דוד מתנות / בלי הפתעות

"נו. יש כבר תוכניות ליומולדת?" שאלה אותי חברה טובה לפני כמה ימים.
"לא ממש. מעדיף שהיום יעבור בשקט ובלי דרמה מיותרת". עניתי בנחישות.
"בלי אף חגיגות?" שאלה בפליאה.
"מתנות אפשר, אבל פחות חגיגות השנה. בלי לשלוח אוכל ודברים טעימים, והעיקר שלא תהיה מסיבת הפתעה". עניתי. רק זה חסר לי.

אפשר להגיד עלי הרבה דברים. אבל אם יש משהו אחד שאני ממש טוב בו – זה לקנות מתנות. לא סתם הרווחתי ביושר את הכינוי "דוד מתנות". כבר שנים שהוא מלווה אותי בכל מיני מעגלים, ואת האמת אני מודה, אני אוהב את זה. אוהב לקנות, אוהב לתת. פשוט מכור. גם לזה.

במהלך השנים פיתחתי מומחיות בכל הקשור לקניית מתנות עבור אנשים ספציפיים שאני אוהב בעולם. זה כיף. אין יותר מדי מה להגיד. התחושה הזו שאתה נותן מעצמך כדי לשמח מישהו אחר, ולא משנה מה, תמיד לקלוע בול. אין כישלונות. אין הפסדים, רק ניצחונות. אבל האם זה באמת ככה בשאר החיים? ממש לא.

מתנות גדולות

אני לא רק אלוף העולם בקניית מתנות לאחרים. אני מומחה עולמי בקניית מתנות ושטויות לעצמי. או יותר נכון לילד שבי. יכול להיות שאני מתרץ את ההתמכרות שלי לקניות בכך שאני אספן. יש לי כמה אוספים שקשורים לדמויות האהובות עלי מנוף ילדותי האבודה. החבובות, רחוב סומסום, ודמויות מסדרת הספרים mr. Men and Little Miss. לפעמים חוטא בעוד כל מיני חפצים שעושים נעים על הלב, או מזכירים לי את החיים מפעם. את התמימות, החום והאהבה לפני שהתנתקתי מעצמי אי שם במסדרון. 

אני קונה לעצמי בעיקר ספרים, דמויות ופיגרז מ-pvc, קצת משחקים נוסטלגיים ועוד מרצ'נדייז נדירים שמזיזים לי משהו מפנים. מבלה את זמני בציפייה למסרונים מהדואר, בביקורים כמעט יומיים של איסוף חבילות במכולת השכונתית, ובסדר וארגון מופתי של הקניות באקסל ההפתעות. למזלי, ולמזלו של חשבון הבנק שלי, לא כל דבר שאני רואה אני ישר קונה. אבל יש דברים שלצערי לא יכול לעמוד בפניהם. גם אם התקציב שלי נגמר מזמן.

לאסוף את עצמך

אפשר לחלק את הקניות שלי לעצמי היום לשני סוגים עיקריים. קניות לעמית הבוגר, שכוללות בעיקר מוצרים בריאים עם עדיפות למוצרים חסרי קלוריות, וקניות לעמית בן עשר שכוללות דברים נוסטלגיים שאני לא באמת צריך או משתמש בהם, אבל כאלו שעושים בעיקר נעים בלב.

לא ממש זוכר מתי התחיל עידן האוספים שלי. אולי זה קרה לקראת ההופעה הראשונה שראיתי בחיים של "גאנז אנד רוזס" בפארק הירקון, כשלמחרת היה לי טיול שנתי בכיתה ו'. היינו באוטובוס הכיתתי, כשאחד האבות המלווים הביא את העיתון של המדינה והייתה תמונה של הקהל על השער ובעמוד האמצעי. ישר חיפשתי אם רואים אותי במקרה, אבל לא ממש זיהיתי. זה לא הפריע לי לגזור ולשמור את כל הכתבות, האזכורים והתמונות של אקסל וחבריו בקלסר עם ניילוניות שלא מבייש את ארכיון בית אריאלה. מעניין מה עלה בגורלו.

קניות או לא להיות

אני חושב על זה הרבה לאחרונה. למה אני קונה כל כך הרבה. מדוע לא יכול להחזיק את עצמי כשכל פעם מישהו מציע לי עוד ועוד חפצים נדירים בכל אחת מקבוצות הפייסבוק של האספנים שחבר בהן. למה צריך לרפרש באובססיביות כל חמש דקות בכל אחת מהקבוצות. אולי זו הכמיהה לעבר, לדמויות מפעם, לסדרות של החינוכית, לרגעים האלה שנשארתי "חולה" בבית רק כדי לראות את כל מה ששודר בערוץ היחידי שהיה בטלוויזיה. להרגשה של בית, חום, לילדות שנגדעה לה פתאום. ברגע אחד. בלי שהייתי מוכן באמת.  

הנפשולוג שלי אומר שהקניות הן אקט של ניחום, פיצוי, אחיזה ושליטה, וזה חלק מהמנגנון של ההרס העצמי. במילים אחרות עודף על רקע של חוסר, וזה פשוט רעב אחר. השיקול דעת שלי אמנם לא מופרע, אבל אני יודע ללכת על הקו יותר מדי, ואני מוגזם נורמלי. מגזים במידה. חשוב שאבין שהקניות באות על חשבון משהו אחר, והדרך הטובה ביותר מעבר להיגיון הבריא היא להתחיל למלא תכנים נוספים וחדשים ולהתרגל אליהם. לזה אני צריך עוד להתרגל. 

למלא את הריק

הוא טוען שעניין הקניות לעמית הקטן הוא הבן דוד של הבולימיה. זה לא משהו שאני באמת זקוק לו, אבל בגלל שיש תחושת ריק מסויים אני ממלא אותה בקניות. בגלל שזה לא הדבר הנכון והדבר והאמיתי, אז בכל מה שקשור לאוכל שהכנסתי לגוף עד לא מזמן הקאתי, ובקניות אני קונה עוד ועוד, כי יצרתי לי התניה מסוימת שבסוף אני אמצא איזה משהו שאני אקנה שירגיע אותי. אבל זה לא ככה במציאות. גם בקניות הכרחיות יש בי את העודף הזה, שבא לידי ביטוי בצורה של כפל קניות, קניות מיותרות וכל הכיף הזה. כי מי לא צריך שתי אבקות חלבון ליום סגרירי שאחת תיגמר? 

כשאני נמצא בחיבור ובתקשורת נכונה וטובה עם עצמי ומחובר לבוגר, אז יש איזשהו דיון בין התשוקה והרצון לבין ההגיון, ואז גם אם הגזמתי, זה בדברים נקודתיים. כרגע יש מערך של התנהלות תקשורתית לא נכונה, מה שמייצר קניות לא נכונות ולא מאוזנות, וזה קצת יותר מדי. לא ברמה יותר מדי היסטרית, כי ההגיון שלי עדיין בריא, אבל מצד שני גם לא ברמה הגיונית שזה הכרחי בעיני.

מתנות בהגזמה

והוא צודק. אני יודע שאני מגזים, בעיקר בתקופה האחרונה, וזו התמכרות לא בריאה. גם יודע שהקניות הן חלק מהבולמיה ההתנהגותית שלי. אני ממלא את עצמי בדברים שאני אמנם לא שונא, אבל הם לא כל כך הכרחיים. כמו שהוא אמר לי בפגישה, אוכל אני צריך, אבל לא צריך כל כך הרבה. פחמימות אני צריך, אבל לא כל כך הרבה. קניות אני גם צריך, אבל לא כל כך הרבה. והעובדה שאני מתרץ את הקניות בכך שיש לי אוספים, זה הרציונל שמאחורי ההתנהגות הקלוקלת. 

הילד הקטן שבתוכי רוצה התייחסות, ורוצה דברים של ילד קטן ואז זה מנחם אותו. אם ממננים את זה נכון אז זה תהליך חיובי, כי זה סוג של צורך, ואז זה בסדר וזה יכול להיות אוסף בריא. וזה מה שאני באמת מנסה לעשות, לא לקנות בסכומי עתק ולא לקנות כל דבר. כי מציעים לי המון, אבל אני משתדל להפעיל שיקול דעת נבון. בדגש על משתדל.

הנפשולוג טוען שהסיבה שהאוכל הוא טיפה יותר רגיש ובעייתי כי זה מנגנון שעובד על רבדים יותר עמוקים. הקניות בכל זאת עוברות דרך הקטע הרציונלי והבוגר. למה? כי מי קונה? הבוגר קונה. ומי אוכל? הילד הקטן אוכל. הצורך במזון המיותר זה המקום הבסיסי והעמוק ביותר של הנפש, זה משול להנקה. כנראה שלא קיבלתי מספיק את החיבור הזה בילדות או בגלגולים קודמים, אז זה מקום יותר בסיסי, יותר קמאי, יותר עמוק. הקניות הן טיפה יותר של הבוגר, ובסך הכל רוב הזמן אני די בהגדרה של שליטה על הנושא. באמת מזל.

להתמכר בשיקול דעת

אני לא חושב שאני קניין כפייתי. נשאר לי עדיין שיקול דעת כלשהו, בימים מסוימים. אני לא מגהץ את האשראי כאילו אין מחר, ובטח שלא בעשרות אלפי שקלים שאין לי. הקניות שלי לרוב די שקולות, אבל לפעמים הן קצת לא פרופורציונליות לחיים. כי אני תמיד רוצה הכל עכשיו, מהר, ברגע זה. ואחרי שלוחץ על כפתור ההזמנה באתר, רוכש פיזית בחנות או מעביר תשלום באפליקציה, תחושת המלאות והסיפוק נעלמת, והריק מתחיל לבעבע מחדש.

הנפשולוג שלי אומר שמותר לי לקנות לעצמי דברים, אבל הכל צריך להיעשות במידה ובאיזון. לחשוב על זה כן, לחשוב כל הזמן לא. ברגע שזה כל הזמן וזה לא מפסיק זה כבר טורדני, אובססיבי, בולימי. אני צריך לעשות דיון קצר עם עצמי, לעבור על רשימת הדברים, גג עשר דקות ולהתקדם הלאה. אם מישהו צועק בתוכי צריך לעצור ולהקשיב לו, אבל לא להיכנע אליו, לא להיות בטרור הזה כל הזמן, כי גם פה צריכה להיות פרופורציה. כי אחרת זה מוביל לזה ואז לזה, וככה מתגבר העניין של ההתמכרות. 

מתנות בשליטה

לטענתו אני עדיין בשליטה, כן אחראי ולא עושה יותר מדי שטויות. ומבחינתו זה לא העניין של הכסף, אלא העניין של איך אני מתנהל. כרגע אני במאה אחוז שליטה. אבל אנחנו לא רוצים להיות שאננים, רוצים להבין שזו נטייה, ולא צריך לחכות שאאבד שליטה. 

אני צריך תמיד לזכור טוב למה יש לי את הנטייה לאסוף דברים. למרות שעכשיו אני קונה דברים שקשורים גם לאורח חיים שלי וגם לאוספים. ברגע שאני בזום של הקניות, אני הופך להיות מאוד חכם כדי לתחמן את המערכת. אני לא חי בעולם כפול, אני חי בעולם אחד, וזה הכל ביחד. זו הגזמה.    

שיקול הדעת צריך להיות ממקום נכון ולא ממקום של הקצפה. הקו הוא מאוד דק, אבל אנחנו רואים שיש שיקול דעת שמתחיל להתחשב בצד השני. פעם זה היה שלא ראיתי בעיניים. הייתי באטרף ועד שלא גיהצתי את הכרטיס כך וכך פעמים לא הייתי נרגע. ואני צריך להתחיל להשתמש במילים כמו מלא, מסופק, מחובר, שיחליפו את המילים ריק, חוסר ותסכול. ורק כשאני אעבור באופן מלא למקום הזה, יחד עם הניסיון, הידע והרגישות שלי, אני באמת אוכל לראות שינוי אמיתי.

שונא הפתעות יחיה

אז נכון אני מכור. לא מתבייש בזה. אני אמנם מאוד אוהב לקנות מתנות, אבל יש דבר אחד שלא יכול לסבול. הפתעות.

הנפשולוג שלי אומר שהשנאה שלי להפתעות נובעת משליטה. ככל שאני פחות מחובר לסנטר שלי, אז כל דבר שמטלטל אותי ומזיז אותי הוא בעייתי. אני חייב לדעת על כל דבר מראש. חלק משליטה זה לדעת לאבד שליטה בצורה מאוזנת. אני צריך להרפות, להשתחרר. אני מחבר את המושג להרפות עם איבוד שליטה. הוא שאל אותי מה יקרה אם יעשו לי מסיבת הפתעה? עניתי שאני אאבד את זה. חד משמעית. וזה באמת מה שיקרה, אז בבקשה, אני מתחנן (אם מישהו קורא את זה) שלא יכנסו לכם רעיונות לראש.

הוא אמר שלשלול את זה מראש ולהתכווץ, זה סוג של משהו שגורם לי להיות בשליטת יתר, וזה בדיוק העודף על רקע של חוסר. וכששאלתי למה אני כל כך אוהב לתת לאחרים? הוא ענה שיש לי אמנם לב טוב, אבל זה סוג של ריצוי, וגם סוג של שליטה במצב. כי כשאני נותן אני זה שקובע את הקצב, קובע את הסיטואציה, ואני שולט במקצבים. וכמה שהוא צודק.

לקבל ולקחת

אז סיכמנו את הנושא שהפתעות אני שונא, שחייב להיות בשליטה על המצב, אבל לקבל מתנות אני דווקא אוהב. בעיקר במעטפות כדי שאני אוכל לבחור לעצמי את מה שאוהב באמת. אמנם קשה לי קצת עם זה, זה מביך אותי לרוב, אבל אני אוהב. זה לא שאני לא יודע לקבל באמת, אבל קצת קשה לי לקבל דברים. כי לפעמים מרגיש שלא מגיע לי באמת.

הנפשולוג אמר לי שאם אני רוצה שיביאו לי מתנות, אז אני צריך להתחיל לדעת לקבל ממני לעצמי. ברגע שאני קונה לעצמי דברים, וזה לא מגיע ממקום של נתינה אמיתית, אלא ממקום של איזשהו הרגל, יותר דחף, שזה באותיות הפוכות פחד, שמוביל אותי, אז זו לא קנייה נכונה, זו אף פעם לא קנייה נכונה. זה ממש טוב שאני מפרגן לעצמי, אבל כשזה מתחיל לבוא מהיבט תפיסתי, שונה, אחר מלפרגן לעצמי וכמובן לא בצורה ממוקדת ומאוזנת, אני רואה שיש פה צורת גישה לא נכונה להסתכלות על הדברים החומריים.

למלא את החסר

ואולי אני באמת לא מסתכל נכון על הדברים כבר יותר מדי זמן. וגם שמנסה לשנות זווית, לפעמים אני מאבד את זה לחלוטין. בשבועיים האחרונים היו כמה אירועים משפחתיים שהוציאו אותי מאיזון. אמנם הם הסתיימו תודה לאל כשכל האוכל נשאר בפנים, אבל היו לי התקפי זלילה רציניים. גם הקניות בחודש האחרון וגם ההתקפים באותן חגיגות מתקשרים גם לעניין של דחף, שליטה ורצון להשיג את הכל עכשיו, ובעיקר למלא את החסר. הנפשולוג הרגיע אותי ואמר שאני נמצא בתוך התהליך, והמטוטלת מתחילה להתאזן. היא לא נעצרת בבת אחת, כי אז תהיה לי בחילה, אבל התנודות שלה נהיות יותר מתונות, תוך כדי שאנחנו מבינים שיש פה בסופו של דבר סוג של בחירה מסוימת שחייבת להיעשות. 

אני בתוך התהליך, שהוא דינמי, אבל עוד לא קרוב מאוד לשם. אני צריך לעשות את הסוויץ' הזה, ואיך נדע? כשאני אתן לבוגר להתחיל את הקדנציה שלו בצורה מאפשרת. דברים הגיוניים, פרופורציונאליים, ריאליים, פחות הרסניים, קורבניים, דרמטיים. הרעיון הוא שכל הגישה שלי לא צריכה להיות במקום של התכווצות, פחד והתחשבנות. זה לא אמור להיות ככה, כשיש אירוע, חוץ מהתרגשות אני לא אמור להפעיל שום דבר אחר במערכת הרגשות שלי. 

העיקר לא ליפול

מבחינתי באותו הרגע בכל אירוע משפחתי, זה שהאוכל נשאר בפנים או יוצא החוצה זה גרוע באותה מידה. למרות שיודע שמבחינת הטווח הארוך זה ממש לא אותו דבר. כי תמיד אירועים משפחתיים מחזירים אותי חזרה לזירת הפשע, למתח וללחץ איך אעבור את המפגש, את הסופ"ש. העיקר לא ליפול, כי עשיתי הסכם שהקאה זו כבר לא אופציה, ואני עומד בהסכמים ולכן אני נלחם, נותן פייט ולא משחרר.

הדיוק הזה, בגלל שהוא הפך להיות סוג של דרמה, הנפש קלטה שאני עוד פעם לא מקבל את האיכות של תשומת הלב ולא את הכמות, ואני למדתי להיות מאוד רגיש לזה. מה שקורה זה שמתחיל לצוף איזשהו מנגנון שמוציא את הדרמה החוצה, וברגע שחוויתי שנוצר תהליך לא נכון מבחינתי, שראיתי את כולם, ולא קיבלתי את תשומת הלב שרציתי, אז התהליך הדרמטי מתגבר ויוצא החוצה. אני מרגיש את הריק, ובגלל שאני מרגיש אותו, המנגנון אומר שאני אמלא אותו במשהו anyway, והמשהו הזה, בין אם זה אוכל או קניות, הוא לא מה שאני רוצה ואז מתחיל מנגנון של התנגדות, קונפליקט, דרמה, והכל מתחיל לצוף למעלה בצורה מאוד חזקה. 

אז מה הלאה?

הנפשולוג ציין שכל העניין הוא להרגיש טוב עם עצמי. אני צריך לעשות מה שעושה לי טוב. אני לא מכיר, לא יודע ולא התנסיתי עדיין. עד היום התמכרתי לדברים לא טובים, וזה לא בשביל עמית, זה חלק מהדרמה. לקנות יותר מדי לא ממש מקדם את הדימוי שלי. אני צריך לעשות את כל מה שצריך ולהיות שלם עם עצמי, עם כל החסרונות ויש גם מלא יתרונות. להגיד מה יש לי, ולא מה אין לי. מודעות האין היא שאני נמצא בדרמה ובהרס עצמי.

להבין שהפחד הוא חלק מאיתנו, והוא חלק טבעי, הוא אוטומטי, והוא יהיה בכל מקרה. אבל אסור לי להזין אותו, צריך להזין את החלק שרעב. באמת רעב, להזין את החלק שצריך אהבה, חום ופתיחות. הפחד שלי עובד מעולה, הוא מפותח טוב, הכי טוב מכל החושים שלי. הוא עובד אוטומטי ואין צורך לפתח אותו. ועכשיו צריך לבחור. לשנות את המילים לאפשרי, יכול, בוחר, רוצה. לחיות ביחד, להיות בזוגיות טובה של עמית הגדול ועמית הקטן. 

מתנות לחיים

אז בשבועיים האחרונים באמת איבדתי שליטה. אפליקצייות התשלומים עבדו שעות נוספות, ולדעתי מסגרת האשראי כבר מזמן מביטה על הרף העליון שלה מלמעלה. אני כל הזמן רק מתרץ לעצמי שהבולמוס האחרון של הרכישות הוא רק לטובת תחקיר רציני עבור הפוסט, ושזו בעצם מסיבת הסיום של הקניות, ממש כמו המסיבה הקשוחה ההיא לפני חודשיים, שלא ראיתי בעיניים.

אבל עכשיו אני באמת מרגיש שאני בסך הכל מחליף דרמה בדרמה, כי לפעמים יש סוג של המרה מסוימת ביניהן. הנפשולוג סיכם שלפעמים צריך לפוגג את זה ולהעביר מזוית לזוית, רק כדי להראות שאנחנו זזים ואז לפוגג את הדרמה. כי עכשיו אני במצב של שליטה ותקוע. בזכות העבודה שאני עושה, אני בונה את התשתית הזו, וסוף סוף בונה אותה. אני משלים עכשיו פערים פסיכיים, לדבריו יש לי אופי חזק, בניתי תשתיות טובות ובחרתי להיכנס בזה וזה לא מובן מאליו.

כל דבר שעושה בתהליך הוא נספח בתוך הרבה נספחים שמראים שאני עובר שינוי. עצם הבחירה לחיות היא הבחירה הכי גדולה. המחויבויות של אדם בוגר לחיות, היא לא רק לשרוד, היא לחיות. להקליל ולחייך ולקבל באהבה ולזרום עם מה שיש. לא להיות מושלם, להיות שלם, ולהיות גמיש גם עם הקווים הנוקשים שלנו, ולא רק עם הקווים הטובים שלנו. אם יצא משהו ולא הסתדר ולא הלך, אז אוקי סבבה. חייב להבין שהאהבה שלי לעמית לא משתנה כהוא זה, וזה לא אם, אז ש.. מה שעמית רצה לקבל מההורים זה מה שעמית צריך לתת לעצמו. הוא נותן לעצמו את האהבה הזאת בשפע, והיא זמינה והיא בלתי נדלית.

 זה לא נגמר שם, וזה הבסיס שלי. משם אני אמור לפנות לכיוון של זוגיות, לכל השאר, להיפתח אל העולם. מה שזה לא יהיה, אני חייב להיפתח אליו. לא להיות עסוק בהישרדות הזו. כי אני יכול להעביר קורסים בהישרדות. האומץ האמיתי זה לא בלשרוד. האומץ האמיתי זה בלחיות. לצאת לעולם, לאהוב ולהיפתח. אם רק היה אפשר לקנות כזה ב-ebay.