"מארק טווין אמר שיש לאדם שני ימים חשובים בחייו". אמרה לי שושי הנהדרת ממש לפני תחילת הבדיקה במכון ביו קונטרול.
"היום שהוא נולד?" שאלתי.
"והיום שהוא מבין למה" ענתה.
את זה עדיין לא הבנתי. אבל אני בדרך. מקווה.
לפעמים אני מרגיש כמו תקליט שבור. חוזר על אותן פעולות שוב ושוב, ומצפה שמשהו ישתנה מעצמו. איינשטיין קרא לזה שיגעון. אני קורא לזה לא לאבד תקווה. או שליטה. כי מי יודע, אולי מתישהו דברים כן ישתנו, יזוזו, או משהו חדש יקרה?
גם במפגשים בטיפולים אני מרגיש את זה. שחוזר על עצמי, ושומע את אותם הסברים שוב ושוב. אבל הנפשולוג שלי אומר שעניין הספיגה זה כמו מים מחלחלים. הם צריכים לעבור הרבה שכבות של התנגדויות ודפוסים של התניות. לכן זה נורמלי לדבר על אותם דברים שוב ושוב, רק שכל פעם אני מקבל עוד זווית ועוד רעיון.
אם הרצף והחזרה על הדברים נעשים בצורה בריאה, אז זה לא חפירה, אלא בניית מודל לאיזון מול ההתנגדות הקיימת. מקום של מאבק מתאמץ, אבל לא כל הזמן במלחמה, כי המלחמה יוצרת אנרגיה של קצוות. ואני? הכי טוב בקצוות.
איבוד קונטרול
אני משתנה כל יום מחדש. למרות שאני נאחז בכוח במוכר ובידוע, אני תמיד זז ובתנועה. אני נתקע לפעמים על דברים קטנים, שוליים ולא פרופורציונאליים למציאות, ולצערי לא יכול לשחרר אותם. לא יכול לשחרר כי אני מפחד לאבד שליטה. מפחד לחזור אחורה, לחזור לדפוסים, לעבר. לאבד קונטרול. כי עבדתי קשה מאוד להגיע לאיפה שאני היום. או אולי לא עבדתי בכלל?
כולם יודעים שאני חולה שליטה. זה ידוע, לא מנסה להסתיר את העניין, וזה גם די נראה לעין למי שמכיר אותי באמת. חייב לשלוט בסיטואציה, לדעת מה קורה, ותמיד להיות על הדברים. חייב סדר יום, לדעת מראש את כל הפרטים, ולא סובל הפתעות. זה יכול להוציא אותי מדעתי.
הנפשולוג אומר שאני חייב להיות בשליטה, בקונטרול על הכל, ואני לא יכול להיות פריסטייל. כי בפריסטייל נכנס הילד הרע, שאומר בוא נהרוס לעמית הגדול, בוא נעשה פה דרמה. ואז אני נתקע בסדר יום, שזה פיצוי קלוקל, אובססיביות, עודף על רקע של חוסר, זה חלק מהדרמה. אם אני נמצא במקום לא מאוזן, אז מה שמרגיע אותי, הדבר הבא הכי טוב מחיבור, איזון ותקשורת, יהיה דרמה, קורבנות ואובססיביות התנהגותית. זה נותן לי פיצוי במקום לדברים האלה. לחיות במתווה החרדתי.
בגלל שזו מלחמה, אז כל צד עושה מניפולציה ואין אמון. "אומץ, אהבה ואמונה" אומר שצריך להיות אמון בין הצדדים, ואם אני מבין, בדקתי והבנתי שהפעילות היא מוגזמת והרסנית, אין מצב שאני אמצא את עצמי שם, אלא אם אמרתי בפה מלא שאני רוצה להיות בהרס עצמי.
ואני לא רוצה להיות בהרס עצמי יותר. רוצה לבנות, לא להרוס. אפילו באימון מדרגות האחרון עליתי מדרגה מדרגה מתוך מקום בריא ובונה, ולא מקום שרוצה לכלות את עצמי לדעת. אז למה לעזאזל קשה לי כל כך לשחרר?
להשתנות בשבילי
לא רק הפתעות אני לא מחבב, גם שינויים. למה צריך את זה? לדעתי כבר כתבתי על זה שאני בן אדם שיכול לאכול כל יום אותו דבר, ולא מתחבר כל כך לקונספט. למה לתקן משהו שעובד? כי אולי שומדבר כרגע לא עובד? ואולי הכל?
בתקופה האחרונה מתרחשים אצלי המון שינויים. חלקם מבחירה, וחלקם מכורח המציאות. אני ממשיך את תהליך הגמילה הקשוח מהפעילות הגופנית האובססיבית, נלחם בבולמיה בכל הכוח, מתמודד עם החל"ת שהסתיים, עם כאבים גופניים שונים, עם מחשבות אנורקסיות, ובכלל עם כל הכיף הזה שקוראים לו החיים. אתגר יומיומי שלא נראה שיש לו סוף. כיף בסך הכל.
מר גמיש
הנפשולוג שלי אומר שאני חייב להגיע למצב של התפתחות לגמישות ושינוי. לא להיות תקוע בפורמט, כי זה יוצר עומס שאני מייצר על עצמי, רק שהוא טוב עד גבול מסוים. אני צריך להרפות, ולהרגיש שלם בתודעה. להמשיך בדרכי, להיות נאמן למקור, אבל לעשות שינוי. להקל ולהגמיש. זה התהליך שצריך לעבור.
אני חייב לפרוץ את המחסום, למרות שקשה לי לשחרר באמת. בניתי לעצמי תודעה, שאם אני משחרר אז אני חוזר אחורה. אבל אם אני רוצה להתקדם הלאה, אז אני חייב להבין שזה בסדר להשתמש בדברים הטובים שבניתי בהתאמה לעצמי. לא להפוך לעומס שיוצר קושי – החיים שווה קושי. כי אני לא נהנה. כדי ליהנות באמת אני צריך לקבל ולספוג את הדברים הטובים שאני עושה, ולא להתעסק בדבר הבא. זו טכניקה שפיתחתי כדי לא להיפגש עם עמית ברגעים הטובים, כי זה יכפה עלי סוג של שינוי.
מגיע לשיא וחוזר
אני כל הזמן טרוד בדבר הטוב הבא, וזה לא מאפשר לי להיות ברגע הזה, שזה החיים עצמם. אני כבר לא נהנה, ומרגיש שזה עמוס. בונה ואז הורס. אני מפחד לצאת מהדמות שבניתי, שהיא ברירת המחדל ההישרדותית שלי, וחושש לראות את עצמי בצורה האמיתית שלי. הוא מוסיף ואומר שאני צריך להיות שם ולהיפגש, וזה תמיד עושה דברים טובים. צריך לפנות זמן ומקום, ולא להתנגד. כי עכשיו אני לא מאפשר לדבר הזה להתרחש.
אני תמיד מגיע לשיא וחוזר אחורנית. זה סייקל לא בריא, ואני צריך לקחת סיכון מינימלי. זה יותר מפחיד רעיוני מאשר באמת. ברגע שהמחשבה של השינוי נכנסת, אז במקביל נכנסים תכנים הרסניים שמסכלים כל אופציה לשינוי. כל הטכניקה נועדה לכישלון, כי אני סובל ועמוס. לדבריו זה לא שאני לא לא יודע ליהנות, אלא לא מתרגל את זה בכלל.
סופ"ש שיצא מקונטרול
בסופ"ש שעבר יצאתי משליטה, והוא היה קשוח במיוחד. ההורים היו בחופשה באילת, ויצא שהייתי לבד בבית כי היו לי אירועים גם בשישי וגם במוצ"ש. בשישי בערב אכלתי באירוע קצת מעבר לתפריט הרגיל שלי. כשחזרתי הביתה בלילה היה לי התקף זלילה רציני ולמזלי בלי הקאה. אמנם לא היה יותר מדי מה לאכול אצל ההורים, אבל מצאתי לצערי את כל הדברים הטעימים שאמא החביאה ממני ואיבדתי שליטה.
השתדלתי בשבת בבוקר לא להתייסר יותר מדי, ולא להתחשבן. זו הייתה נפילה, ומבין שיש ויהיו עוד נפילות בדרך. וכמו שהנפשולוג אומר ״עדיף לאכול מלבחוש״. קרה, היה, עוברים הלאה. אין מה להעניש, לצום או להלקות את עצמי. זה מוביל רק למקומות גרועים יותר.
בשבת בצהריים זה קרה שוב אחרי שחזרתי מארוחת צהריים משפחתית. אמנם גם ההתקף הזה עבר ללא הקאה, אבל הפעם היה לי קצת קשה לעבור הלאה. כל התקף כזה מחזיר אותי תמיד להרגשה הכללית, שנמצאת אצלי בראש בחצי שנה האחרונה, שאיבדתי שליטה על הסיטואציה ועל החיים שלי. מה שגרם לי לתפוס חזק את החיים בחצי שנה האחרונה זו הבולמיה. כי ההקאה היא אקט של שליטה. אבל עכשיו אני מבין שזו תפיסה מעוותת, כי ההקאה זו סימבוליקה לבעיטה בחיים. ועכשיו הכנסתי לעצמי לראש שהקאה זו לא אופציה יותר. אז מה נשאר לי? רק חזרה לדפוסים האנורקסים, לפחד אמיתי מאוכל, ואיך שלא נסתכל על זה, אני אוכל את עצמי מבפנים.
קונטרול סוויץ'
הנפשולוג שלי אומר שאני חייב לעשות סוויץ' בראש, כי אני ממסגר את עצמי סביב תבניות. הכל סביב דפוסים וטמפלטים. תבניות אכילה, תבניות פעילות, אז כל דבר שיוצא מהתבניות הללו לא מוצא את הזמן ואת המקום שלו, וזה מכניס אותי ללחץ. כל העניין של הכאבים שיש לי עכשיו, זה המקום שאני לא מצליח להרגיש שאני מצליח ליילד את כל מה שקורה, לא משחרר עד הסוף, וסוג של שליטה.
מצד אחד אני מאפשר ומאשר שינוי, ומצד שני אני בא עם המון ברקסים, וזה לא הוגן לעצמי כי הברקסים האלו שורפים את הדיסקים של המעצורים, וזה הכאבים שאני מרגיש עכשיו. אני לוחץ ברקס, אבל גם לוחץ על הגז בו זמנית. מבחינה רגשית הסוגיה מתנהלת, אבל היא לא מתנהלת ממקום שלם, וברגע שאני לא שלם ועושה חלקי, אז נוצרת התנגדות.
אבל איך אפשר להיות שלם עם זה לעזאזל?
אני חייב להבין ששלם זה לא להיות מושלם. שלם זה להיות שלם עם עצמי ועם מי שאני. הנפשולוג אומר שהמבחן הכי גדול שלי, אם אני באמת שלם עם עצמי, הוא לדעת שיש לי תבנית בסיסית נכונה ובריאה, אבל אני גמיש לתוך סיטואציות. ומתי מגיעה שעת המבחן? אם הייתי באירוע, ואכלתי ונהנתי ולא הגזמתי, אבל לבוא הביתה ולהיכנס לתסביך, אז ההתנהלות לא נכונה.
מה שאני כן יודע זה שאני מחוייב ליומן האכילה של הדיאטנית בצורה אובססיבית, ויודע להיות נאמן לדרך. אבל אני חייב לזכור ולשנן לעצמי שאני הרבה יותר מהפרעת האכילה שלי. הרבה יותר. זה לא מה שמגדיר אותי וזה לא מי שאני. אז מי אני לעזאזל?
לחזור לקונטרול
כבר כמה זמן שרציתי לבדוק מה התחדש אצלי מבחינת האלרגיות. הדיאטנית שלחה אותי לא מזמן לבדיקות דם שיצאו תקינות ברמה קלינית באופן מפתיע. קבעתי תור לרופא אלרגיות אי שם בחודש אוגוסט, ועד שהתור יגיע חזרתי ביום שלישי בשבוע שעבר למכון ביו קונטרול ברעננה לביקור אצל שושי האהובה, ולבדיקת אלרגיות ורגישויות למזון ששינתה לי יותר מפעם אחת את החיים. גם הפעם לפני הבדיקה הייתה שיחה נעימה שנתנה לי כוח להמשיך בדרך, והמחשב קרא אותי בדיוק מכאיב.
בדומה לפעם הקודמת, לפני שלוש שנים, הוא מצא שיש לי בעיות במערכת העצבים, במערכת העיכול, רגישויות למזון, בעיות בכבד, במפרקים, בשינה וגם קצת בשיניים. כיף להיות עמית בסך הכל. באופן מפתיע יש כמה דברים שהייתי רגיש אליהם בבדיקות הקודמות, אבל יכול לחזור לאכול במתינות. שזיף וסלרי למשל. לא שהם חסרים לי במיוחד, אבל שושי אומרת שעם הזמן הגוף שלנו משתנה, דברים משתנים וכך גם הרגישויות. לא סיכמנו שאני לא חובב שינויים?
עדיין יש הרבה דברים שלא השתנו ורגיש אליהם, וגם כמה חדשים ומפתיעים במיוחד כמו (קחו אוויר): נקניקים ונקניקיות, קולה, לקטוז – חלב פרה, תפוז, פלפלים (מה???), רוטב סויה, צבעי מאכל מלאכותיים, אשכולית, גויאבה, קיווי, בוטנים, אגוזי מלך, אגוזי ברזיל, גבינת פטה – פרה, תירס, פופקורן, מנגו, אפרסמון, סברס, קמח לבן, כמון, מיונז, מונוסודיום גלוטמט, אפרסק, וודקה, אבטיח (אבל למה?), הל, קוטג', אגוזי לוז, קארי, אגוזי מקדמיה, אננס, שזיף מיובש, וויסקי, סלק (מה עשיתי רע למישהו בחיים האלה??), ברנדי, קטשופ. כרובית, צ'ילי, ליצ'י, צנונית, גבינה לבנה – פרה, קקאו, קפה נטול קפאין, חצילים, בשר כבש, טופו. הלם.
שושי אמרה שמדד ברוך השם יצא יחסית סביר, והיא הכינה לי טיפות הומאופתיות מיוחדות שמורכבות מ"פרחים לנפש" כדי להקל על הלחץ, הסטרס, החרדה ובעיות השינה. והאמת? חיכיתי להן כל כך. כי לפעמים אי אפשר לבד, ורק מישהו או משהו מבחוץ יכול לעזור ולהרגיע. וזה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו.
השינוי כבר כאן
בשבוע שעבר קרה עוד שינוי משמעותי. הפגישה שלי עם הפסיכולוג עברה מיום שישי בבוקר לרביעי אחרי הצהריים. אותו בניין, רק בחדר אחר ובשעה חדשה. וזה היה מוזר. התרגלתי לדבר לנוף אורבני שנשקף מהחלון, ועכשיו יש לי נוף למזגן ולתמונות אומנותיות עם עיגולים וקווים. ואני? כבר סיכמנו שקשה לי עם שינויים, וכל הפגישה זזתי באי נוחות על הכיסא מכאבים. אבל אני אתרגל. כי אמנם קשה לי תמיד בהתחלות, ואז אני מתרגל, ואז זה נהיה שגרה וחלק מהשליטה שלי על המצב.
הנפשולוג אומר שההתנגדות שלי לשינויים מתחילה להתפוגג באופן הדרגתי, אמנם איטי אבל מתפוגגת. הדברים זזים, אמנם באופן מהיר לטעמי, אבל הם עדיין זזים, והכאבים שאני מרגיש זה הברקס שאני עושה. הברקס זה המקום שאני סובל ממנו. עצירה, עצירה, שליטה, שליטה. רגע, רגע. אני עושה את זה, כי אני מרגיש שזה זורם לי מהר מדי בחוויה שלי.
עדיין יש בי רבדים שהכל רץ לי מהר מדי, והשינוי הוא גדול ומהותי. כי זה השינוי הכי גדול שעברתי בחיים שלי, וזה ברור שהוא ילווה בפחדים, מעצורים, השגות, קונפליקטים. זה כביכול המחיר שאני משלם כדי לשמור על סוג של ביטחון ושליטה. עד כמה שזה נשמע מוזר, כי אני סובל, אבל זה גורם לי תחושת ביטחון ושליטה. אני אומר בתת מודע שיש לי ברירת מחדל וזה זה, אמנם זה לא נעים, אבל הנפש עושה את זה כדי להרגיש יותר ביטחון ושהיא בשליטה על הדברים. ברגע שאבין שהשליטה באה ממקום תודעתי וממקום התנהגותי, אז הלחץ והכאבים ילכו ויפחתו עד שיעלמו. אלוהים, רק שיעלמו כבר.
לא להתחשבן יותר
אחרי הפגישה עם הפסיכולוג חזרתי לדירה ברגל, והייתי צריך לעבור בסופר כדי לחדש את מלאי החסה. בדרך היה לי קרייב מטורף לעוגיה מהמאפייה האהובה עלי, שכף רגלי לא דרכה בה מאז אותה מסיבת הסיום הידועה לשמצה. בגלל שחזרתי לדפוסים האנורקסים, עשיתי גם שינוי עצמי בתפריט והורדתי את הקינוח הבריא וטעים שהייתי אוכל כמעט כל יום. גם את הלימונדה הטעימה עם הסוויטנגו הורדתי וגם את התפוחים והתפוזים. למה? אלוהים יודע. אבל התחלתי לפתח פחד אמיתי מאוכל. פחד מקלוריות. פחד אמיתי מלהשמין.
כל הדרך למאפייה נלחמתי בעצמי בראש. כן, לא, כן, לא עד שאמרתי שדי. לא יקרה כלום אם אוכל היום עוגייה אחת, ואמשיך הלאה בחיי. אני לא אשמין, לא אתנפח ולא אחזור אחורה. אז קניתי, אכלתי, נהנתי ועבדתי חזק לעבור הלאה. חרגתי קצת מהתפריט, וזה בסדר כי מחר יום חדש, ומגיע לי להתפנק מדי פעם.
הנפשולוג שלי אומר שאנשים בעלי דפוסים אנורקסים הם אנשים מאוד אינטליגנטיים. הכל אצלם סביב שליטה, פרפקציוניזם מטורף והם טובים במניפולציות. לדבריו, אני רוצה להיות בקונטרול about everything and everybody, אבל צריך לצאת מהלופ הזה שאני מתחשבן. אם הרגשתי שהגזמתי, ויהיו ימים כאלה וזה סבבה, אני בגדול צריך להבין שהדרך שלי היא מאוזנת ונכונה. אני לא מתחזר כל יום, יש ימים שפשוט בא לי, ואני צריך להגיד: לבריאות עמית הכל מצויין. אני יודע שהדרך היא זאת שמנצחת ומאזנת את המשקל, וההתחשבנות יוצרת סוג של כפייתיות וסוג של התרחקות. מה שאנחנו רוצים עכשיו זה להוריד את הכפייתיות, ולהיות יד ביד עם עמית הקטן, ואם יש איזה יום שחרגתי, אז אני לא כועס ולא מתחשבן ופשוט מבין שהדרך היא זאת שתקבע את איכות חיי.
לשחרר זה לא אומר לאבד שליטה
הבעיה האמיתי היא שאני מאוד רוצה, אבל לא באמת יודע עד הסוף איך לשחרר בלי להגזים, בלי לאבד קונטרול ושליטה. הנפשולוג הרגיע אותי, ואמר שאני לומד את זה עכשיו תוך כדי בחירה והחלטה כל הזמן. עוד בחירה טובה, מאוזנת ונכונה מחזירה אותי למרכז, ואני חייב להבין שהמרכז הוא בעצם המקום הכי נכון לי והכי בריא לי לטווח הרחוק. דרמה, קורבנות, כעס, התחשבנות, כפייתיות, הקאה הם מאותה משפחה של הרס עצמי, ואני לא צריך להתרגש מזה יותר מדי, ומצד שני לא לזלזל בזה יותר מדי.
אני חייב להבין שבגלל שאני מתוחכם, אני לא יכול לעשות פעולות דמויי הקאה, גם אם לא מקיא בפועל. אין ספק שכל פעילות ספורטיבית מוגזמת היא כמו הקאה. אני צריך לעשות פחות ולהרגיש טוב עם זה. ללמוד גבולות, כי אני לא יודע גבולות עדיין, ואני ממשש אותם כמו ילד קטן ובודק אותם עכשיו. הבנתי שזה לא בריא, שזה מסוכן, שזה פוגע באנשים מסביב. כולם בעלי יכולת חזקה, ואמא עומדת בטווח. אבל צריך לעזור ולהתחשב. אני צריך ללמוד איך להתנהל עם זה. להתבגר ולהתגבר.
אז אחרי שאכלתי את העוגייה המושלמת שנגמרה מהר מדי, הורדתי את מנת הפחמימה בסלט בערב. לא מתוך התחשבנות, אלא מתוך בחירה ושיקול דעת. עכשיו רק נשאר לי לתרגל את השינוי, ללמוד להוריד קצת קונטרול ולהפסיק לפחד מתפוחים.