״הגעתי למסקנה חשובה״ אמר לי הנפשולוג לפני כמה פגישות.
״מסקנות זה באמת חשוב״ עניתי.
״אתה אימת המטפלים״ אמר בלי כל הכנה מוקדמת.
חייכתי לעצמי בלי לחכות להסבר וחשבתי ״האמת? נשמע הגיוני״.
החוליה החלשה
הגיע הזמן להודות על האמת. אני לא עושה שיעורי בית. יודע שצריך, יודע שזה טוב לי, אבל ברוב המקרים לא מצליח להביא את עצמי להתחיל. ולא רק שאני לא עושה אני גם מפריע. לעצמי וגם לחבורת המטפלים שלי.
כשדיברתי עם הנפשולוג בטיפול על הכושר ועל כל התקפי הבולמוס האחרונים, הוא אמר שהגוף שלי עכשיו מתאזן למשקל הנורמטיבי שלו, ואני לא יכול להפריע לו. אם אני אעבוד לפי הויז'ן שלי אני אעבוד בצורה שגויה. כרגע אני לא רואה תמונה מאוזנת. אני רואה תמונה לא טובה ובסוף אגיע למקומות לא טובים. ולשם לא ממש בא לי להגיע.
לדבריו אני לא קובע עכשיו. כמובן שההחלטה ושיקול הדעת הם שלי בסוף, אבל אני צריך עכשיו להקשיב יותר לאנשים שהם אובייקטיבים וקצת מבינים. לפסיכולוג, לדיאטנית, למאמן כושר, אליו וגם אני בתמונה. המטפלים שלי, צוות מספיק מקצועי כדי לוודא שאני ב-level נכון.
רק צריך לדעת מראש שאני החוליה החלשה פה. אני הבעייתי, כי אני לא רואה את זה נכון. אני רואה את זה עקום, ואני אקח את זה למקומות הלא נכונים. עוד הוא שאל: "בשביל מה אני לוקח סביבי כל כך הרבה אנשי מקצוע טובים? בשביל לא להקשיב להם?" תכלס, צודק. הכי אימת המטפלים.
מבחן הפקאן
הסשן האחרון אצל הפסיכולוג התחיל בניסוי, מעין מבחן. איך שנכנסתי קלטתי את השקית מעולם הממתקים עם פקאנים עטופים בשוקולד לבן, ועוד משהו בלתי מזוהה. ישר נלחצתי, ידעתי כבר מה הולך להיות התרגיל ומה יהיו ההשלכות שלו אחר כך. ובו זמנית גם הבנתי שהפסיכולוג מקשיב לי, והוא קלט שיש לי חיבה מיוחדת למתוק הזה. והיה בזה משהו מעודד בתוך הפחד שהתחיל להציף מבפנים ולא נרגע עד עכשיו.
הודעתי מראש שאין מצב שאוכל את הפקאנים. אפילו לא אחד. למרות שממש רציתי. לא יודע אם זה ביאס אותו או שהוא השיג את מה שרצה, אבל אני ידעתי שאם אוכל אחד זה יפתח פתח לעוד אחד ועוד אחד ובסוף כולנו יודעים איך זה יגמר. ואני לא רוצה להיות שם. באמת שלא, מעדיף להימנע ככל שיכול.
הנפשולוג שלי אמר לי שאני לא יודע לשחק יפה, אז לפעמים עדיף לא לשחק בכלל. אני מסכים ולא מסכים איתו. מצד אחד לא נראה לי הגיוני לא להיפגש עם אנשים, להימנע ממפגשים משפחתיים רק כי אני לא נמצא בשליטה. מצד שני כל מפגש כזה לאחרונה היה כרוך בהתקף בולמוס שיצא החוצה. ואני כרגיל תקוע באמצע.
להתמקד ברגע הזה
הפסיכולוג ביקש שאהיה נוכח כאן ועכשיו, ברגע הזה. להיות ניחוח על הספה, לנשום, להכניס אוויר, להוציא ולקחת פקאן אחד ביד. למרות שידעתי שלא אכניס לפה, בחרתי את הפקאן הכי קטן בשקית. הוא ביקש שאקרב לאזור הפנים ואריח. לא הסכמתי. ידעתי מראש מה מחכה לי בערב ולא מתכוון לחרוג כרגע מהתכנון המקורי שלי, אפילו לא בשביל הדבר שהיה הכי בא לי באותו רגע.
השוקולד נמס לי ביד והכל נהיה דביק. הוא אפילו חייך אלי בסוג של קריצה, אבל ניסיתי להתעלם ממנו באלגנטיות. בסופו של דבר לא אכלתי אותו, ואמרתי לפסיכולוג שאני מצטער שאכזבתי אותו. אז הוא ענה לי שממש לא אכזבתי אותו, ושהוא השיג את המטרה ״שנהיה כאן ועכשיו ונתמקד הרגע הזה״.
אז התמקדנו, אז למה הכל התערער בי? והכל מערער אותי בזמן האחרון. כל מילה שמישהו זורק, כל משפט בווצאפ, כל הודעה או התעלמות. הכל מתנגש, זורק אותי מצד לצד, בלי שום אחיזה, בלי כוונה, בלי עוגן, בלי כלום.
מודעות עצמית בשמיים
אחרי שהנפשולוג הפנה את תשומת לבי לעניין, חשבתי על זה שאולי באמת זה נכון. אני באמת מאוד מודע לעצמי, רוב הזמן בשליטה או מנסה לייצר תחושת שליטה, אני מנתח אותי מכל כיוון, מבין, מסיק מסקנות אבל לא עושה שום דבר בנדון. לא שיעורי בית, לא מיישם כמעט אף תובנה. אימת המטפלים במלוא מובן המילה.
אני לא משליט עליהם טרור. אני אינטלגיגנט, יכול לנתח את עצמי לבד, ולפעמים גם מגיע למסקנות חשובות. הפסיכולוג הקודם היה אומר: ״תשובות להכל זה יש לך״. והוא צדק. הבעיה היא לא במציאת התשובות, הדרך היא בעייתית, או יותר נכון להתחיל לצעוד בה. לקחת אחריות, לעשות את הצעד הראשון, להתמיד, לעבוד בזה, להתמודד, להתבגר.
למה זה ככה? מפחד? מחרדה? אולי רצון להישאר בדמות, לא לוותר על הדרמה? הרגל? זה מה שמכיר? עצלנות? האם באמת נוח לי באזור הנוחות? מה הבעיה פשוט לשנות את מה שמפריע וכואב? מה הבעיה בלהפסיק?
אין לי תשובות באמת. אולי זה הכל ביחד, אולי זה בכלל משהו אחר, אולי באמת לא מסוגל לעשות לבד ואולי כל המטפלים שיש סביבי עכשיו לא באמת מספיקים או שבכלל אני מטופל יותר מדי?
סיוט למטפלים
כבר כמה זמן שאני חושב כל הזמן רק על זה. על איך שאני מודע לעצמי, אבל בגדול לא עושה שום דבר בנדון.
כשביקשתי מהנפשולוג שיחדד לי את כוונתו בכך שאני מטיל אימה על המטפלים שלי, הוא אמר שאני ״סיוט״ למטפל כי אני אדם אינטלגנטי, מישהו שמאוד מודע לעצמו, מאוד נחוש, ויש לי את כל האלמנטים להצלחה, אבל ההתנגדות שלי בוערת. גם ככה בכל טיפול יש התנגדות, רק שההתנגדות שלי מגובה בכל כך הרבה רבדים.
הוא טען שזה לא שהבעיה שלי היא יותר קשה, זה פשוט היכולות שלי להתנגד הן יותר גדולות, יותר מפותחות, יותר מיוחדות, יותר אינטליגנטיות. אז זה כמו לשחק שח עם שחקן מאוד מיומן שהתאמן כל כך הרבה שנים. עם השנים הוא גם התבצר בתוך האוואטר הדרמתי והקורבני שהוא בנה, וקשה לו ונורא מפחיד אותו אולי להגיד שאולי לא יהיה לי כזה טוב בחוץ, למרות שלא כיף לי פה, אולי בחוץ הרבה יותר מסוכן. אני לא יודע, אני הרבה זמן לא בדקתי מה קורה שם בחוץ. הוא הסביר שאני צריך לרדת לעם, לבדוק, להיות קצת בהתנסות הזאת, ופשוט – to be. פשוט, אה? אז זהו שלא ממש.
טיפול על המדרגות
לפני שבוע באימון, כמו בכל בוקר, אמרתי בוקר טוב לאחת מאנשי המדרגות הקבועים שסופרים איתי כל יום ומתבלבלים בספירה. זו הייתה אותה אחת שנתנה לי טיפ לא לרוץ עם הבקבוק כדי לעבוד על הפלג גוף העליון. לא ראיתי איתה הרבה זמן, ולאחר ברכת הנימוס היומית הראיתי לה את הקייס החדש לטלפון ואת האוזניות האלחוטיות החדשות שקיבלתי מתנה מוקדמת ליום הולדת ושינו לי את החיים.
מפה לשם התחלנו בשיחה, ובסופו של דבר התאמנו כל האימון יחד תוך כדי שאני מספר לה את סיפור חיי ואת כל מה שעובר עלי. הכל, בלי להחסיר ובלי לצנזר. היא סיפרה לי שהיא מטפלת במקצועה ומתמקדת בעיקר בטראומות, ואמרה שלא מאמינה במקריות, ויש סיבה למה דווקא הבוקר התחלנו לדבר. תכלס, צודקת.
וזה בדיוק מה שהייתי צריך באותו רגע. מישהו לדבר איתו, שידע לשאול את השאלות הנכונות, להעיר זרקור על דברים מהצד, מישהו שיקשיב, שיראה דברים בצורה נקייה מבלי דעה מוקדמת. וזה היה מושלם. לא הרגשתי שהמשכתי לעלות ולרדת. הייתי עסוק בשיחה, בתובנות שלה, בדגשים והאימון הסתיים עם משפט אחד שהזיז לי משהו בפנים: ״אל תוותר על עצמך. אף פעם״.
סלט של מחשבות
בתקופה האחרונה הבולמוס של המחשבות משתלט על הכל. המחשבות לא עוזבות ולא מפסיקות. בהליכה על הטיילת, במקלחת, כשחותך חסה, מול הטלוויזיה ובכלל. חושב, מנתח, מעבד, פותח אלפי סוגריים עם מיליון תובנות ושוכח לסגור כמה, ואז נהיה סלט אחד שלם.
הנפשולוג שלי אמר לי לפני כמה פגישות שאני מזכיר לו דיונון. כי ההגנה שלו היא לעשות ענן של דיו כשהוא לחוץ ומאויים ובחסות הענן הוא חומק לו. הרבה פעמים שאנחנו נמצאים במצב מלחיץ, שנתפס בעיננו כמצב של סכנה ומצב של ניגוד אינטרסים לנפש, אז אנחנו רוצים לעשות ענן של דיו. אבל אין לנו דיו במערכת, יש לנו סלט שהמוח יודע לעשות כדי ליצור בלבול, לנפח ולהקציף את המחשבות.
הוא אמר לי שהכאן ועכשיו זה המקום שאני מנסה להימנע ממנו, כי אם אהיה בכאן ועכשיו זה אומר שאני צריך לתת דין וחשבון, ואם אני מקציף ומייצר ענני דיו לכל עבר אז אני מתחמק, נעלם בערפל ובורח.
זה כוחו של הרגל, זו התניה והרגל שלמד לחיות מתוך הבריחה ההתנהגותית, וכל המחשבות סובבות סביב אותו עניין. אפילו התרחישים האובססיביים הם עודף על רקע של חוסר, אני עושה יותר דבר אחד במקום לעשות מעט מדבר ספציפי שנדרש. אם רק היה אפשר לא לחשוב יותר. לרגע אחד.
מה נסגר עם מר בולמוס?
לצערי, גם התקפי הבולמוס שלי לא ממש נרגעים. זה תמיד קורה במפגשים משפחתיים וחברתיים יותר מכל דבר אחר, ואיכשהו תמיד האוכל נמצא שם ברקע. יש רגעים שמרגיש שאני מאבד שליטה על הסיטואציה, ויש כאלו שהתחושה היא שאני באובר שליטה על מה שקורה.
גם בטיפול על המדרגות וגם הנפשולוג טוענים כל אחד בדרכו, בקטע הזוי ללא תיאום ביניהם, שברגע שאני מוקף באנשים אני בעצם בודד. אני מרגיש יותר בדידות, כי אני מוקף ולא שומעים אותי, אז אני מרגיש עוד יותר בודד מתמיד. המפגשים מקצינים לי את התחושה של הבדידות, אז אני חייב עכשיו להיכנס לדרמה. כי למדתי שרק ככה מקשיבים לי, ורק ככה שומעים אותי. גם אם לא, אז זו הדרך שאני הבנתי שאני יכול איכשהו לקבל את מה שאני רוצה.
הנפשולוג אומר שהשינוי היחידי שצריך לקרות הוא שלי עם עצמי, בזוגיות שלי עם עצמי, בהסתכלות שלי ובגישה שלי על הדברים, ואז המלחמה הזו על הדרמה תיפסק או שתקטן בצורה ניכרת ותהפוך להיות מינורית.
הגיע הזמן להבין שהבעיה שלי עכשיו היא שהראייה שלי לא טובה. אני סובל כרגע מראייה קצת עקומה, שגורמת לי לראות את הגוף שלי בצורה לא טובה ולא נכונה, ולא מדויקת. אני צריך זמן כדי שהגוף שלי יתאזן ושהראייה תתאזן. ורק כשהראייה תתאזן אוכל קבל ויז'ן נכון של מה זה דימוי גוף נכון עבורי. אני אוכל להיות אחראי למעשיי במובן המלא של המילה, ולא אצטרך לא ביקורת ולא כלום. כרגע אסור לי ללכת לבד. לבד זו פרשנות בעייתית ומסוכנת. חייב להקשיב לכל המטפלים.
הכל בשליטתי
בסיום הפגישה הוא סיכם שלשמחתנו אני יותר מדי בשליטה על הסיטואציה, אבל לרעתנו זה שיש בי קושי לשחרר, קושי לוותר, אני לא מהוותרנים, ואני גם נלחם. יחד עם זאת, אני צריך להבין שבשלב זה, חד משמעית, הכל עדיין בידיים שלי, הכל אבל. אני חייב פשוט להשלים עם העובדה שזה הכל בשליטתי.
לטענתו אני צריך לייצר עכשיו השגחה סבירה סביבי, לבחור מישהו מטעמי שסומך עליו ונותן גיבוי מחשבתי וליווי התנהגותי. מישהו שיראה ויגיד "אתה רואה את ההתנהגות הזאת? שים לב למה זה שייך". עניתי לו שמבחינתי יש לי ארבעה מטפלים: הוא, הפסיכולוג, הדיאטנית והבלוג.
הבלוג מאגד את כל הסשנים, המחשבות והתובנות מהטיפולים, כשבסוף אני מעבד את הכל ומשתדל להגיע לתובנות משל עצמי מבלי לאבד שום דבר בדרך. אני לא כותב כדי לקבל לייקים, שיגידו לי שאני יודע לכתוב וכדאי לי לעבוד בזה. גם לא בשביל לפתח שיחה עם אנשים. גם ככה מספר הקוראים שלי הולך ומצטמצם כמו הקילוגרמים במשקל. אני כותב בשבילי. בשביל להוציא החוצה, שזה ישאר, שאוכל לחזור אל המילים, המחשבות, התובנות. ללמוד מעצמי, להיזכר ולהתקדם קדימה. להשתנות.
המסקנה העיקרית מכל העניין היא שאם אני לא אעשה וארצה את השינוי, ולא אעשה את הצעדים אז שום דבר לא יקרה או ישתנה. ואם הכל באמת בשליטתי אז למה לעזאזל אני מרגיש שאין לי שליטה על כלום? זו אימת המטפלים האמיתית או אולי זה האתגר שלהם? ואולי בכלל שלי?