"היית קול חשוב כאן" אמרה לי המנחה בקבוצה האהובה עלי באשפוז יום.
"תודה, שמחתי להיות פה, להקשיב, לשתף ולהשתתף" עניתי.
"תחסר מאוד, הבאת כנות ועומק. שתהיה גדילה נעימה״. איחלה בדיוק אכזרי.
אז כמעט שלושה חודשים עברו והשתחררתי גם מהאשפוז יום. שלושה ימים מלאים בשבוע ועוד יום עם טיפול פרטני אחד. ארוחות בוקר, הפסקות, קבוצות (מלבד אוגוסט האיום), ושוב הפסקות וקבוצות. טיפולים פרטניים, שיחות עם הרופאים, ישיבה דיאטטית וארוחות צהריים. פירה או תפוחי אדמה, גזר חם או גזר קר. כי גיוון זה החיים.
הדרך קצרה
האמת? האשפוז עבר מהר, אולי מהר מדי ולא מספיק. ההתחלה הייתה מוזרה. מאוד. כמו לעבור ממערב למזרח ברלין. הרגשתי שחזרתי לשנות השמונים מכל הבחינות. העיצוב, הלוקיישן בצד השני של המסדרון, התמונות שעל הקיר ובכלל. הכל היה בקטן. הקבוצה, חדר האוכל, החדר יום, השולחן והכל במקום אחד. קצת כמו לחזור לדירה הראשונה שבה הכל התחיל.
בשונה מהאשפוז המלא, בתקופה הזו הדברים השתנו קצת. טוב נו, הרבה. אין השגחות בכלל, ויש הרבה זמן פנוי. הקבוצות אינטימיות ועמוקות יותר, קשוחות ונוגעות בכל הנקודות הכואבות. הימים עוברים בטיל, ובכל שבוע עוזבת עוד מטופלת ואחת אחרת נכנסת במקומה. לטוב ובעיקר לרע.
החשבון לא הושלם
הימים הראשונים אחרי שסיימתי את האשפוז המלא ועד שהתחלתי את האשפוז יום היו קשוחים. מאוד. הלם מהמצב החדש מהול בהבנה שמעכשיו האחריות עוברת לידיים שלי. אין יותר צוות שמפקח 24 שעות ביממה. זה רק אני והקולות בראש. כי מי שציפה שברגע שמשתחררים מאשפוז מיד מבריאים, קצת חי בסרט.
חצי שעה אחרי השחרור מהאשפוז המלא עשיתי את הטעות הראשונה. הלכתי לסופר כדי לקנות את כל המצרכים לתפריט. כי אין יותר חדר אוכל. אין מזנון הכל כלול שאפשר לבחור מה שרוצים, עם העיניים, ורק אחר כך לשים על המגש. ואיך שנכנסתי לסופר הכל חזר. ישר הלכתי למדף המוצרים הבריאים. המחשבות הטורדניות על קלוריות, סוכרים, פחמימות ושומנים התערבבו לסלט אחד שלם בראש. והתקף חרדה על הערסל במרפסת. ונהיה לי חם. ואז לחזור ללבוש קצר אחרי תקופת ההקפאה, במזגן ובזמן.
ובכן מה?
המנחה באחת הקבוצות אמרה לנו בסוף הפגישה, שהמהות של האשפוז יום היא לדבר את הרגשות שלנו ולדייק אותן כדי שיבינו אותנו. ובקבוצה האהובה עלי, שהפגישה אותנו מדי שבוע עם יוצרים ויצירות שונים, הקשבנו, ראינו וחווינו חלק מהיצירות המשמעותיות והיפות שנכתבו, ודיברנו עלינו ואלינו דרכן. על רגשות, ויסות רגשי ועל כמה חשוב לדבר ולשתף את הרגשות שלנו.
וזה מה שעשינו רוב הזמן. דיברנו. בקבוצות, ביננו, בטיפולים. בעיקר על המעבר בין האשפוז המלא לאשפוז יום, מהסגור לפתוח, מההשגחה צמודה לעבודה עצמית. על תחושת השליטה ועל זה שאנחנו עכשיו אדון לעצמנו. על התחושה של בין לבין, לא קשורים, תלושים, ועל הרצון שיגידו לנו מה הטיפול הכי טוב עבורנו לבין מה שאנחנו רוצים.
תמיד עלו נושאים כמו כמה אפשר לשתף ולדבר באמת בקבוצות, איפה המקום שלנו ועל נושא האשמה שכולם מרגישים כל הזמן. שאנחנו תופסים מקום. בכל מקום. כי זה באמת היה אחד הנושאים שעלו וצפו בכל פגישה, שיחה או קבוצה, ובעצם בכל מקום אפשרי. תפיסת המקום. בקבוצה ובחיים. תחושה של לבד ושלוות הבדידות, ואיך לא הקשר עם אמא. כי בסוף כולם מתמודדים עם זה, אני לא מיוחד.
עוד שבוע
השבוע עובר עוד לפני שהתחיל. שלושה ימים זה נשמע הרבה, אבל בסופו של דבר, למרות שמדברים וחופרים בכל אפשרות, הזמן בורח בין האצבעות. המשכנו לדבר בקבוצות בעיקר על מה שעברנו באשפוז המלא, לעכל, להרגיש ולהיות נוכחים ברגע ובקבוצה. דיברנו על שיפוטיות, אשמה, ביקורתיות לסביבה ובעיקר לעצמנו, לזהות את הטוב, קבלה והכלה.
גם הנושא של גבולות חיצוניים ופנימיים עלה, והשאלה האם אנחנו רוצים שישימו לנו גבולות או לא. הזכרנו את הסביבה החיצונית והפנימית, את ההערות ועל האם הסביבה מפריעה או תומכת. דיברנו על בחירות, ואיך מתמודדים עם רגעי הטריגרים והדחפים. בין הבחירה להישאר בדחף לבין לעשות פעולה אחרת.
שוחחנו על הגדרות שעוזרות לתהליך, שזה המצב ולקבל אותו, לעשות דברים שנמשכים כמה זמן כמו נגינה או כתיבה, פאזלים או הסחות דעת אחרות. דיברנו על גלים, ואיך אנחנו עוברים אותם, מה עושים כשאין עם מי לדבר ואיך מוצאים את הכוח בפנים.
בפעם הראשונה בכל האשפוז דיברנו על הספורט ומה הביא אותנו לזה, המקום לנצח את הסביבה ואת עצמנו. כשהמנחה שאלה מה כל אחד מביא לקבוצה אני אמרתי שאני מביא ערפל, המון מחשבות, בלבול ונקודות מבט שונות ולפעמים מנוגדות. כיף איתי במסיבות.
עוד חודש
חודש אוגוסט היה חודש נוראי. בין הקבוצות שהתבטלו, החופשים של הצוות, הטיפולים האישיים והארוחות היו המון רגעים של לבד. שיחות אחת על אחד עם חברה טובה בכל הפסקה, האזנה והקשבה למוזיקה מרגיעה, כזאת שפורטת על מיתרי הלב ועושה נעים בפנים, ופרידה שבועית מהמטופלות האחרות שהפכו לחברות לחיים.
בתחילת ספטמבר הזכרנו לא מעט את החודש האחרון, שהיה בלי קבוצות, ואיך היה המעבר הזה בין פעילות מלאה לתחושה של חוסר באחזקה. שוב על העובדה שמדובר בהמון עבודה עצמית ועל השוני מהאשפוז הרגיל ששם יש אחזקה 24/7. העלנו את נושא הזוגיות, תלות, קשר בין חברים ובינך לבין עצמך, ועל האיזון שצריך לשמור עליו.
העלנו הצעות איך להתמודד עם תחושת הלבד שמשרתת את ההפרעה, על זה שחשוב לדבר, להסיח את הדעת, לכתוב, לרקוד, לישון ועוד דברים חיוביים שיעזרו להפיג את הבדידות. דיברנו על תחושת השליטה ושחרור השליטה באשפוז המלא, ועל הרצון של חלק מהמטופלות להשתחרר. האם זה ויתור מצדן, ומה זה אומר על מי שנשאר.
עוד שנה
דיברנו הרבה על תוכניות להמשך, הציפיות מהסביבה ומהצוות, עבודה, לימודים והציפייה מעצמנו. על היכולת לעצור, לבחון ולחשוב מה הלאה או להמשיך ולחשוב תוך כדי. בקבוצת אמנות הבענו את הרגשות שלנו על ידי הכנת יצירות מחומרים שונים. עשינו המון עבודה על דיוקן עצמי ואיפה אנחנו רואים את עצמנו בתהליך ההחלמה, ולאן נרצה להגיע. דיברנו על הסתרה, שכבות, חיפוש וגילוי עצמי. פה עוד מחכה לי הרבה עבודה.
פעם אחת דיברנו על הרצון של אחת המטופלות להשתחרר, איפה זה פוגש אותנו, האם יש קנאה או השוואה ולמה יש שקט מתוח בקבוצה. דיברתי על הצורך לדבר באשפוז המלא כדי למלא את הבור, לעומת עכשיו, והזמנתי את כולם שידברו כי זה עוזר בסופו של דבר.
באחת הפגישות עם הפסיכולוגית דיברנו על הדרכים הלא טובות למלא את הבור. שנינו הגענו למסקנה שאני חייב להפחית בהרגלים ההרסניים. היא אמרה שאני צריך למצוא את החור שממנו האנרגיה יוצאת, להבין ממה הוא נוצר ואיך אפשר לסתום אותו בחומר הנכון.
עוד הוסיפה שכרגע המרכז שלי נמצא בחוץ ולא בתוכי, ואני צריך למצוא אותו אצלי. אני צריך לשחות, ולא לחשוב איפה המעקה ומה עומק הבריכה. לנסות "לנגן בחושך״ ולא להתלבט יותר מדי בבחירות בקינוח, לתת למצפן הפנימי לעבוד.
להתמודד עם הריק והאין
החודשים האחרונים היו תקופה של התמודדות עם הריק, האין ואיך אנחנו בוחרים לקחת את הדברים. כל הזמן ריחפה מעלינו הדילמה בין בריחה מול התמודדות, האם לישון או לקום באמצע סיטואציה זו בריחה או בחירה בעצמנו, להבין מה עושה לנו טוב או לא. דיברנו על תחפושות והאם אנחנו שמים עלינו תחפושות במצבים מסוימים או לא, על הצבת גבולות, בחירה, לחיות עם הריק והמחיר שיש לבחירות שלנו.
באחת הקבוצות העלתי את נושא הכוח שצריך להתמודד עם השינויים, עם הריק, עם זה שהייתה פעם אחת קבוצה בהפתעה, על זה שאני מתמודד עם דברים שלא מקבל או שלא הולכים בדרך שציפיתי, על זה שמשתדל שלא להלקות את עצמי על דברים שקורים. על מה עושים במהלך היום באשפוז כשאין קבוצות, על הכוח של הקבוצה באופן כללי במסגרת הטיפול ועל דברים לא ראויים שעולים שאני אפילו לא טורח להקשיב להם.
הכל היה סביב המציאות שאחרי האשפוז, הריק, להיות במציאות, מתי בורחים ומתי מתמודדים, והאם יש תוכנית להמשך. בקבוצה האחרונה שלי הייתה שתיקה רוב הקבוצה. אם פעם לא ידעתי להתמודד איתה, אז באותו רגע נהנתי ממנה. וזה אחד הדברים שלמדתי באשפוז יום, להתחיל להתמודד עם הריק והאין. כי הוא כאן, ואני חייב ללמוד לחיות איתו בשלום, או לפחות למלא אותו בצורה בריאה.
להרגיש את הדמעות
בפגישות השבועיות אצל הדיאטנית דיברנו על מסגרת, על הילדות, על הרגעים הריקים ועל הריק בכללי ואיך אפשר למלא אותו בפעולות לא הרסניות.
היא שאלה אותי מה אני עושה עם המחשבות. אמרתי שאני משנן לעצמי שתמיד יש מחר, ותמיד תהיה ארוחה הבאה והכל יהיה בסדר. תמיד נשאר מחר. היא אמרה שהיא רואה התקדמות במחשבה שלי, ושצריך לעצור ולהגיד כל הכבוד על ההישגים.
עוד הוסיפה שעדיף ללכת בשביל וליפול מדי פעם, מאשר לא ללכת בכלל. אני עכשיו לומד להכיר את עצמי, וללכת על בטוח זה להישאר במקום מצומצם. היא מרגישה שאני חוזר קצת אחורה לקונכיה ולאדיקות הזו, ואנחנו לא רוצים שאחזור לשם. היא כן רוצה שאשאר פגיע במידה כדי לקבל דברים טובים מהתנסויות כמו בסופי שבוע. מה שצריך זה לעשות שינויים משמעותיים תוך איזון.
ומאוד לא פשוט לחכות
האשפוז יום הוכיח לי גם שקשה לשנות הרגלים ישנים, כאלו שטבועים בך שנים. הרצון להגיע מבלי לעשות את הדרך, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להיות במשקל תקין אבל להרזות.
אחרי השקילה החודשית, כשהמשקל המשיך לעלות, הדיאטנית אמרה שאני צריך לתת לגוף מרווח תזוזה. כי זה לא הגיוני שאתאזן בטווח הכי קטן של המשקל התקין. דיברנו על הקושי שיש לי עם התחליפים. מצד אחד רוצה להיצמד לתפריט, ומצד שני רוצה לנסות דברים חדשים. על תחושת ״תמיד נשאר מחר שכבר לא יבוא״.
היא אמרה שזה צריך להיות כמו הזמן שבוחר חולצה בבוקר, ואם יש לי קרייב אני צריך לזכור שהוא נפשי, ותמיד תבוא אכזבה כי זה לא ימלא את הבור. בסוף היא סיכמה שאני צריך להתרכז במה שיש ולא במה שאין.
למחרת הפסיכולוגית אמרה שבאשפוז גם מסדרים את מסגרת האכילה וגם נותנים בוסט כשצריך. אבל בסופו של דבר זו המון עבודה עצמית. היא אמרה גם שהחילוף חומרים שלי השתבש מכל השנים, אז צריך להיות סבלני ובסוף זה יתאזן בתקווה במשקל שיהיה לי נוח בו.
אבל אני רוצה הכל עכשיו. להגיע למשקל מאוזן עכשיו, להפסיק עם המחשבות, עם הטקסים, עם הכאב והספקות עכשיו. להפסיק להתייסר לפני כל ארוחה, במהלכה ואחריה. לישון. עכשיו. למי יש כוח לחכות?
לכיוון היציאה
באחת הקבוצות האחרונות המנחה אמרה שהמהות של האשפוז יום, היא ההבנה שזו מסגרת ומקום שבו אפשר להתמודד עם הבחוץ תוך כדי מקום לעבד את הדברים. המהות של ההתמודדות עם הפרעות אכילה היא יציאה, וכל האשפוז מכוונים ליציאה.
במסגרת שיחות הסיכום עם הפסיכולוגית שאלתי אם היא רואה שינוי בי מהפעם הראשונה שנפגשנו. היא ענתה שהיא רואה שינוי בהרגלי אכילה, השיחות הן יותר פתוחות, ואיכות השיחה השתפרה. כי בהתחלה לא רציתי להכניס נושאים או משהו שאני לא שולט עליו. היא רוצה שאני אקח פחות דיפולטים של עצמי ולברוח, אלא להיות יותר פרו אקטיבי, להתמודד ולראות מה הולך שם בפנים. לחבר את הנקודות. כי אני עדיין חי במוד של מידתיות, עושה הכל עד מידה מסוימת.
היא הוסיפה שמשהו בי נרגע קצת. זה שאני לא משקר למטפלים ובעיקר לדיאטנית זה בסיס טוב לשינוי (לעומת מטופלות אחרות שלא רוצות להחלים). לגבי הדיסמורפיה היא אמרה להשתדל שלא להסתכל במראה יותר מדי. ברגע שאטפל בדברים העמוקים יותר אז המיסוך הזה ירגע. אמרה גם שאני רואה עכשיו רק חצי עבודה ויש עוד דרך לעשות.
בישיבה הדיאטטית האחרונה, אמרתי תודה לכל הצוות, והן אמרו שעשיתי תהליך יפה ושיהיה המון בהצלחה. דיברנו על איך אני מתכוון להתנהג כשהחרדה תצוף בארוחות חג או אחריהן. אמרתי שאצא החוצה או אלך לבדוק איפה נלה. הדיאטנית אמרה שכדאי שיהיה פאזל קרוב למקרה חירום, אוזניות בשלוף למוזיקה או שאמצא הסחת דעת אחרת. היא אמרה גם שאני צריך להסתכל על הדברים הטובים שהיו השנה ועל התהליך שעשיתי. ולא לשכוח שמצפה לנו עוד עבודה. כמו הנושא של הפחד מלאבד שליטה ולאכול קצת יותר בארוחת חג או שישי. הקונפליקט שבין ההיגיון שלא מעלים במשקל מארוחה אחת לבין הפחד מזה.
סוף המעגל
ביום האחרון של האשפוז יום, מנהלת המקרה שלי מהאשפוז המלא הייתה האחות האחראית. וזה היה סימבולי שהיא שיחררה אותי לשלב השלישי בטיפול.
בקבוצה האחרונה המשכנו לדבר על פיטר פן, על ארץ לעולם לא ומה היא בשבילנו. דיברנו על הרס עצמי, כמה קשה להתאכזב ועל המפגש עם המציאות, ההתפכחות, הבטיחו ולא קיימו ועל הקושי לכעוס על הסביבה. הרס עצמי כהתמודדות עם האכזבה והכלה שלה.
המנחה אמרה שפיטר פן יכול להיות דמות חיצונית שמצילה אותנו או חלק שיש בנו. גם טינקרבל יכולה להיות קסם או אמונה חיצונית או שהיא יכולה להיות חלק בתוכנו שמבטא קסם או משאלה לקסם. מה שזה לא יהיה אני יודע שפיטר פן הוא חלק ממני וכרגע הוא לא הולך לשומקום. אפילו לא לארץ לעולם לא.
לאהוב את האמת
בפגישה האחרונה עם הדיאטנית באשפוז יום דיברנו על ראש השנה, החגים, הקושי בארוחות המשפחתיות, הקורונה ואובדן ארוחות שישי אצל סבתא וסבא, הטראומות מגיל עשר והניתוח והיא הייתה מדוייקת מאוד ונגעה בכל הנקודות. הרחבנו על הקושי להיפרד מהחום והמשפחתיות. הסבירה שאני נמצא בתהליך של אבל, להתאבל על זה שאני לא יכול להיות ילד יותר. זה תהליך הכרחי שאני לא רוצה ומשהו נלקח ממני. זו התאבלות כפולה, כי אני גם מסיים את האשפוז יום, גם נלקחת תחושת ההחזקה וגם מסיים לישון בבית.
דיברתי על זה שאני כבר לא רואה את הצלקת מהניתוח, ולא שם לב אליה יותר מדי. היא אמרה שהצלקת היא היסטוריה והיא יכולה להשפיע או שפשוט צריך לחיות איתה. אנחנו צריכים להגיע למצב שהטראומות יהיו זיכרון, ולא להיות עוגן להגדרה עצמית. לשחרר את הטראומות, ואני עושה תהליך בזה. ציינתי שבאשפוז המלא התחלתי בתהליך של לחבק את הטראומה, ושאמנם התחלתי לאהוב את עמית הקטן אבל פחות לאהוב את עמית הגדול. היא אמרה שאני צריך לזכור שעמית הקטן שוקל פחות מעמית הגדול, והמסקנה היא שצריך לשנות הגדרות.
לא יודע
בשיחה האחרונה עם הפסיכולוגית סיפרתי לה על הפגישה עם הדיאטנית. היא אמרה שאני צריך לא להיכנע להיות ילד תלותי, ולהתחיל לעשות מעשים פרו אקטיביים של מבוגרים. היא נתנה דימוי של המזכרות עם השלג, ואמרה שבהתחלה צריך לזהות את השלג ולא לחנוק את מה שיצוף ויעלה.
הדיאטנית העלתה נקודה שכשלא טוב לי אז אני מפרש את זה במשקל. אני כמו עיוור צבעים, עם חוש אחד שהוא פגום והוא לא רואה את העולם בצורה האמיתית שלו, וצריך לסמוך על חושים אחרים ועל הסביבה החיצונית. כדי לראות תמונה מציאותית אני צריך למצוא את הסביבה החיצונית, ולמצוא מישהו חיצוני שיגיד לי את האמת.
לסיכום דיברנו על השחרור, על זה שלא מקבל את מה שאני רוצה, על זה שאני מבין שהם מאמינים בי וחושבים שאני יכול לשלוט בהפרעה ושאני אמור לראות את זה כמחמאה (למרות שלא מאמין בזה במאה אחוז), ושאני צריך להאמין בעצמי. דיברנו על זה שעכשיו זה בסדר לא לדעת מה קורה איתי. זה בסדר לא לדעת אם אני רעב מהחלפת התרופות או מהמכון, כי אני בתקופה של שינוי. אז זה בסדר לא לדעת.
אז אני לא יודע. באמת שלא. מה יהיה בעוד שבוע. עוד חודש, עוד שנה. אלוהים אדירים, רק לא להמשיך ככה. עם המחשבות, הדחפים, הרעידות, חוסר השינה והפחדים. עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.