"אז קניתי את עצמי לדעת. שילוב של משבר גיל הארבעים, היומולדת שהתקרב וכל שאר הדברים. לא ראיתי בעיניים, איבדתי שליטה ממש". אמרתי לנפשולוג אחרי שלושה שבועות שהיה בחופש.
"זה עוד לא היה לנו" ענה בספק פליאה ספק אכזבה.
"קניתי ספרים בכמות שלא מביישת את הספרייה העירונית בקריית אונו. אני כל היום באקסל, כל היום בדואר, בא לי להקיא מזה". המשכתי.
"להקיא זו בדיוק המילה" אמר בנחרצות.
"האשראי לא נעצר, ולא יכולתי לעצור את זה". ניסיתי להסביר את פשר ההתקף.
"עדיף שתעבוד בדואר, אתה גם ככה כל הזמן שם". ענה ספק בהומור וספק ברצינות.
האמת, במצבי הנוכחי? חלום.
אז הנה הוא הגיע. היום הגדול. שנה שלמה שאני חווה אותו בצורה הכי עמוקה, כואבת, מייסרת ומתסכלת שיכולה להיות. שיא הדרך, שיא המשבר. קבלו אותו. משבר גיל הארבעים. או יותר נכון משבר ה"הגיע הזמן להבין למה נולדתי לעזאזל ומה התפקיד שלי פה". בהצלחה לי עם זה.
איך הגעתי לפה לעזאזל?
לא ברור לי איך הגעתי לרגע הזה בכלל. כל החיים ובכל יומולדת אני עדיין מתפלא שאני כאן. ששרדתי עוד שנה, שהזמן עובר, המועקה נשארת ורק עוד נרות מתווספים על העוגה (הוירטואלית). הייתי בטוח שנפרד כבר מזמן, אבל זה כמו גלגל שמסתובב, ואני תמיד מוצא את עצמי באותו מקום, באותו הרגע, שוב ושוב, כל שנה מחדש.
אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני שונא ימי הולדת, במיוחד עגולים, ובמיוחד את שלי. נולדתי בקיץ, בשיא החום, ולא חגגו לי אף פעם בבית הספר. כמעט אף אחד מהחברים (המעטים שהיו לי) לא התקשר ובירך, כי מי זוכר בכלל באמצע אוגוסט איך קוראים לו. לא היו יותר מדי מתנות ולא שירים, רק חגיגות מצומצמות בקרב המשפחה עם עוגות מושקעות שאמא הייתה מכינה מהספר האדום השווה ביקום.
משבר גיל ההתבגרות
תמיד היום הזה היה משבר אמיתי עבורי. זה אולי היום שאני הכי מפחד ממנו מכל ימות השנה. יותר מצום כיפור, יותר מהצפירות בימי הזיכרון, יותר מהכל. יום שמזכיר כל פעם מחדש שהזמן עובר, שהכל משתנה, שאתה מתבגר ומתרחק יותר ויותר מארץ "לעולם לא". ואני? כבר סיכמנו שלא ממש רוצה להתבגר, לא רוצה לגדול, לא רוצה להתקדם. רוצה להישאר אותו עמית הקטן על השטיח הבורדו, לשחק בלגו ולחכות שרחוב סומסום יתחיל בטלוויזיה. כי מה אני צריך את כל האחריות הזו על הכתפיים עכשיו? למה לי בירוקרטיה עכשיו? מה כל כך כיף בלהיות גדול ואחראי?
מזכירה ביומולדת
בואו נשים את זה על השולחן. יום הולדת זה יום נוראי. שנים אני חולם על סטארטאפ של מזכירה ליומולדת. מישהי שמנהלת לך את המשבר, את כל היום, עונה לכל מי שמתקשר, מסמס, שר בזיופים וכותב הודעות גנריות בפייסבוק. רק כדי לא להתעסק בזה, בצביעות, בחיוכים המזוייפים, ובתחושת הריקנות אחרי כל שיחה או ברכה. בתחושת הבדידות. כל שנה אומר שאייסד סטראטאפ שכזה, וכל שנה אותו סיפור מחדש. סיפור חיי.
לא מזמן חגגתי את היום ההולדת העברי שלי. זוכר אותו כי הוא יוצא יום אחרי ט"ו באב, וזה נורא קל לזכור. הוא היה אחד הימים הטובים בחיי. אף אחד לא התקשר לברך, הייתי לבד עם עצמי כל היום והתחושה הייתה נפלאה. הייתי בטוח שהשנה אחגוג את יום הולדתי הלועזי לבד בדובאי או באיזו עיר אירופאית, בין קניון לחנות כזו או אחרת, אבל עמית מתכנן תוכניות והיקום עושה בשלו. ותודה לנגיף העולמי שבגללו אין לי נסיעות בקרוב ומי יודע אם בכלל.
עצירות רגשית
אני יודע שאני בלופ. תקוע ברגע, ולא ממש יכול להרפות. משבר אמיתי. עצירות רגשית. כלום לא זורם, ויש בי פחד אמיתי לשחרר. את הפחדים, החששות, את עצמי. כי זה מפחיד. כי נמצא ממש בראשיתו של תהליך גילוי עצמי, לגלות מי אני, מה הזהות שלי, מה אני אעשה כשאהיה גדול, לגדול. איזה פחד. וככל שחושב על זה יותר אז הנפש צועקת יותר, מגבירה את הכאבים הפיזיים והנפשיים, וגורמת לי להצטער על היום שנולדתי. הכאב מפלח לי את הנשמה, חותך אותי מבפנים ומסית אותי מהדרך לשינוי. כי הנפש מבועתת.
הנשמה והנפש רק רוצות לחזור לשם, לשנים שלפני הרגע הנורא ההוא במסדרון בגיל עשר, לחזור לילדות, לתחושת החום, התום והאהבה, לפני שננטשתי ונטשתי בעצמי. לפני שהבנתי שכשאנחנו גדלים אז אנחנו חייבים לעזוב את ארץ "לעולם לא", וזה אומר שפיטר פן לעולם לא יבוא. כי איך שלא נסתכל על זה, שורש הבעיה שלי הוא פחד אמיתי מפרידה ונטישה. משהו שאני עדיין לא יכול להתמודד איתו באמת. אבל אין לי ברירה.
לקנות את עצמי לדעת
בחודש האחרון, לא רק שאני תקוע בלופ, גם עברתי את הגבול. הייתי בהתקף בולמוס של קניות מתמשך וקיצוני במיוחד. תהליך ממוקד של הרס עצמי קשוח ביותר. פשוט קניתי את עצמי לדעת. גיהצתי את האשראי כאילו אין מחר או תחתית בחשבון בנק. עוד ועוד שטויות, ספרים, דמויות, קלפים ודברים לרפד, לטשטש ולנסות להרגיע את הפחד שיש בפנים. פגשתי אנשים טובים, גם כאלו שלא ממש, חנויות משובחות, מוכרים אדיבים ובעיקר הרבה אנשים כמוני, אבודים. קניתי לעצמי את כל המתנות שיש בעולם, רק כדי שלא תישאר לאף אחד אופציה להביא לי מתנה כלשהי, כי לא משנה מה אני אף פעם לא אהיה מרוצה. תמיד אמצא סיבה להתאכזב. כי אני לא מספיק טוב, אף פעם לא הייתי, ותמיד מרגיש שלא מגיע לי כלום באמת. לא ביומיום ובטח שלא ביום הולדת. למרות שזה לא באמת מה שאני רוצה.
Cry if i want to
כמו שתיארתי לעצמי, היומולדת עצמו היה אחד הימים הנוראים שחוויתי מעולם. יום שלם של התקף חרדה מתמשך, בכי ללא הפסקה, ולא ממש הצלחתי לנשום כמו שצריך. באיזשהו שלב התחילו הטלפונים, ההודעות הקוליות, המסרונים, ההתכתבויות בווצאפ, שיחות בלתי נגמרות עם חמישים איש במקביל והרגשתי מוצף רגשית. זה היה כמו התקף זלילה רק של תשומת לב. התשה נפשית. עד שביקשתי לעצור, כי הרגשתי שעומד להקיא. העברתי את המסר לקרובים אלי ביותר שלא יתקשרו, סיננתי שיחות והייתי חייב להוריד את מפלס המים למצב בו אוכל לשחות ולא לטבוע.
משבר בהפתעה
פחדתי יותר מהכל מהמחשבה שישלחו לי משלוחי אוכל, קינוחים, עוגות או גלידה מגולדה. כי אם יש משהו שלא עושים זה לשלוח לאנשים עם הפרעות אכילה מתנות שקשורות לאוכל. מכל סוג שהוא. הכנתי תרחישים לכל סיטואציה, איך אני מתקשר בבהלה לידידה שלי שתבוא לקחת, איך אני עולה לשכנים ונותן להם שיהנו, או איך אני שובר שיא כל פעם מחדש בין הזמן שהמשלוח מגיע ועד שהוא ינחת בפח למטה. למזלי אף אחד מהתרחישים לא התממש. אמנם קיבלתי משלוחים מפתיעים ומרגשים שחיממו את לבי, אבל תודה לאל שלא כללו שום דבר אכיל.
דווקא למחרת היה קטע מוזר ביותר. שליח של וולט דפק על הדלת, הגיש לי שקית של סושיה נחשבת ואיחל לי "בתאבון". אני לא הזמנתי כלום, בטח שלא סושי, ומרוב הלם עד שבדקתי אם יש פתק והבנתי שזה הגיע אלי בטעות, הוא נעלם. התקשרתי לסושיה ולא היה להם מושג כי ההזמנה לא נעשתה דרכם, ולוולט לקח יותר מדי זמן עד שחזרו אלי. בעיקר לבי יצא אל הבחורה המסכנה שרק חיכתה לארוחת צהריים שלה. בסופו של דבר וולט שלחו לה את ההזמנה מחדש, ולי איחלו "מזל טוב ובתאבון". ישר סימסתי לדיאטנית האהובה שלי להמשך הוראות, וכך יצא שאכלתי לראשונה בחיי סושי (אחרי טראומה כואבת ולא טעימה בשלהי שנות העשרים) ועשיתי שינוי בתפריט. זה לא היה משביע במיוחד, אבל לפחות היה טעים.
פיצוי מתמשך
ובחזרה למשלוחים. אני שונא הפתעות, אבל מודה שזה עשה לי נעים בפנים. אבל הפחד שלפני היה משתק. בעיקר פחדתי ליפול, לחזור אחורה, שלא אשלוט בעצמי. שפרוסת עוגה אחת לא תספיק, וזה יגמר בהתקף זלילה בלתי נשלט וסופו ידוע מראש. אבל כבר הייתי בתוך התקף אחד. ארוך מתמיד. התקף קניות שנועד לפצות את עמית הקטן על שלושים שנה של נתק, לרפד את עצמי במתנות שלא ארגיש שמתבגר, והרציונל שתירץ את זה והסביר שאני בסך הכל מרחיב את האוספים שלי.
הפיטרפניזם בשיאו
הנפשולוג שלי אומר שהתקף קניות זו המרה התנהגותית להתקף זלילה. המקום הספציפי של האוספים זה המקום בנפש שאוחז בילדות, זה הפיטרפניזם בהתגלמותו, שמשאיר אותה קרוב לדרמה באיזשהו אופן. זה לחלוטין בסדר ונורמלי שיש לי תחביבים ואוספים, אבל ברגע שאני מנצל את זה לרעה, זה אומר שמשהו פה לא מתמלא בצורה נכונה. כלומר שגם אם אני עושה תהליך נפלא, אני מסווה את המערכת.
אני חייב להזרים הרגלים והתנהגות שהיא מאוזנת, בתרגול יומיומי, בעשייה יומיומית, כי אחרת זה יוצר איזשהו ואקום. חייב להתמלא בחומר נכון מעבר להרגלים הנכונים וחזרה לתפיסה מאוזנת. התבנית, המודל והכלים שבניתי יחזיקו את זה ביומיום, אבל ברגע שבו אני מועד לתוך איזשהו מה שזה לא יהיה, אז אין לי משהו שיעצור את השצף קצף של הצורך הפנימי העמוק. אין תוכן, יש תבנית אבל אין תוכן, ואז אני חייב למלא את זה במשהו. העניין הוא שבעצם כל עוד אני לא יוצר שיח מדויק ונכון בין הבוגר, הרציונל, המוח, השלושים אחוז, לבין הנפש, הרגש והילד הקטן, שהיא השבעים אחוז, אז הקצר והקונפליקט יוצרים את ההיבטים האלה. יוצרים הצפה והקצפה, ומכאן הדרך לבעיות התנהגותיות, רגשיות, בריאותיות והכל יחד קצרה מאוד. הפעם ההתמלאות היתרה הזו הייתה לכיוון של קניות, וזה לא פרופורציונלי למצב הקיים.
אפשרי, יכול, בוחר, רוצה.
אבל גם ביום עצמו הייתי בקונפליקט של תשומת לב. משבר הרוצה ולא רוצה. מצד אחד הדפתי וברחתי מכל תשומת לב אפשרית. מצד שני לא הפסקתי לחשוב, לצפות ולקוות שמשהו יקרה. ששליח ידפוק בדלת עם קאפקייס מושלמים של החבובות או רחוב סומסום, או עם מתנה שלא חלמתי לקנות לעצמי. וזה לא קרה. במקום זה המשכתי לקנות לעצמי את כל המתנות בעולם, והפכתי לשבוי של דואר ישראל. מכור לא אנונימי. כיליתי במו ידי את חשבון הבנק, עד שהגעתי לתחתית.
הנפשולוג אומר שעמית הבוגר לא צריך תשומת לב, אבל עמית הקטן צריך ועוד איך. והגיע הזמן שאני אתן אותה לעצמי. אני חייב לחיות איתי ביחד, להיות בזוגיות טובה של עמית הגדול ועמית הקטן. כרגע מוצפים כל מיני אלמנטים הרסניים, פוגעניים, קורבניים, דרמטיים וזה המקום שבו אני צריך לבחור, ואני נשאר ניטרלי. כשאני נשאר ניטרלי זה יכול לטמטם בן אדם. תשנא אותי, תאהב אותי אבל אל תהיה אדיש אלי. זה משהו שאני באופן מרשים ביותר עומד על הגדר, מביט ולא מחליט. לאן מועדות פני? האם הולך לפה או לפה?
משבר הגדר
אני יודע שאני לא עושה לא את זה ולא את זה. אני כל הזמן מתעתע ומשתעשע, אבל עוד לא עשיתי את הבחירה המודעת והמלאה, שכמובן כוללת גם את עמית הקטן ומה הולכים לעשות עם החיים שלי. האם אנחנו הולכים להתבגר בצורה נכונה או להמשיך להישאר על הגדר. הנפשולוג אומר שלהישאר על הגדר זה לא ליהנות, זה לא באמת לחיות, זה לעסוק בהישרדות, בדרמה, להסתכל מהצד ואני לא יכול את שלי, אני יכול מקסימום לחיות חיים של אחרים.
הרעיון של התבגרות היא שאני אקבל את מה שאני רוצה, אבל עם סדר עדיפויות הגיוני, האם הקניות נחוצות ולא מהמקום של הילד הקטן שמשתטח על הרצפה, בועט עם הרגליים ומטריף את כולם, אלא אם בא לי, זה על הדרך ומסתדר לי.
הדרמה בפעולה
עוד הוא הוסיף שעליית המדרגה שלנו היא להבין שלא משנה באיזו סיטואציה אני נמצא, גם אם היא לא נעימה לי, במודע או לא במודע, האהבה שלי לעמית היא לא מותנית, ואני לא פוגע בי כאיזשהו מנגנון דרמטי כדי לקבל משהו. זה חייב להסתיים כמו שההקאות הסתיימו, גם זה חייב להסתיים.
ואני יודע שאני חייב להפסיק עם זה. עם הקניות, ההרס העצמי, הפגיעה בהורים, המחשבות, האובססיביות, עם הכל. זה פשוט חייב להסתיים, אבל מרגיש שלא יכול להתמודד עם זה לבד. וזה מה שתכלס אני מרגיש עכשיו הכי חזק שאפשר, למרות שמוקף במטפלים, משפחה וחברים. הפסיכולוג שלי ציין בפגישתנו האחרונה שכל פעם שאני מרגיש לבד אז יש לי התקף בולמי. התנהגותי או פיזי. קניות, כושר או אוכל. זה לא משנה איזו התנהגות אובססיבית זו. העיקר למלא את תהום הבדידות. וזה תמיד חוזר על עצמו.
התמהיל הנכון
בהתקף קניות הנורא קניתי גם ספרים של פיטר פן בכל מיני גרסאות. כי זה בעצם הסיפור שלי. הוא חלק ממי שאני, חלק מהותי מהתסמונת. זה גם חלק מהסיבות למה אני לא אוהב ימי הולדת, כי ימי הולדת שווה התבגרות. התבגרות מודגשת מאוד. אני בן פאקינג 40. ג'יזס, אלוהים, יקום, וואט אבר.
הנפשולוג אומר שלנפש אין גיל, אז זה לא מעניין אותה. הנפש לא רוצה להתבגר. הכל זה עניין של תמהיל. האיזון האמיתי הוא המינונים והתמהיל שבו אני מתנהל בין הצד הרציונלי והבוגר לבין הצד הרגשי והילדי. אני צריך ליצור מינון נכון, וזו המהות של העולם, ליצור חיבור, תקשורת נכונה, ליצור איזון בין הכוחות המתנגדים. כי כל מה שקורה בעולם הזה הוא דואלי אבל מתנגד. שמים וארץ, ים יבשה, שמאל ימין, זכר נקבה. כל הזמן יש דואליות, ואני כל הזמן מתנגש איתה כדי ליצור איזשהו באלאנס.
כל העבודה שלנו, כל אחד עם הדרמה האישית שלו, היא ליצור את האיזון מתוך הכוחות, לא להיות מושלם, אני לא צריך, אלא להיות שלם תוך כדי איזון בין הכוחות המתנגדים. אבל היום, לא להגיד "אם מחר יהיה לי ככה וככה, אז אני אהיה מאושר". היום.
מתנה לעצמי
מתנת היומולדת שלי לעצמי צריכה להיות העובדה שאני חייב לרדת מהגדר, כדי שעמית הקטן יאמין לי. כל מה שאני עושה אני עושה משם, מלמעלה, ואני לא יכול לשבת שם בארץ "לעולם לא" של פיטר פן ולהגיד לעמית הקטן שיהיה בסדר, ואנחנו נהיה בסדר, כי הוא לא קונה את זה כל כך. הוא רוצה שאני ארד איתו לקרקע, ואת כל הדברים שאני אוהב אני אעניק את זה לו, אבל לא ממקום שאני נמצא במדינה ובעולם פנטזיונרי של ילדים, שזו ארץ "לעולם לא" של פיטר פן שמאוד מחברת אותי אליו, אלא אני רוצה לעשות את כל העבודה הזאת מכאן.
וזה אומר שאני חייב להתחיל להיבנות על הקרקע, להשריש, ליצור שורשים עמוקים, גדולים וחזקים, לא רק כברירת מחדל אלא כדרך חיים. וזה אומר זוגיות, פתיחות, חברה, פשוט להיכנס למיינסטרים לפי הצרכים שלי. לא להיות בריחוק הזה, שאני מדי פעם בא לבקר, כי זה רק ביקור. במקום שמדי פעם אבקר בארץ "לעולם לא", אני עושה הפוך. אני כל הזמן בארץ "לעולם לא" ומדי פעם אני בא לבקר בכאן ועכשיו.
משבר ההחלטה
הנפשולוג טוען שמשבר גיל הארבעים זה המקום שהנפש צריכה להחליט, כי עד גיל ארבעים היא נותנת ומאפשרת קצת גמישות לפה וקצת גמישות לשם. עם כל הכבוד לכל הנסיבות והדברים, אני באתי לעולם עם איזושהי משימה, ופה זה כל הרעיון. כל הדברים סובבים סביב זה. אם אני לא אעניק לעצמי את המהות של הדברים אז מגיל ארבעים זה כמו משבר. אם אני לא מבין את הפואנטה, אז המשבר הזה יוביל אותי להתנהלות עתידית, שהיא אותו הרס עצמי, אבל עם הרבה פחות שיתוף פעולה והרבה פחות כוחות. דיקליין מאוד רציני בצד הפיזי. מחלות וכל הכיף הזה. עד גיל ארבעים הנפש אומרת יודע מה יאללה.
שאלתי אותו אם הפואנטה שלי היא בעצם לעבוד על החיבור שלי עם עצמי. הוא ענה שהפואנטה היא לבנות לעמית הקטן בית יציב וחזק. לתת לעצמי את כל מה שלא קיבלתי מאף אחד אחר. מה שבא מסביב זה בונוס, אהלן וסהלן. אני לא שופט, לא מבקר יותר מדי. לא יכול להתנות את זה. רק אני בקשר שלי עם עצמי זה מה שחשוב באמת. חייב לבנות לעצמי בית שהילד הקטן יכול להרגיש בטוח בו.
זה מתחיל בללכת לאכול גלידה ולא להתייסר על זה, לאכול תפוח ולא לפחד ממנו, לראות את השקיעה, לצבור חוויות. ליהנות מכאן ועכשיו, מהביינג. וגם אם נניח והרגשתי שגלשתי קצת, אין לי שום בעיה כי אני סומך על עצמי, בוטח בי, כי אני יודע שלא מהפעולות האלו תגיע ההשמנה. השמנה באה בצורך להגן, להיות נוכח, או להפך, הצורך להיעלם שזה הצד השני. אבל אני צריך להרגיש שאני באמת בוטח בעמית, ואני לא צריך שכל פעם להיכנס לטראומה כל פעם שזללתי קצת, כי זה המקום של חוסר הביטחון, והמקום שאומר אני לא בטוח במוצקות שלי ובביטחון שלי. וזה חייב להיות מאוד נקודתי, ספציפי ומוגזם כי זה אותו עודף על רקע של חוסר.
לבנות לי בית
אני רוצה קווים מנחים וברורים, שאם גלשתי הכל בסדר ולא יקרה שום דבר. להבין משהו ולהגיד הבנתי, תודה, לקחתי לתשומת לבי. פה זה התחיל ופה זה נגמר. ולא עוד התחשבנות שמתחילה איזושהי תגובת שרשרת קשה והרסנית. אני בא בטוב, רוצה לבנות מעכשיו מגיל ארבעים, לקחת את כל ההבנה ואת כל הידע שאני כבר יודע ואני רק מוריד את זה לכאן ועכשיו, ובונה לי את הבית. מה שבא ברוך הבא, מה שיוצא אני מרוצה, מה שנשאר אני מאושר. סוף סוף לקבל את עמית כפי שהוא, גם בחלקים שאני אפילו לא יודע מה הם. אבל אני מקבל אותו. ואני אגלה תוך כדי עשייה.
ממה אתה מפחד?
הכל באמת נשמע מדהים בתיאוריה, אבל בשורה התחתונה, באמת של החיים, בפרקטיקה, אני מת מפחד. מפחד להתבגר ולהיות לא אני. הנפשולוג שלי אומר שגם עכשיו אני לא אני, וזה בדיוק יהיה ההפך. ברגע שיהיה לי בית אני סוף סוף אהיה אני, והמקום הזה של להתבגר הוא רק in my mind, כי אם אני אהיה בטוב, אז ההתבגרות תהיה מאוזנת ולא תהיה מאיימת. מה שאני עושה עכשיו זה לברוח מהמציאות.
אין לי מה להגיד. הוא צודק, כמו תמיד. אני נאחז בדרמה כי הדרמה הפכה להיות מי שאני. אבל אני יודע כבר שאני לא הדרמה, אני לא ההפרעת אכילה שלי. וזה הקונפליקט הגדול.
הוא טוען שאני חייב לדעת מי זה עמית, ואם אני לא אצור אותו אז לא אהיה. זה לא יש מאין. אני חייב להתחיל מאיזושהי נקודה, ולהגיד ארבעים זה שלב מצויין ולא מאוחר מדי כדי להתחיל לבנות את זה. אני רוצה לדעת מי אני, ולהתחיל לבנות את זה ביום יום שלי, מעכשיו, בדברים הפשוטים ביותר, הקטנים ביותר והשטותיים ביותר גם. פשוט להתחיל להרגיש שאני לא עושה את זה מהגדר, אלא מהמקום שלי.
בבריחה אין ניקוד
אני צריך לסמוך ולדעת שלא משנה מה, יש לי את כל הכישורים, את כל התמיכה שזה לא יתקלל. להפך. אני ארגיש סוף סוף איך זה מרגיש שאני הולך יד ביד עם עצמי. פתאום אני ארגיש, אולי בפעם הראשונה, איזה סוג של אהבה שאני משתוקק אליה מאוד והיא מתחילה בתוכי. כל השנים שנמנעתי מהמקום הזה, בעצם שימרתי את הדרמה של עמית בן העשר ואת המשבר הזה כדי שלא אשכח, כדי שאהיה ממוקד מול הדרמה. היום אני מבין, עושה וגם מעניק לעמית הקטן את הדבר שהוא רצה, נכון בזווית קצת שונה, אבל נכונה, אמיתית ומהותית. בסופו של יום כל ההצגה הזו והשנה האחרונה היא לאלץ אותי ללכת בתלם, לא להתנתק מהתלם, לא לברוח. כי בבריחה אין ניקוד. לאן אברח? גם כשאני בורח אני מיוסר, הסבל לא קטן יותר. לא יכול להיות דבר רע באותנטיות, לא יכול להיות דבר רע להיות אמיתי עם עצמי.
לבחור או לא לבחור
הבעיה הגדולה שלי היא עצם הבחירה. אף פעם לא באמת ידעתי, ולא ממש יודע אם יכול גם עכשיו. תמיד כשהנושא עולה בפגישות שלנו הנפשולוג אומר שאני לא רוצה לבחור מפני שאם אבחר זה יחייב אותי. ואם אבחר זה אומר שהתבגרתי. ומה שאני עושה עכשיו זה נאחז בפיטר פן ובארץ "לעולם לא" ובחוסר הבחירה ובהימנעות. אבל אני חייב להיות אול אין. הבחירה של גיל 40 היא לקחת את כל החלקים הטובים, לאזן אותם עם החלקים הפחות ולא לעשות את זה מהגדר, אלא לרדת משם ולעשות אותם מהקרקע. להתחיל לחוות את כל הדברים הטובים שאני עושה ממקום יותר מושרש, ממקום יותר מוצק ויציב, להתחיל לחוות את זה ממקום של ביחד, לא ממקום של דרמה, קורבנות וקונפליקט. ממקום של ביחד, הוויה ומהות.
הוא טוען שזה לא משנה מה אני אגלה שם בכלל, זה בכלל לא משנה, כי אני ארגיש שלם. הנפש רוצה דבר אחד בלבד, להרגיש שלמה, וברגע שהיא תרגיש ככה הכל ימס, כל השאריות שנדבקו והפכו להיות עיוות תודעתי נמסים, ואני אקבל את הזיכוך שאוכל להרגיש מי אני, וכל מה שמסביב לזה יבנה כגוף. כרגע אני מנסה לבנות משהו על אוויר, לא על משהו מוצק, וברגע שבפנים תהיה את המוצקות אז הגוף שלי ידע בדיוק איפה הגבולות שלו, מה יותר ומה פחות, ולא יהיה את הצורך לשמור על האובר דואינג מהחוסר ביינג.
כי זה מה שאני עושה כבר שלושים שנה. אובר דואינג בגלל חוסר ביינג. בניתי הרבה מפה מלמעלה, הרבה עשייה והתחשבנות, כי למטה לא הייתה תבנית מוצקה שיכולתי להרגיש איתה בנוח, אז כל הזמן הייתי צריך לבדוק את זה, להתעסק עם זה, להתחשבן עם זה, להיות חרד עם זה, כל הזמן זה יצר משבר ומתח כי לא היה נפח פנימי. לא בגלל שאין, אלא כי עמית ישב שם למעלה ולא במקום הנכון. בכאן ועכשיו.
השלב הבא
גיל ארבעים מסמל את השלב הבא והסופי של התהליך, במובן הטוב של המילה, זה המקום שבו הבחירה האמיתית שעמית יורד לכאן, לקרקע. עמית הגדול התנהל כל הזמן מלמעלה בשלט רחוק, כמו תיאטרון בובות, עכשיו הוא צריך לרדת לקרקע, להתיישב יחד עם עמית הקטן ולהיות שותפים שווים. אני צריך להיות נוכח, לשדר רצינות, וזו ההוכחה והאנרגיה שעמית הקטן זקוק לה היום יותר מתמיד. השלב האחרון זה באמת המקום שאני אבין את זה, ואני מוכן לעבור משם לכאן. לחזור לאדמה. זה מקום שהייתי בגלות הרבה שנים, וכל ההתנהלות הייתה קלוקלת כי התנהלתי מבחוץ, ועכשיו אני רוצה להתנהל מבפנים. ופה אני ארגיש פתאום זוגיות, הדדיות, חיבור, תקשורת טובה, ואז אוכל סוף סוף להבין איך זה מרגיש ואיך זה נשמע המקום הזה.
איך לצאת מהמשבר
ההחלטה של גיל ארבעים, המתנה היפה ביותר שאני יכול לתת לעצמי היא לרדת, לבוא להחזיק לעמית הקטן את היד ולהגיד שלום אני כאן, אני יודע שחיכית הרבה זמן והייתי צריך טיפה להתארגן עם עצמי, אני לא כועס, אין ביקורת, אין התחשבנות, פשוט טוב שבאתי. לחבק אותו ומפה אני אראה עולם שלם שנפתח, עולם של ריגושים והפתעות. אני ארגיש חי, ארגיש שאני תמיד כאן.
כרגע אני לא יכול להשריש ובגלל זה אני במשבר וסובל. אני צריך לתת לעצמי את המתנה הזו, שכל החלקים נאספים לפה, כאן ועכשיו, 40 שנה הראשונות היו התארגנות, התאספות, וכל ה-80 שנה הבאות הולכות להיות פאן אחד גדול. ראשית כי זו הדרך, שנית כפיצוי הולם לכל מה שבאמת לא חוויתי ולא קיבלתי והגיע הזמן שאני אעניק את זה לעצמי, וזה לא יהיה מותנה באף אחד. זה הכל. וזו המתנה הכי טובה שאני מחוייב, לא חייב, אבל מחוייב לתת את זה לעצמי, כי שום דרך אחרת לא תהיה מספקת.
הנפש בגיל ארבעים אומרת עכשיו תחליט מה זה יהיה? ניתוק, קונפליקט, קצר, משבר, אי נעימות או חיבור, אחדות, אהבה, ביחד או כל האנרגיות הטובות האלו שאין לי אפילו התחלה של מושג כמה שזה טוב. לדבריו אני ארגיש כיף, נעים, ביחד. ברור שזה מעורר לחצים ופחדים אבל אני מגובה, אסוף, בשל ומוכן. אני באמת עשיתי הכל, הדבר האחרון הוא לבחור. להגיד "אתה בא משם?". לרדת מעולם הילדות ולהתבגר, אבל להתבגר בצורה טובה, זה אומר להיות נוכח. כאן ועכשיו, להיות נוכח. נוכח עם עצמי.
לרדת משם
אני באמת מנסה. וזה קשוח, קשה, מאתגר. קשה לשנות הרגלים של שלושים שנה ברגע. זה תהליך. אבל יש רגע אחד שאני דווקא מאוד רוצה לזכור מהיום הנוראי והקשוח הזה. את הרגע הזה. הרגע שהתגברתי על עצמי, על הפחדים, הכאבים, התסכולים והמחשבות. רגע אחד בספה בסלון שהצלחתי לשחרר, מבלי לאבד שליטה, מבלי לברוח. פשוט ליהנות. מעוגת הביסקוויטים הבריאה והמושלמת שאמא הכינה במיוחד בשבילי, מהמשפחה הקרובה, מרגע אחד בלי לחשוב על המשקל, קלוריות או כמה צריך לרוץ מחר כדי להוריד את הכל. זה ממש לא היה יום לחגיגות בשבילי. זה שיא המשבר והתהליך עוד לא נגמר. וזה עדיין קשה, עדיין מאתגר, עדיין מתיש, אבל אם אני הצלחתי להתגבר על עצמי, אפילו לרגע אחד, אז נראה לי שמכאן כבר הכל אפשרי.
הכל אפשרי ממש