״על איזה דבר מתוק לא תוכל לוותר אף פעם?״ שאלה אותי חברה טובה בהליכה האחרונה שלנו על הטיילת.
״אממ, סוכריות גומי. לחלוטין״ עניתי בלי היסוס.
״מה? רציני? יותר משוקולד?״ שאלה בפליאה.
״יותר מחסה״ עניתי והתחלתי לספור דובונים צבעוניים בראש.
מאז שאני זוכר את עצמי יש לי חיבה למתוק. כשאני חושב על זה לעומק יש לי חיבה גם למלוח. טוב נו, על מי אני עובד, חיבה לאוכל בכללי. זה טעים, מנחם ותמיד רוצה עוד ועוד.
הזיכרון המתוק הראשון שעולה לי לראש מהילדות קשור לקטע מתוכנית מסוימת מהערוץ היחידי שהיה אז בטלוויזיה. אין לי מושג איזו תוכנית זו הייתה (אולי רחוב סומסום?), מה בדיוק היה בקטע, אבל היו שם פילים או חיה אחרת שעשויים מקיפולי נייר, מרשמלו, עננים או משהו בסגנון וזה תמיד היה עושה לי חשק עז למיני אגוזי. זוכר במדויק את הריח, העטיפה הצהובה והטעם המושלם. אפילו כשאמא הייתה מחביאה את השקית בין הסירים והמחבתות.
מגירת ההפתעות
את רוב הילדות שלי ביליתי בציפייה למפגש השבועי עם ה״קיוסק״. זה הכינוי המשפחתי למגירה התחתונה במטבח של סבתא וסבא ז"ל מצד אבא. מגירת הממתקים, ההפתעות והדברים הטובים שתמיד הייתה מלאה, וחיכתה לכל הנכדים שיגיעו, אבל לי במיוחד. מה לא היה בתוכה? שוקולד מכל הסוגים, סוכריות יין, סוכריות טופי, סוכריות גומי, ביסלי טאקו (שלמות), וופלות, חטיפים, בייגלה, מרמלדה, עדשים, סוכריות עטופות בנייר צלופן, בוטנים, פיצוחים ועוד טעמים וריחות שעיצבו את ילדותי השמנמנה.
לא הייתי ילד שמן באופן קיצוני, אבל הייתי עגלגל. תמיד אהבתי ממתקים, גלידות, עוגות, קינוחים וגם לאכול סוכר עם כפית. כמה שיותר מתוק יותר טוב. הוא תמיד שם, מלווה אותי לכל מקום, וגורם להרגשה רגעית ונפלאה מיד אחרי שהוא נכנס לקיבה ומתחיל לזרום לי בדם. תמיד חיכיתי לסוף הארוחה ובמיוחד לחגים ואירועים מיוחדים. סבא שלי ז"ל תמיד היה מסדר שולחן מעוצב עם צלחות מלאות בדברי מתיקה עם משפטים ממרמלדה, פירות יבשים, פירות טריים, תותים בשמנת ושוקולדים. רק הוא הצליח לגרום לט"ו בשבט להיות החג הכי נחשק בלוח השנה. אמנם היום אני אלרגי לכל פרי יבש שקיים בערך, אבל עדיין יש לי חיבה עמוקה ליום הזה וגעגוע שקשה לתאר במילים.
ריח מתוק באוויר
אחד הזיכרונות שחקוקים לי עמוק בתודעה הוא הריח של חנויות הקפה והממתקים שהיו בראשון לציון בשנות השמונים, כשבסוף רחוב רוטשילד היו רק חולות. סבא היה לוקח אותנו לפעמים למלא את הסטוק בקיוסק, והריח היה משגע אותי. פולי קפה שכרגע נטחנו מהולים בניחוח ברנדי ויין, וריח של שוקולד וסוכר שמרחפים בחצי רחוב. הכל היה צבעוני ומהפנט, סוכריות בכל הצבעים במשקל, שוקולדים עטופים ובונבוניירות וינטג' של עלית שרק קוראות לי להתקרב אליהן. לו רק הייתי יכול לחזור לשם. לאותו רגע בזמן, להריח, לנשום את האוויר ולנמנם בתוך הרי הסוכר. חלום.
מאז ועד היום יש לי חולשה למתוק, ובעיקר לסוכריות גומי ויין. אחת ההמצאות הגאוניות. אושר מרוכז בצורה של דובון. אם הייתי יכול לאכול סוכריות גומי במקום ארוחות, לא הייתי חושב פעמיים. זה טעים, צבעוני ומעלה בבת אחת את המצב רוח לשמיים. אבל אי אפשר. וזה מבאס. סוכר, דיאטה ואורח חיים בריא לא הולכים יחד בצורה חלקה. אמנם בהרבה מאכלים שאנחנו אוכלים יש סוכר, אבל עדיין אי אפשר להשוות עגבניית שרי להריבו ירוק שזה עתה יצא מהשקית.
האושר היומי
בניסיון לשלב בתפריט שלי דברים מתוקים שיזכירו לי קצת את העבר ויעלו בי חיוך, החזרתי לחיי את הקינמון ציילון, ואני משלב אותו בשייק חלבון היומי לאחר האימון. זה הרגע המאושר של היום. הדבר היחידי שמחזיק אותי במעלה המדרגות כל יום מחדש. 400 מ״ל של מים מינרליים שמשוקשקים להם בהנאה עם אבקת חלבון בטעם וניל וכפית קינמון. והתוצאה? שלמות מתוקה וגם בריאה. גם נלחם בשומן הבטני, גם מחמם את האיברים הפנימיים וגם זה מתוק, מה אפשר עוד לבקש?
מתברר שאפשר לבקש עוד. תמיד רציתי לאכול סוכריות גומי בלי רגשות אשמה. בלי לחשוב על המשקל, הבריאות או הבחילה הנלוות להגזמה. ואז יום אחד קפצה לי מודעה בפייסבוק של מוצר חדש, סוכריות גומי של חומץ תפוחים. כל היתרונות של חומץ רק בצורה ובטעם של סוכריות גומי שעוזרות לשמור על המשקל. להיט. ישר התחלתי בתחקיר מעמיק ולאחר בחינת הממצאים הזמנתי מיד אספקה לחמישה חודשים בלי לטעום סוכריה אחת. שיהיה.
הציפייה לסוכריה
במשך חודש שלם חיכיתי וחיכיתי, קיבלתי עשרות מיילים שיווקיים מהחברה, אבל הסוכריות אינן. כתבתי מיילים לשירות הלקוחות שיפסיקו לשכנע אותי לרכוש, כי כבר שלחתי להם תשלום מכובד, ושישלחו לי כבר את הסוכריות שלי. עוד שניה לא יהיה משקל לשמור עליו, אז קדימה. אני בנפילת סוכר. ריפרשתי את האתר של חברת השילוח על בסיס שעתי, עד שבסוף קיבלתי מסרון משמח שקרא לי להגיע לסניף הדואר המקומי והן הגיעו.
וואו, הן טעימות ממש. שתי סוכריות גומי ביום, אחרי ארוחת הבוקר. קינוחון מתקתק בטעם של תפוחים, רק עשר קלוריות והיום כבר נראה מתוק יותר. לאחרונה החברה הוציאה מוצר חדש שמשלב ויטמין d יחד עם צמח השקר כלשהו (ashwagandha) שאמור להוריד מתח. טעם של תות, פירות יער ואוכמניות. אז ברור שהזמנתי, רק שהטעם שלו קצת מוזר ופחות מוצלח, אבל עדיין עושה את העבודה. בסוף כנראה שבאמת מתרגלים להכל.
תחליף לי
כמובן שלא יכול להסתפק רק בקינמון ובסוכריות גומי. לא מזמן קפצה לי מודעה של חברת סוויטנגו, שמייצרת תחליף סוכר מחומרים מן הטבע, אריתריטול וסטיביה. אני לא שותה משקאות חמים בדרך כלל, שילוב של טראומת תה מהגן פלוס רגישות ללקטוז פלוס זה חם למען השם, אז אני לא ממש צורך כרגע סוכר בצורתו הטבעית. אבל הם השיקו מוצר חדש, פודינג בטעמי וניל ושוקולד, ואני חובב פודינג מושבע (בעיקר בעוגת הביסקוויטים האלוהית של אמא). אז החלטתי לנסות. רכשתי מארז התנסות והזמנתי להורים, במטרה שאולי אמא ואחותי ישלבו במאפי שישי ויורידו את מפלס רגשות האשמה (בינתיים הצליח פעם אחת והיה טעים), ועד שהוא הגיע, נסעתי לחנות טבע ליד הסנטר כדי לרכוש לי חבילת פודינג אחת או שתיים לניסוי מתקתק.
בהתחלה קניתי חלב שיבולת שועל, אבל אחרי התכתבות קצרה עם סוויטנגו הנציג המליץ לבחור במשקה שיש בו יותר אחוזי שומן. אחרי השיחה הלכתי לבילוי המושלם לימי הסגר, לסופר השכונתי כמובן, וקניתי חלב עיזים. וזה יצא לי טעים. הוניל הרבה יותר מוצלח מהשוקולד, בעיקר אם משלבים בננה או תפוח. והיי זה בלי קלוריות (מלבד החלב), אז מה יכול להיות רע? גם תחליף לסוכר וגם טעים ומתוק לי מול האח הגדול. מושלם.
פיתוי מתוק
קינמון, פודינג וסוכריות גומי של חומץ תפוחים זה נחמד ביותר, אבל לא מספיק. אחת לתקופה (כמה שעות) אני חווה תחושת קרייבינג מטורפת למשהו מתוק, עוגיה, עוגה, גלידה, מה זה חשוב, העיקר שיהיה מתוק, כאן, עכשיו והרבה בבקשה. לרוב אני נשאר עם התחושות בלבד, לפעמים אני לא עומד בפני הפיתוי ואז אוכל. ולרוב גם מצטער. מלקה את עצמי על אי עמידה בדחפים, בנפילה לסוכר ולפעמים כשלא מצליח להשתיק את הקולות בראש גם מוציא את הכל החוצה.
לפני כמה זמן יצאו כמה טעמים חדשים של KitKat, חטיף השוקולד האהוב עלי מחו"ל (שומר אמונים לטעמי ואגוזי מתוצרת הארץ), והחלטתי לרכוש את הקרמל מלוח, למרות שהייתי עמוק בתהליך ההתנזרות ממתוק. כל יום אמרתי לעצמי שמחר אני אוכל אותו, מחר יהיה יום מיוחד ואוכל לטעום. וככה הוא עדיין מחכה לי. שוכב לו נינוח בין התפוחים, התפוזים, הבצלים וסוכריות הגומי ומחכה לי. ואין לי דחף אמיתי לאכול אותו. אולי מהפחד? שאם אתחיל לא אוכל להפסיק? אולי יעבור לנו הרגע? אולי זה יפתח את הפתח ולא אוכל לעצור את הדחף?
שבוע מתוק במיוחד
בביקור הראשון אצל הדיאטנית בסבב הנוכחי קיבלתי אישור מיוחד לשבועיים שמאפשר לי לספק את היצרים ללא חשבון. להקשיב לגוף, לנפש ולאכול לפי הדחף. לרוב אני מצליח להשתלט על הרצון לקפוץ ראש לבריכת סוכר, ובכל סופ״ש מרשה לעצמי לאכול פרוסת עוגה (או שתיים) או משהו מתוק אחר בארוחת שישי. שבוע שעבר, לצערי, היה בעייתי במיוחד.
בת דודה שלי חגגה יומולדת עגול, וכדי שלא תרגיש לבד בסגר הרמתי לה הפקה מתוקתקת שכללה מתנה כל 40 דקות, בלונים, הפתעות, סרטון ברכות מהמשפחה והחברים, מפגש זום המוני ובעיקר מלא ממתקים וקאפקייקס מושלמים של משיגנע קייקס בעיצוב של הסדרה "חברים" מכל החברים.
כיאה לחגיגות רציניות הן נמשכו מעבר ליום אחד, וכך יצא שבמשך כמעט ארבעה ימים רצוף אכלתי מלא אבל מלא מתוקים. אוכל, נהנה ובעיקר סובל. רגשות אשמה, פחד מלהשמין, ובעיקר כאבי בטן, כי הגוף לא יודע איך להתמודד עם כל הסוכר הזה, למרות שהוא רוצה רק עוד ועוד.
וזה מצב מתסכל. כי גם בנושא הזה האפור לא קיים. או שחור או לבן. או התנזרות מוחלטת או אכילה כמעט בלתי נשלטת. לא מצליח להסתפק בקוביית שוקולד אחת, שתיים. זה תמיד חייב להיגמר בחצי חבילה. למה? מה גורם לי לרצות ולרצות? למה תמיד הכל כל כך קיצוני? ולמה אני לא שבע אף פעם באמת?
לבחור באפור
הדיאטנית נתנה לי שיעורי בית, לנסות שלוש פעמים בשבועיים הקרובים לבחור באפור ולא בשחור לבן. להבין שזה מותר, לנסות לדמיין את ההרגשה של האחרי, להתרחק לאחר שאכלתי שתי חתיכות ולשתות מים. לזכור שכל יום שאני חי הוא יום מיוחד, ובמקסימום לקפוץ לאמ:פם ולקנות חטיף חדש שיחכה לי בין התפוזים. היא גם המליצה לי על סוכריות גומי בלי סוכר ורק עם מאה קלוריות לשקית. אז כמובן שהזמנתי מ- iHerb ומחכה שיגיעו.
כששאלתי את הנפשולוג שלי בפגישתנו האחרונה למה אני לא מוצא את האיזון בחיים ובמיוחד בנושא של האוכל והתזונה, הוא ענה שאני נמצא במצב של עודף על רקע של חוסר. הכל בהגזמה, הכל אובר, הכל מהכל. אני לא מרגיש מיצוי ומילוי, גם כשאוכל וגם כשעושה פעילות גופנית. זה בגלל שאני נמצא ב-doing ולא ב-being, ורק כשאתחיל לחוות באמת אוכל להרגיש שבעות, מלאות ומהות בכל התחומים.
בינתיים זה לא ממש מצליח לי, אבל אני יודע שאני צריך ללמוד לחיות עם החמוץ מתוק בשלום. להבין שהוא חלק ממני. אני צריך לצאת מעודף המחשבות, להתחיל לנסות לחוות את הדברים, לאכול פחות וליהנות יותר. עוד לא ממש יודע איך תכלס עושים את זה, אבל מה שכן אני יודע, זה שממש בא לי משהו מתוק עכשיו. אבל לא את ה-KitKat. תמיד נשאר מחר.