מר טושטוש / מר בולמוס / תקוע ברגע

״אתה מודע לזה שאתה בולמי, נכון?״ שאלה אותי הדיאטנית בפגישתנו האחרונה.
״אממ..״ גמגמתי תוך כדי שהמילים בולמוס, בולמי ובולימיה מהדהדים לי בראש שוב ושוב.
״ואם היית בחורה, אז לא היית מקבל מחזור״ הוסיפה.
מה אני יכול לענות על זה?

לא ברור לי איך אבל הרגע הזה תמיד מגיע. במעין דיוק מופתי. הרגע שיוצא מהפסיכולוג, הרגע שקם בבוקר, שמתחיל לרוץ, שמתחיל את הפעם הראשונה במדרגות, שמסיים, שמתחיל לרוץ שוב, המחשבות על השייק כל האימון, ואז הוא נגמר.

בולמוס של רגעים

לאחרונה אני מרגיש שאני תקוע ברגע. יותר נכון תקוע באינסוף רגעים שמרכיבים שגרה מסוימת. ואני עדיין מנסה להבין אם היא טובה לי, נעימה, מרגיעה או אולי מלחיצה, מפחידה ומאיימת. בגדול אני חי את החלום. סוג של פנסיה מוקדמת, מתאמן, אוכל מסודר, מטפל בעצמי. מה רע? אז יש רע. והרבה. אובר מחשבות, אובר התעסקות בעצמי, באוכל, במשקל, בספורט, בקניות, אוברוויט אמיתי בראש, ובעיקר על הלב. נעים מאוד, מר בולמוס. אבל רגע, כל החיים הייתי בכלל מר טושטוש. מה קורה פה?

Mr. dizzy & I

סבא שלי מצד אמא הדביק לי את הכינוי ״טושטוש״ מהרגע שנולדתי. מניח שזה הגיע מעמיתוש, אבל אפשר לומר שאני די מצדיק את הכינוי. תמיד הייתי קצת מטושטש, לא חושב בבהירות לפעמים, חי עם ערפל בראש, לא חד מספיק ובגדול לא המשקל הכי מכוייל שיש.

אף פעם לא הייתה לי בעיה עם הכינוי, להפך, אני דווקא אוהב אותו מאוד. זה משהו קטן של סבא ושלי, ובילדות מלאה בנכדים זה היה נחמד שיש לי משהו ייחודי משל עצמי. תמיד הרגשתי אמנם שיש במשפחה וגם בחוץ יותר פיקחים ממני, יותר מוצלחים, יותר חכמים, ואני תמיד הייתי בצד, דמות משנית בהצגה ואף פעם לא בפרונט. אבל הכינוי הזה תמיד גרם לי להרגיש מיוחד. עד היום.

אז זה די ברור שאחת הדמויות האהובות עלי ביקום היא מר טושטוש כמובן. היא נולדה בשנת 1976 על ידי רוג׳ר הרגריבס, שיצר בגאונות את סדרת הספרים mr. Men and Little Miss, וזו אחת ההתמכרויות הקשות. יש לי פינה חמה בלב לכל מה שקשור לדמויות המופלאות. יש לי כמעט את כל הספרים (בכל מיני שפות), ומרגיש לפעמים שכל המרים חיים יחד בתוכי.

ועכשיו מר טושטוש ומר בולמוס תופסים מקום נכבד במחשבות, ודוחקים את שאר המרים הרחק לסוף התור. וחייב להודות שזה לא הכי נעים במיוחד. עם מר טושטוש אני יודע להתנהל, יודע לחיות, אני מכיר אותו ודי השלמתי עם המצב. אבל מר בולמוס? הוא דייר חדש, או שאולי בעצם לא?

לברוח מעצמי

הפסיכולוג שלי העלה השערה בפגישתנו השבועית שאולי ההתעסקות בעצמי עכשיו היא בעצם הבריחה. ובאותו רגע שאמר את זה קפאתי במקום. הרגשתי שאני מרחף בחלל ולא ידעתי לעכל את הרגע הזה. זה תמיד מחזיר אותי לחלום ספציפי שרודף אותי מהילדות. שלא הכנתי שיעורים בכיתה ד׳ לשיעור חשמל כי לא ממש הבנתי מה רוצים מחיי. תמיד אני מתעורר בבהלה, ורק אחרי שמסדיר נשימה אני נזכר שבכלל אני לא בבית ספר ולא למדתי חשמל מעולם.

זה היה רגע מוזר. בהיתי בחלון בחדר הפסיכולוג, היו שמיים כחולים עם עננים, והרגשתי שאני עף איתם והרוח מעיפה אותי לכל כיוון. למה הוא התכוון? לזה שאני לא נוכח בשומקום? לזה שאני לא מרגיש? לא חי? לא כאן ועכשיו? מניח שדיברנו על הרגע הזה, אבל בחיי שלא זוכר. כי אני לא באמת זוכר דברים לטווח קצר, הכל טפלון, לא נדבק. למרות שהפסיכולוג טוען שאני זוכר מלא דברים, אני לא באמת יכול לשלוף את הדברים מהמגירות הנכונות.

בולמוס של מחשבות

לא הצלחתי לכתוב כלום בשבוע שעבר. היה לי שבוע קשוח מאוד. מלא מפגשים חברתיים, יותר מדי סטיות מהמסלול, אי יכולת לאכול מסודר, מחשבות טורדניות על קלוריות שמרחפות בחלל, גשם שתמיד מוציא אותי מאיזון וחזרה אחת למכון ששיבשה את הכל. שבוע שהיו בו דמעות, כעסים, היעלבויות, חשבונות נפש ובעיקר בולמוס של מחשבות, רגשות, ממתקים, עוגות, אוזני המן וריצות לשומקום.

במהלך השבוע לא הפסקתי לחשוב על זה שבעצם כל החיים אני בבולמוס. לרוב זה היה בשיטפון של מחשבות, ערפל של דילמות, לבטים וריצה אינסופית בראש, להספיק הכל, ותמיד רוצה יותר. אף פעם זה לא מספיק, החור בבטן ובלב לא מתמלא, ותמיד אפשר להכניס עוד ועוד. עוד פרוסת עוגה, עוד קוביית שוקולד, עוד כף מהסלט, עוד בפלה ובדגש על עוד ועוד.

הבולימיה מבחינתי היא לא רק העובדה שאני מוציא החוצה את מה שאוכל, זה הבולמוס בקניות, זה הדוד מתנות, זה עמית שפעם היה צריך שכולם יאהבו אותו, והיום הוא לא ממש צריך שיאהבו אותו, או אולי כן? אולי חלק? רק אמא? או אולי בכלל רק אני? ואני לא יכול להפסיק, ואני מת להפסיק. המדקר שלי, שהוא בעצם הנפשולוג, אומר שאני נמצא במצב של בולמיה התנהגותית כי אני ממלא את עצמי בהכל מחוץ ממה שצריך, שזה חום, אהבה וחברה. זה לא שאני לא צריך אוכל, אני רק עושה את זה בצורה ובהתנהלות לא נכונה. אף אחד לא אומר לי לא לאכול, להפך, אני חייב לאכול, אבל צריך לראות מה הלך רוח שעומד מאחורי הפעולות שאני עושה. וואו. זה קשה.

להיעלם או לגדול

לטענתו, הטכניקה של מי שסובל מאנורקסיה או בולמיה היא להיעלם ולא לגדול. אבל אם אני לא נעלם, אני צריך לגדול. אם אני לא נעלם, אז אני חייב לעבור לקיצון השני. אני לא יכול להתנהל במקום מאוזן, כי מאוזן נתפס כמקום שלא מביא לייקים לדרמה שלי. אנורקסיה מביאה לייקים, והשמנת יתר מביאה לייקים. מעדיף קודם כל להיעלם, כי אני לא נהנה להיות אני, האופציה השניה היא להיות עם הגנות ולהשמין, והאופציה של להיות בריא ומאוזן לא קיימת, כי אני לא יודע מה לעשות איתה. אני לא מכיר את זה בכלל.

הוא אומר שניסיתי בעבר אנורקסיה וניסיתי השמנה, אבל את החלק הכי חשוב לא ניסיתי ולא נתתי לו צ'אנס אמיתי. אני יודע שהוא קיים, אבל לא הייתי אף פעם בחיים שלי בבדיקה אמיתית מול המצב הזה. וזה לא הוגן, כי אם ניסיתי את שני הצדדים למה אני לא נותן צ'אנס למקום הזה של להיות באיזון? ומה יקרה אם אהיה במקום נטול דרמה לזמן מסוים? האם אצא מופסד או נשכר? הוא טוען שחד משמעתי נשכר, כי כשאני אאמץ את זה אני אוהב את מה שאני אראה. אני אקבל את עצמי גם שאני לא מושלם, ולא אהיה עסוק מאוד בטקסים ובתרחישים שמגבים את זה.

להיזהר מענקים

אז כן. הרגע הזה היה חייב להגיע מתישהו. הרגע שבו שמים לי מראה מול הפרצוף, ומנחיתים עלי פסנתר בלי להתכונן, בלי לחשוב יותר מדי, כמו שמר בולמוס פגש את הענק בסיפור, הפתעה. ואני קונטרול פריק, שונא הפתעות (שמיועדות אלי כמובן). זה לא שלא ידעתי שאני כזה, אבל פתאום לפגוש את זה ככה בצורה ישירה מבחוץ קצת תפס אותי לא מוכן. ומה עכשיו? מה עושים עם כל הכיף הזה?

ושוב אני מגיע לאותה נקודה סופר מהותית, שהכל נעוץ ברגע ההוא, שלי עם עצמי ביום הולדת של גיל עשר עם לוח הנעצים במסדרון. הרגע ההוא שהתנתקתי מעצמי והפכתי לחיות בתוך דמות דרמתית שרק צועקת, מבקשת ומתחננת שמישהו ישים לב אליה ולקצת תשומת לב מהסביבה, מההורים אבל בעיקר מעצמי.

הרגע הזה שעמית הקטן יושב במסדרון, מנסה להביע משהו ולא מקבל את הפידבק, ואז זה יוצר אצלו את המשבר הזה. הנפשולוג שלי אומר שבאיזשהו מקום אני עושה וחי עכשיו את הרגע הזה כל פעם מחדש. ואני תקוע ברגע הזה, כי שם החיים שלי קיבלו תפנית, ואני היום מי שאני בגלל ובזכות אותו רגע עצוב, בודד וקשה. רגע שתמיד חוזר אליו, בכל מצב, בכל שיחה, בכל סימפטום, הוא רודף אותי ולא משחרר. התפכחות של ילד בן עשר, שמגיע לתובנה אמיתית וקשוחה, שאולי נובעת מגלגול קודם או אולי מחוויית נטישה ופרידה. רגע שלא עובר, לא נגמר, לופ אינסופי של מחשבות, התמודדויות ופחדים, רגע בלי אוויר. בלי חיים.

מחר כבר לא יבוא?

חוץ מהרגע הזה, אני חי בקונפליקט תמידי של עוד מלא רגעים ריקים. מצד אחד מתכנן את עצמי לדעת מלא זמן מראש, ממלא את הבקבוק מים של ההליכה של מחר עוד לפני שנכנס בדלת, אבל מצד שני מתנהג כאילו מחר כבר לא יבוא ואין באמת בשביל מה. הנפשולוג אומר שאני צריך לזכור שיש גם מחר, למרות שאני מתנהג כאילו שאין, ושבכל הפרעות האכילה מתנהגים כאילו אין מחר. היום אני צריך להרגיש טוב ומה שצריך, ומחר לא צריך, כי אין, אני לא רוצה מחר. אבל מה שאני באמת רוצה וצריך עכשיו הוא לשמור על עצמי בצורה שתהיה טובה להרבה זמן. אני צריך לייצר תחושה שעמית הקטן באמת רצוי בסיפור הזה. לא רק אומר לו שהוא רצוי, אלא גם להתנהג אליו בצורה הזאת, שיש מחר, ושיש עוד, ושאני צריך לשמור על עצמי וזה אומר גם את הדברים שאני עושה לעשות במינונים נכונים, כי מינונים לא נכונים מעידים על חוסר בריאות ולא על הבריאות.

אני צריך לשמור עלי, להסתכל על זה ולחשוב מה החלטתי. בריא? באמת בריא? מאוזן? באמת מאוזן? לדבריו ההתנהגות שלי עכשיו לא מאוזנת ופוגעת. מותר לי להגזים, אבל להגזים נכון. החוסר האיזון המשקלי מתחיל שאני מתנהל בצורה מחשבתית לא נכונה. שהנה אכלתי עוד משהו אחד ואוי ואבוי. עצם זה שאני מתחיל עכשיו התחשבנות אני יוצר את היו יו הזה שמניע את הגלגל וגורם לי להוציא את זה החוצה, להקיא, וברגע שאני עושה את זה אני מעליב את הילד הקטן שבסך הכל רצה עוד קצת מתוק, אז נתתי לו. אז מה? אז אם הגזמת תגיד אוקי לא נורא, בפעם הבאה נדבר על זה בצורה יותר הגיונית ונעמוד בזה יותר טוב, אבל לא להוציא החוצה, לא לקחת לו את זה באגרסיביות, ולהפוך את זה לחטא קדמון ונוראי.

להשתחרר מהרגע

זו הייתה פגישה מלאה בתובנות. הנפשולוג הסביר שאני שבוי בתוך ההתניות והדפוסים שיצרתי לעצמי, וכדי להפסיק עם זה אין פשוט דרך אחרת מאשר להפסיק עם זה. קל מאוד להגיד וקשה מאוד לעשות. עוד הוא הוסיף שאני לא צריך להתרגש יותר מדי, ולהבין שזה פשוט אומר שיש תקופה שאני קצת יותר במצוקה מהרגיל, וצריך להבין למה, מה קרה, מה השתנה, למה זה קשור. אני נמצא בתרחיש של חוסר יציבות, חוסר מלאות, חוסר סיפוק. ככל שאני פחות מסופק, פחות מלא, פחות כיף לי וטוב לי, אז אני ממלא את החוסר הזה בדברים שהם חיצוניים, אם זה דברים פיזיים או באוכל, ואז כשאני ממלא את עצמי ואני יודע היטב שזה לא מה שאני רוצה, אני פשוט מוציא את זה החוצה. והכל חוזר לעודף על רקע של חוסר, לפחד מפרידה ולפחד מנטישה.

כשאני נכנס לקיצון, מקיצון אחד לקיצון אחר, אז עמית הקטן מרגיש מבוהל והדרך שלו היא לברוח. זו האנורקסיה, הבולימיה, זה לברוח. להוציא את הכל כי עשיתי משהו לא בסדר, אבל הכל מצוין, הכל בסדר גמור. וכשיורד הפחד והרצון לדרמה, אז כל התהליך העקום הזה שמוביל לבדיוק מה שאני לא רוצה – נגמר. ואז אני אוכל באמת לפנות מקום בלב שלי וגם בקיבה שלי לתזונה רגילה ולא שום דבר מיוחד ברמת המשקל. המקום הזה של פרפקציוניזם ושל אובססיה זה אותו עודף על רקע של חוסר. אני מרגיש ריק מאוד מבפנים ואני עושה את הדברים בצורה מוקצפת ומודגשת. אני צריך לשנות את המערכת יחסים שלי עם האוכל, ליהנות ממנו ולמצוא את המינונים הנכונים עם עזרה מבחוץ.

למלא את הריק

הוא סיכם ואמר שכרגע בגלל שאין פרויקט מיוחד או עניין שממלא אותי, הריק שאני מרגיש בתוכי הולך למקומות הלא טובים האלה. בכל רגע שאני ארגיש מלאות עשייתית, מהותית והתקדמותית, אני ארגיש שהריק הזה לא מציק לי ולא מטריד אותי, ואז כל הסייקל הזה של למלא את עצמי בדברים שהם לא קשורים ומתורגמים לרעב יפסק. צריך לזכור שזה לא רעב אמיתי, זה רצון למהות, משמעות, מלאות. המהות עכשיו היא למצוא את עצמי.

יצאתי קצת מותש מהפגישה. יותר מדי מחשבות רצו לי בראש, אבל זו הייתה אחת הפגישות הכי חשובות שהיו לי בחיים. אני רק יודע שעברו שלושים שנה מהרגע ההוא של עמית הקטן במסדרון, ועכשיו הגיע הזמן לחזור אליו. בצורה אחרת, אמיתית, ולטפל בו, אבל לא לבד. מלווה באנשי מקצוע שיכולים לעזור לי להתמודד ולהציל אותי מעצמי. כי באמת של החיים, הכל תלוי בי בסופו של דבר. הגיע הזמן שמר טושטוש, מר בולמוס וכל שאר המרים שחיים בתוכי, יפנו מקום למר עמית האמיתי. כי כולם אומרים לי שהגיע הזמן ובאמת מגיע לי. אז אולי כדאי להקשיב להם?