״הצילו, קופת חולים לא מאשרת לי טופס 17 למרפאת דרור״ אמרתי למזכירת המחלקה.
״נו, מה הבעיה?״ ענתה בנחמדות.
״מה עושים?״ שאלתי ועיני נפקחו לרווחה.
״פשוט שתנקב עלינו, כמו באוטובוס. זוכר?״ ענתה והמשיכה בחייה.
בירוקרטיה. בואו נפתח את זה. ואז נסגור. נפתח שוב. נחכה בתור, נמתין, נחזור מחר, נשלח שוב בקשה, נתקשר, נשאיר הודעה, נרים את הקול, נתעצבן ובסוף נפקסס. אבל רגע, שנת 2023 כבר כאן, למי יש עדיין פקס לעזאזל?
ומה עם הטופס?
אם יש משהו שאני לא סובל זו בירוקרטיה, ולהמתין. התעסקות מיותרת בטפסים, בקשות, התחייבויות וניירת אינסופית. זה מתיש, מעצבן, מלא מספרים ובכלל זה עניין של גדולים. מה לי ולזה?
בסיום האשפוז המלא הפנו אותי למרפאת דרור בבית החולים כדי לעבור טיפול cbt ממוקד ב-ocd. חמישה חודשים חיכיתי לאינטייק המיוחל, לאודישן הגדול השני בחיי, שאולי יגאל אותי מהסבל של הטקסים והמחשבות הטורדניות על אוכל, משקל, פרידה, נטישה והחיים בכלל.
ובשביל כל הטוב הזה הייתי צריך טופס 17 מקופת החולים, אבל אז התחיל המשחק ״בואו נתיש את עמית ובסוף גם לא ננפיק לו טופס״. כיף פה. מזל ששאלתי את מזכירת המחלקה אחרת עוד הייתי מחכה לו עד היום.
מטיפול לטיפול
אחרי שהשתחררתי מהאשפוז יום, עברתי למעקבים במרפאה ולחלק השלישי בטיפול. הלו״ז התמלא בפגישות וטיפולים שונים וכל יום עמוס מהשני. סל שיקום, מתאמת טיפול / עובדת סוציאלית (מדהימה), טיפול משפחתי (שכבר הסתיים), דיקור, מדריך שיקומי (שהספיק להתחלף), ייעוץ תעסוקתי (שנעצר באמצע), מרפאת דרור, דיאטנית, פסיכולוג ופסיכיאטר. ובין כל אלו לא נשכח את אימוני הכוח במכון, קצת ריצה לנשמה ושיעורי פילאטיס (עם המדריכה הטובה ביקום) שהם החיים עצמם.
בין טיפול לטיפול עדיין המחשבות, הפחדים, החרדה וכל הכיף הזה מגיעים לבקר, ולא ממש נותנים לי מנוחה. אמנם המצב משתפר בהדרגה, אבל יש ימים ורגעים מאתגרים שעושים לי חשק לחזור לנמנם שנ״צ בחדר יום במחלקה.
זה מוזר להתקדם
מפה לשם עברה שנה מהשחרור מהאשפוז המלא ושנה מהכניסה לאשפוז יום. מרגיש שהכל היה רק אתמול, ובמקביל התחושה שזה היה כל כך מזמן. השבועות עוברים לאט, אבל כל כך מהר. משימות חדשות בכל פגישה, אתגרים והתמודדויות, יומני ניטור טקסים ואכילה, מחמאות, וגם קצת אכזבה.
באחת הפגישות האחרונות אצל הפסיכולוג דיברנו על התקדמות וריצה קדימה (כי אסור לי ללכת יותר עד להודעה חדשה). אמרתי לו שזה מוזר לי להתקדם. אני לא רגיל, זה לא טבעי לי, ולא חוויתי את זה הרבה זמן. הוא אמר לי שזה חלק מהתהליך, ושכדאי להביט רגע ולבדוק איך אני מרגיש עם זה.
וכאן בדיוק הבעיה. שאני לא ממש יודע איך אני מרגיש עם זה. או בכלל. מצד אחד יש התקדמות, יש תנועה, עשייה וכמיהה לשינוי, ומצד שני יש רצון להיאחז בדפוסים ובהרגלים הישנים ולא לוותר על הדרמה. הכי גם וגם שלי אבר.
עייפות מתמשכת
אחד הדברים הטובים שקרו אחרי השחרור הוא שחזרתי לישון. בכל הזדמנות. בבוקר אחרי האימון, בין טיפול לטיפול, בצהריים, נמנום קטן של אחרי הצהריים ובערב מול ״מקום בשמש״. הכי החיים הטובים, רק פחות.
טוב, זו לא חוכמה. התרופות מפילות אותי, וגורמות לי לעצום עיניים בכל רגע פנוי. תופעת לוואי, אולי פתרון לבריחה מהמציאות הזו, אולי דיכאון או שזו פשוט עייפות מצטברת ומתמשכת, שסוף סוף מצאה קצת מנוחה. כי גם לה מגיע.
הצלחות קטנות
אז עברה שנה. של עליות וירידות, תנועה ימינה ושמאלה, קדימה ולפעמים קצת אחורה. שנה של מחשבות, פאזלים, הסחות דעת, פחדים, חרדה, אבל גם של למידה, התנסות, חשיפה והקשבה. לעצמי, לגוף, ולקול הבריא שברוב הפעמים מצליח להתגבר על הקול החולה.
שנה שאפשרתי לעצמי קצת לשחרר, לוותר, לא להיות כל כך נוקשה, ואפילו טיפה ליהנות מרגעים משמעותיים ומהצלחות קטנות. אמנם ההתעסקות עם האוכל והמשקל עוד תופסת מקום מרכזי, אבל אי אפשר להילחם בכל החזיתות בו זמנית. יש עוד הרבה על מה לעבוד גם בשנה הקרובה.
בירוקרטיה בהמתנה
אז בינתיים אני בהמתנה. ממתין לאלוהי הבירוקרטיה, שישלחו לי עוד טופס, יעבירו אישור, ינפיקו מרשם, יקבעו פגישה. מחכה שמשהו יקרה, לראות תוצאות, ובעיקר שהכל יתחבר בחזרה או לפחות יגיע משהו אחר וחדש.
אז אני מנסה לא לחשוב על המשקל יותר מדי (כן, בסדר), ומנסה להתמקד בצעדים קטנים ולא להביט כל כך רחוק לסוף השביל. אולי כי אין דבר כזה סוף, והדרך מתמשכת וכל מה שנשאר לי לעשות זה להמשיך. בריצה. כי אלוהים יודע מתי אוכל לחזור להתקדם שוב בהליכה.