, ונחשו מה? גם אכילה זו לא תבנית נוקשה, ואני הפכתי אותה לתבנית נוקשה. אני לקחתי את הדברים שהם יומיומיים ושגרתיים, והקצנתי אותם למקום פתולוגי. אני צריך לקום מחר בבוקר, להסתכל על קצות הרגליים, לחזור לשביל ולהתחיל להתהלך בו מחדש. שוב ושוב. כרגע זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות. לא להסתבך עם זה יותר מדי. ובעיקר לא להתבוסס בתוך הרפש הזה, כי זה לא עושה לי טוב.
מספיק לחטט בפצעים
כל החודשיים האחרונים היו לבוא ולנער את העץ, כדי לראות אם הפרי יושב חזק עליו או שהוא לא, ואז מיד יוצא למסע נקם. אז נכון שהיה קצת גליץ' והיה קצת טלטול, אבל זה לא אומר כלום. לא לפי זה אני מקבל את הניקוד. הניקוד הוא אוקי, הייתה סיטואציה, הייתה מעידה, ואיך אני מנתב את עצמי, מה המחשבות שלי, מה המעשים שלי, לאן אני לוקח את זה. זו הדרך שאני בונה בעצם. ואם אני רואה שמהסיטואציה הזו יצא משהו שהרווחתי אותו, אז הוא כבר שלי כי הרווחתי אותו מתוך הגירוי הזה.
לפעמים זה יהיה באופן התנדבותי, כי אנחנו לא רוצים לבוא למקומות כואבים. אנחנו לא אוהבים להסתכל על מקומות חלשים באופן טבעי, למרות שמי שכבר נמצא בתוך ז'אנר קורבני הוא יודע לעשות את זה טוב, אבל הוא לא אוהב לגעת ולחטט בפצעים. אפילו שזה קורבנות ודרמה, אדם לא אוהב שנוגעים לו בפצע ולא אוהב לדבר על הדברים החלשים.
עד לא מזמן הקאה לא הייתה אופציה, ולצערי היא חזרה לשולחן. הנפשולוג חזר והדגיש שאני צריך לחזור לתלם. בסופו של דבר הריפוי הוא לא לברוח מהמפלצת, אלא להיות מסוגל לעמוד שם ולא להרגיש במלחמה. כל עוד אני במלחמה אני לא בלמידה. אני בלמידה, אבל בורח מהבית ספר לפעמים.
עניתי לו שהעניין בין לברוח לבין להתמודד הוא מאוד דק, זה כמו לא לדעת אם אתה רעב או צמא. והוא ענה שאנחנו לומדים מינונים. אני עכשיו אדם שלא הריח ולא טעם ופתאום נפתחו לו כל החושים. כמו ילד קטן שלומד הכל מחדש. לומד ללכת, לומד לחוש, לומד להגיד לא, וחלק מהלמידה זה לדעת שיהיו נפילות ולא לנצל אותן לרעה. כשנופלים אז נופלים, וזה כואב ולא נעים, אבל השאלה מה אנחנו לומדים ומבינים לתוך זה, מאיזו זווית אני רוצה לראות את התהליך הזה.
מספיק הרס עצמי
בגלל שאני בוגר ואחראי על מעשיי אני יודע שמה שאני עושה עכשיו בעצם פוגע בי. הרס עצמי כהרס עצמי זה לא משנה באיזו צורה הוא נעשה, באיזו כפייתיות זה נעשה. אם זה בקניות יתר או באכילת יתר או בכל דבר אחר.
הרעיון הוא למצוא את האמצע, את השביל שלנו. כשאני נמצא באיזשהו קיצון כלשהו, אפילו אם הוא בריא, אם זה זמני זה בסדר, אבל זה לא המבנה הנפשי של הבן אדם להיות בקיצון הזה כל הזמן. חלק מהסטרס שלי זה סלף אינדוסט. אני יוזם ויוצר תרחיש ששם אותי בתוך מלחציים. ואני לא אוהב שכופים עלי, לוחצים ומכריחים אותי, כי בעצם אני יצור חופש. אני צריך לשים לב מה עמית עושה לעמית. איך אני מתנהג אליו, ולפעמים לא מפתיע שאחת לכמה זמן הוא בועט ומורד.
אני לא יודע גבול, והוא בועט בחזרה. מה זה אומר? שאולי אנחנו יותר מדי מקצינים בעניין של ההקפדה של הדברים. כשאדם נמצא בקיצון מסוים זה בא לסמן משהו, ויש איזשהו שלב שאדם לא יכול יותר, לא פיזית, לא נפשית, ולא בכלל. ולי יש כוח של ספורטאי אולימפי, באמת בקטע הזה של ההקפדה ושל העמידה בדברים, אבל לפעמים זה מאוד הגיוני ונורמלי שהנפש תגיד "חאלס, מספיק, תירגע כבר, אתה לא נותן לי אפילו חופש, הקלה מסוימת". אם אין איזשהו גמישות מסוימת, כי אצלי זה או למעלה או למטה.
מספיק עם הקיצון
הרעיון הוא שאנחנו צריכים מתווה טיפה יותר גמיש, כזה שלא יוביל אותי לדרגת קיצון כזאת, כי אני מחזיק מחזיק מחזיק, גם פיזית, גם רגשית. גם לאדם חזק זה פשוט יברח. זה לא שקרה עכשיו איזשהו אסון. צריך להגיע לתובנות נכונות ולשדרג את הגישה שלנו לטווח הרחוק יותר, כי מה זה אומר לי? שלטווח הקצר זה היה בסדר גמור, השגתי את כל המטרות שלי מבחינת משקל וכל זה, אפילו קצת הגזמתי. אני מתאמן יפה ושומר על זה, ועכשיו זה הזמן להיות יותר ברכות.
בגלל הנוקשות הזו אין איפה לדחוס משהו, ואז מה קורה? אני מתמלא ומתמלא בדברים הלא נכונים, ואז אין לי לאן להזיז את זה. לא להיות בקיצון זו חוויה שלומדים ומתנסים, ואני אטעה בה הרבה, אבל לפחות אני אלמד. הפחד ישמור עלי.
כשסיפרתי לו בפגישה שאני רואה במראות במכון מולי הר אדם, הוא ענה לי שאני רואה במראה את התבנית שבניתי, והתבנית זו בובה שמנה, כי היא נותנת לי סוג של מסה והגנה, ובפנים אני מרגיש רעב. הרעיון הוא למצוא את האיזון הזה באמצע, שאנחנו יודעים שהדבר הזה לא יתמוסס בין לילה, וכן אצטרך ועדיין אהיה חייב לוודא שאני מתמלא בדברים הנכונים וכרגע אני בגדול בדרך הנכונה, אבל זה לא עוד לגמרי שם. במיוחד לא בהיבט החברתי, כי ברגע שאני באמת אהיה מלא בעניין הספציפי הזה, חלק גדול מהבור שייפער אז הוא לא ייפער לעומקים כאלה מבהילים.
מספיק עם הרעב
יצרתי רעב נפשי, וכבר עשיתי לעצמי תסביך עם האוכל. בגלל שאני כל הזמן בקיצון קיצון. כל הגישה לאוכל הפכה להיות מוקצנת מדי. זה טוב שמשהו קיצון לתקופה מה כדי להגיע ליעד מסוים, בשביל להציל חיים או כל דבר אחר, אבל זה לא בנוי לטווח רחוק מדי, לא לזמנים שאני מדבר עליהם. זו לא דרך חיים, היא לא טובה.
האמת היא שזה קצת מיצה את עצמו, ולמרות שאני מפחד שאני אתפרע, יהיו פה ושם נפילות, אבל עדיף לנו ליפול פה ושם כי גם ככה זה קורה. ומתוך זה אני פשוט אתחיל לסמוך על עצמי ואבנה אמון עם עמית, ואני אסמוך על הידע שלי והיכולת שלי ולא אצטרך כל הזמן להיות בתמיכה. כי זה עוד המניירות של הילד הקטן שרוצה שיעטפו אותו, וכל הזמן יגבילו אותו, ויגידו לו איך ומה כמה ולמה.
עדיף לשחרר את הרסן, כי אז הפחד שפה הוא אויב, יהיה ידיד. אני אתפרע פעם, פעמיים אבל אין סיכוי שלא אפסיק בעצמי. לא היום. בניתי תשתית מספיק חזקה, וגם אם נפלתי אז אקיא פעם או פעמיים, ופה זה יגמר. כל הבאזז סביב זה יפסיק להיות. כשהכל מוקצף כל הזמן אני מפמפם את זה, אבל בסופו של דבר אין פה איזה משהו מיוחד. כן ברור שיש פה סוג של הפרעת אכילה. נו אז מה? גם לא קיצונית ולא שום דבר מיוחד.
מספיק עם הקניות
ועכשיו, אחרי חודשיים ללא קניות, אני מרגיש שמתחיל קצת להיגעל מכל זה. הנפשולוג ביקש שלא אגיד את זה, כי להיגעל זה להקיא. אני צריך לאזן את זה. לא לברוח מזה, לבוא ולהגיד שזה יושב לי על מינונים לא נכונים. להיגעל זו הטכניקה של הבולימיה, של להקיא. צריך לתת לזה את הזמן, לכבד את זה, לא לנסות לזרוק את זה, אבל מצד שני לא לדשדש עם זה יותר מדי.
בסוף אבין שאני צריך לעבוד באמת, לנצל את הכישורים האמיתיים שלי, להרוויח את הכסף שמגיע לי, ולהפסיק להתעסק בזוטות ובדימוי של הילד. שזה ילד לא מרוויח, מתעסק בקטנות, ועם כל הכבוד בחרנו לכבד את הילד אבל להתבגר. לא להתעסק בנדמה לי.
אני חייב לזכור שקיצוניות לא פותרת שום דבר. קיצוניות לא פותרת קיצוניות. לשאול את עצמי מאיזה מקום זה מגיע, להזכיר לעצמי מה בחרתי, ולשלוט. אני חייב להחזיר לעצמי את הביטחון שאני שולט על המצב בצורה מאוזנת ולא בצורה קיצונית, לא בהתפרעויות כאלה. כי זה כמו מטוטלת, ברגע שזה ישתחרר בצד אחד זה יעוף בצד השני. רוצים לעשות שלום, להיות שלם, לאהוב קודם כל את הקיים כפי שהוא. לא להילחם, לא לעשות דרמות ולא להתקרבן. פשוט to be. לאפשר לעצמי להיות בנינוחות עם עמית, ללא אמצעי הגנה. לא צריך הגנה. זה לא אויב. ליהנות אתו, לעשות דברים כיפיים, לקבל את השפע שמגיע לי, ומגיע לי.
מספיק עם התבנית
החודשיים האלו היו קשוחים, מאתגרים, מייאשים לעיתים, אבל הכרחיים. לדרך, לתהליך, לצעידה על השביל, וגם לחשבון הבנק. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה את זה יותר. לא רוצה לקנות רק כדי למלא את הבור, לא רוצה לעלות במשקל ולהשמין מסוכר ומאכלים מתוקים. לא רוצה להשמין. נקודה. גם לא רוצה להיות במצב של רעב תמידי, לא רוצה להיות בקריביים לאוכל ולאבד שליטה. כי אני מרגיש שמאבד שליטה על החיים שלי, ולכן ההקאות חזרו להיות אופציה.
הנפשולוג אומר שבסופו של דבר הבעיה שלי היא לא המשקל. הבעיה היא ללמוד לאהוב את עצמי כפי שאני, לשמור על עצמי, לא להגזים לא לפה ולא לשם. בשביל למצוא אמצע צריך ללכת על השביל, וליצור תקשורת טובה ביני לבין עצמי, שאני מראש יודע, אוקי קצת עברתי את הגבול, אבל אני מקשיב לעצמי. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי. עבודה ותרגול יומיומי. אנחנו נתגבר, אבל צריך לזכור מה הבחירה שלנו, כי זו בחירה. מה אני רוצה, מה אני בוחר.
אני רוצה לחיות חיים בריאים, מאוזנים ושפויים. רגועים. לא רוצה דרמה, לא מלחמה. לא רוצה להתנהל ככה כל החיים בנוקשות הזו. כי זה לא חיים, זו מלחמה והישרדות. זה התאים לתקופה מסוימת, אבל עכשיו האתגר הוא איך אפשר לשחרר את הקירות התומכים ואת התבנית הנוקשה, כי עדיין בפנים עוד לא מרגיש מוצק.
הנפשולוג הדגיש שזה בחלקו לא מוצק ורק מבחינה חווייתית. כי אני מלא בכלים טובים וניסיון, יש לי דרגות וצל״שים והייתי בכל המאבקים. אני רק יודע שאני חייב עוד לעבוד. על עצמי, על המחשבות, על ההתייחסות להכל. לעבוד על איך לקום מהמשבר, לקום מהנפילות. כי זה מתיש, מתסכל ובעיקר כואב. ואין לי כוחות יותר. לא מספיק.