ילד סנדוויץ' / לעזוב את ארץ "לעולם לא"

"תגיד, אתה חושב שאולי הגיע הזמן לעזוב את ארץ "לעולם לא"?" שאלה אותי וונדי לא מזמן.
"בחיים לא. תראי איך נחמד כאן" עניתי והמשכתי לרחף בנחת מעל גגות לונדון.
"נראה לי שהגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות. יאללה אחורה פנה" אמרה בקול בוגר ושקול.
ואז התעוררתי בבהלה.

תמיד בבית הספר הייתי מחכה להפסקת אוכל. כל יום מחדש זו הייתה התרגשות עצומה לגלות איזה סנדוויץ' אמא הכינה לי. רוב הזמן מצאתי בתיק שתי פרוסות לחם לבן מהמכולת השכונתית עם מרגרינה, גבינה צהובה וזיתים. לפעמים הזיתים התחלפו בעגבנייה. הייתה גם גבינה לבנה ובמקרים חגיגיים היה גם שוקולד השחר. אח, הימים לפני הרגישות ללקטוז, או לחיים.

סנדוויץ' של אהבה

הרגע הזה תמיד זכור לי כטעים במיוחד. היה בו משהו מנחם, משפחתי, מלטף ואוהב. היא כמעט ואף פעם לא שכחה להכין לי את הסנדוויץ'. תמיד אכלתי אותו בהנאה, למעט המקרים שהייתי שוכח אותו בבית. ואז הייתי תלוי לחסדם של הילדים האחרים בכיתה, או שפשוט גוועתי ברעב עד שחזרתי הביתה.

במהלך השיעורים תמיד פנטזתי על הסנדוויץ' היומי. על המילוי בין הפרוסות הלבנות, בימים שלא חלמתי או חשבתי על קמח כוסמין, שיבולת שועל או שיפון. כל יום מחדש. שרק יגיע הרגע שבו הצלצול מודיע על הפסקת עשר, שאוכל לאכול להנאתי. להיזכר באמא שמחכה שאחזור הביתה, ולשכוח מכל המספרים, המילים, השירים והציורים. ביסודי, הסנדוויץ' היה עטוף במפית וינטג' שהכריחו אותנו להביא מהבית. בחטיבה הוא שודרג לגרסה בוגרת עם נייר צלופן. בתיכון הוא הוכפל בגודלו והפך להיות שיחת היום במסדרון. ואחרי התואר, כשזוג חברים פתחו סניף של subway בבן יהודה בתל אביב והייתה לי הזכות לעזור להם קצת, כבר היו מסביבי עשרות סנדוויצ'ים טעימים ואפילו הכנתי להם לפתיחה עוגה בצורת סנדוויץ'. ימי האפייה הטעימים. חלום רחוק.

המילוי הכי טעים

די מובן לי למה תמיד חיבבתי את הסנדוויץ' הפשוט והטעים של הילדות. כי אני כזה. ילד סנדוויץ' טיפוסי. בן אמצעי לאח גדול ואחות קטנה. ילד אבוד, שתקוע באמצע, ובשלב מסוים איבד את המקום שלו, ויצא למלחמה שעדיין לא הסתיימה. ולפעמים כשאני חושב על זה, אולי לא תסתיים לעולם.

אמא מספרת שבילדות היא כל הזמן אמרה לי שאמנם אני ילד סנדוויץ', אבל שתמיד אזכור שהמילוי בסנדוויץ' הוא הכי טעים. את האמת שלא זכרתי את זה. בכלל אני לא ממש זוכר יותר מדי דברים מהתקופה ההיא. רק פיסות זיכרון וקטעים חתוכים מכל מיני אירועים. יכול להיות שהדחקתי, אולי סתם הזיכרון לא משהו, ואולי זה כואב מדי והתת מודע מעדיף לשכוח.

סוף החיים

בגדול הייתה לי ילדות טובה. וגם בקטן. לא התעללו, הרביצו, צעקו או פגעו בי, הייתה אהבה בבית, אוכל טעים ומלא צעצועים ומשחקים. הייתי ילד שובב ברמות, שנלחם על תשומת הלב של כל הסובבים כל הזמן ורק רצה שיאהבו אותו. עד שבגיל עשר הבנתי שדווקא ברגע ההוא, במסדרון הצר ביומולדת, הגיע סוף החיים. שהילדות שלי הסתיימה, והגיע הזמן להתבגר ולהתחיל לקחת אחריות. ואני? להתבגר? מה פתאום. רק רציתי לחזור להיות ילד. ואז הכל קפא.

הנפשולוג שלי טוען שמאותו הרגע הבנתי שאני חייב ליצור איזושהי סיטואציה שאני מחזיר את גלגלי הזמן לאחור, בצורה אנרגטית, כדי להימנע מהסוף הזה. ולכן ברגע ההוא הפכתי להיות פיטר פן. ילד אבוד שלא מוכן לעזוב את ארץ "לעולם לא". לא פלא שכל חיי אני מחובר לדמויות מתוכנית ילדים, רחוב סומסום, החבובות, נמנע מבירוקרטיה ולקיחת אחריות אמיתית על החיים שלי. רק לא להתבגר לעולם. 

הוא חייב לבוא

אחת מטראומות הילדות שלי קשורה למחזמר פיטר פן. אני זוכר שלקחו אותי לראות את המחזמר המקורי עם חנוך רוזן וחני נחמיאס, וזה היה מחזמר מושלם. כל כך מושלם שלא הפסקתי להקשיב במשך ימים לקלטת טייפ ולקרוא את הספר שקנו לי בסוף ההצגה. הוא היה כל כך מושלם שמרוב שאהבתי אותו הייתי מחכה כל לילה על אדן החלון ומחכה שפיטר יקח אותי ואת וונדי איתו לארץ "לעולם לא". אהבתי את המחזמר כל כך, מה שהוביל לדחף בלתי נשלט, וגזרתי במספריים את הקלטת המקורית, ואז החבאתי אותה אי שם למעלה בארון הספרים. רק כדי שהוא יגיע. כי הוא היה חייב להגיע. אבל הוא לא בא. עדיין.

כשסיפרתי לנפשולוג שלי את נבכי הטראומה באחת הפגישות הוא אמר שמאותו רגע, בגיל עשר, יש בי חלק שרוצה בצורה נואשת ולא מציאותית להקפיא באיזשהו מקום את הזמן. בתפיסת הדרמה לחיות אומר להתקדם, להתבגר, הזמן עובר ואז אני מפסיד ומאבד את המקום הזה, אז אני חייב לשמור עליו כסוג של ברירת מחדל. המוח הצליח לייצר מצב של לא פה ולא שם, לא חיים ולא מוות, לא בוגר ולא ילד, איזשהו מצב שבו הזמן קופא מלכת, ואני נשאר במקום שבו אני אומר "בדיוק כאן אני רוצה את הסיטואציה".

לטענתו טבוע בי פחד מלקיחת אחריות ולחיות. לחיות זה לחיות באמת, לא דרך האווטאר, לחיות במציאות, בכאן ועכשיו. לחיות ב-being. וזה אומר גם לגלות הזהות האמיתית שלי. איך הוא תמיד צודק.

ביטול עצמי

הוא צודק כי מגיל עשר ביטלתי את עצמי. כאילו אני אוויר, לא קיים, לא חי באמת. חי, מתפקד אבל לא נוכח. צופה מהצד, ולא נמצא בשומקום באמת.

עוד הוא הוסיף בפגישה שתמיד באופן סמוי וגלוי יש מאבק על תשומת הלב ההורית בין הילדים וכל ילד משתמש בדרמה מסוימת. אני הייתי צופה מהצד, וראיתי שהדרמה של אחי הגדול באופן מובהק תמיד ניצחה את שלי. ואני כל הזמן נכנסתי ללופ שאני צריך למצוא דרך לנצח את הדרמה שלו. הדבר היחידי שאני יכול לעשות כדי לנצח דרמה כזאת היא לייצר משהו יותר קיצוני.

ובגיל עשר הייתה הצטלבות של הבנות. ברגישות ובתבונה שלי כבר אז חיברתי ואמרתי שאין לי סיכוי, ואז הייתי צריך להקהות את הכאב בהתנתקות. ליצור סיטואציה שאני מקפיא את הזמן עד שאני אמצא פתרון, וליצור סיטואציה שבה אני לא מפסיד את הקרב הזה. והחלק הכי מוזר, הוא שחלק גדול מהדרמה שעשיתי הוא ששחזרתי את חלק מצעדיו של אחי. כי אמרתי, למה לא, אם הוא הצליח אז למה שאני לא אעשה את זה. הקונפליקט הוא שאני אומר "אני אחי או שאני אני? אני אחי? אני לא אחי", אבל הלכתי ועשיתי דברים שהוא עשה, כי ראיתי שאין לי סיכוי לנצח את הדרמה שלו אז אני אצטרף אליו, וזה יצר בלבול.

תסמונת פיטר פן

הוא הבכור, לקח את הכל אליו ואני בחרתי את הדרמה ההפוכה והקיצונית. הפכתי להיות פיטר פן, חי בעולם של ילד, וכחלק מהתרחיש של ההתבגרות אמרתי שאני ממשיך בשלב הבא של הדרמה, אני אהיה בעולם הקפוא הזה. והתחושה שאני לא מנצח את הדרמה שלו, התחושה שהעתקתי יותר מדי זמן, עד שבאיזשהו מקום נאבדתי באיזשהו מקום של ההעתקה הזו.

אני ילד סנדוויץ' טיפוסי, שהפך להיות גנב, כי בתודעה שלי אני לא זכאי ואז אני צריך לגנוב את זה. יתרה מכך, בגלל שכל אח לקח נתח מסוים של דרמה, אני נלחמתי בדרמה מאוד גדולה, וגם התחרות שלי על השאריות היא עצומה. האח הבכור הוא הראשון, אני ואחותי נלחמים על המקום השני, ואחותי הקטנה היא בת אז זה נקודת הפתיחה שלה טובה יותר והכל נהיה יותר קשה. ואז נשארתי בלי אחיזה עם המעט שנותר.

סנדוויץ' רע

וגם עכשיו, שלושים שנה אחרי, אני מרגיש לפעמים שאין לי אחיזה באמת. צף בחלל, והדבר היחידי שמחזיר לי את השליטה על המצב הוא להוציא את הכל החוצה. וזה הכל הרס עצמי שנובע ממקום של אמונה שאם אני אהיה מספיק בהרס עצמי אז אני מכריח את הסביבה להכיר בי. אני אהיה כוח שיתחשבו בי, שכן יקשיבו לי. בדיוק כפי שאותו עמית בן עשר שהיה צריך לכתוב משהו נוראי כמו "אני רוצה למות", הרגיש שרק אז התחילו להתייחס אליו. מאותו רגע נוצרה ההתניה וההתמכרות לכך שאני חייב להיות מאוד מוקצן, מאוד בעייתי ורק אז אני מקבל את היחס והאהבה שאני רוצה.

יצרתי התניה שאם אני לא אקבל בטוב אז אני אקבל ברע. ככל שאני יותר דרמטי, יותר בעייתי ויותר קורבני ככה הסיכוי שלי לקבל הוא יותר גדול. הבנתי שאם אני אהיה שקט ונחמד וילד טוב אז לא אקבל ותמיד אהיה אחרון בתור. כי אחי הוא ככה, ואחותי היא ככה ואני נחמד באמצע, סנדוויץ אמיתי.

להיות במיטבי במובן השלילי

יצרתי התניה שאני חייב כל הזמן להיות במיטבי במובן השלילי של המילה. בשיא שלילי כל הזמן, כי רק ככה מקשיבים לי ורק ככה אני אקבל את מה שאני רוצה. ועכשיו יש בי את הפחד לאבד את זה. אני צריך להוכיח לעצמי כל יום מחדש, שאני אהיה הבן אדם הכי טוב לעצמי, ואז אני אקבל את החום והאהבה בעולם. עוד צריך לזכור שזה בכלל לא קשור אחד לשני, זו פשוט תפיסה מעוותת שנוצרה בגיל מאוד צעיר ובזמן שהייתי מאוד מבולבל וכאוב, ואני צריך להבין שאני צריך לעשות את השינוי בצורה מכאנית ולהתחיל לתרגל את זה. כל יום לספור הצלחות קטנות.

הנפשולוג שלי קבע חד משמעית שאסור לי לחיות חיים של מישהו אחר בשום אופן. אבל אם אני לא אעשה משהו אחר, אני באיזשהו מקום נכנע לתכתיב הזה. אני צריך לאפשר לי לגלות ולחשוף את עמית האמיתי, ליזום פעולות שהן יוצאות מהתבנית הזו, וגם לעשות דברים שאני מוכיח לעצמי שאמנם קשה לי, אבל כדי לגלות מי זה עמית האמיתי אני מוכן לעשות את ההקרבה הזו. אני חייב לחזור לעמית, לחזור לעצמי, ולזוגיות עם עצמי.

לקלף את הקליפה

והכל בסוף חוזר אל הכושר, אל המדרגות האינסופיות, וההתעסקות במשקל, באוכל ובחיצוניות. חוזר אל המשפט הקבוע שתמיד עולה בכל פגישה, שההתעסקות המיותרת שלי בקליפה החיצונית היא עודף על רקע של חוסר. ברגע שאהיה מלא בתוכן ובחיבור לעצמי, יהיה לי הרבה יותר קל לעמוד מאחורי הדברים. ברגע שאני קליפה ועושה חיקוי של מישהו אחר, אני לא יכול לוותר על העוצמה של הקליפה, כי זה הבסיס שלי. אני צריך שהבסיס יבוא מבפנים, ואז יהיה כוח לשינוי. ברגע שאני באמת אתחיל להרגיש את הבצבוץ של עמית האמיתי, וזו לא חרדה, זו התרגשות וצפי לדברים נפלאים, אני אגלה כל יום ואקבל מתנות.

הדבר החשוב ביותר כרגע זה להתמקד בזוגיות שלי עם עצמי ממקום אמיתי, ולגלות בסבלנות יום יום ולראות אילו דברים מרגשים וטובים אני מגלה על עצמי. אני צריך לחזור אחורנית בזמן, לגיל עשר, ששם הכל נעצר ונפסק, ולתת לעמית הקטן חמצן, הזנה ואוויר למקומות שכבר גוועו שם. שלושים שנה שהוא יושב שם במסדרון נעול בתוך הכפייה הזו ורק יוצא החוצה עם תחפושת של מישהו אחר.

להשאיר את הסנדוויץ' בפנים

לקראת סוף הפגישה הוא הוסיף שהייתי שונא אם היו עושים את זה לי, וזה לא הוגן שכבלתי והגבלתי את עמית הקטן ולא הייתי הוגן כלפי עצמי. ואני חייב להיות הוגן כלפי עצמי. להתחיל בצעדים קטנים, ולעשות אותם באופן עקבי יותר ויותר. לעשות דברים שאני מגלה על עצמי. ליזום, לעשות, צעדים קטנים ומדודים, אבל צעדים. כל ההתעסקות החיצונית המוגזמת הזאת היא פיצוי על חוסר חיבור פנימי, על מקום שבו אני מרגיש ריק אז אני חייב המון פעילות, הרבה דואינג אינסופי, זה האוגר, כדי לא לעצור רגע ולשמוע את עמית הקטן שצווח שם בפנים. כי מה הוא בסך הכל רוצה? חום, אהבה ומשהו טעים. ממני.

והכי חשוב להפסיק להוציא הכל החוצה. ואם בחרתי שאני לא רוצה להיכנס לסייקל של הקאות ושל הרס עצמי שמוביל אותי למקום לא טוב, אז צריך לעמוד מאחורי המילים שלי. זה יהיה קשה שבוע, שבועיים, וזה יעבור. זו אחריות שאני לוקח על עצמי. אי אפשר שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי. כי זה החלק של עמית הקטן שרוצה שיתנו לו את תשומת הלב ואת התיחום הזה. ואם בחרתי לחיות זה אומר לבחור להתבגר, אז זה חלק מהתפקיד שלי בהתבגרות, לקחת אחריות ולהשגיח על עצמי. זה לחיות ולא רק לשרוד. וזה להתחיל לחשוב איך אוכלים את הסנדוויץ' ולא מוציאים אותו החוצה. אה, וגם איך עוזבים את ארץ "לעולם לא".

אז אני משתדל. באמת. אבל למזלי השמיים עוד חצי סגורים. כי בינתיים עוד לא יודע אם יכול להיפרד ממנה באמת.