תאהבו אותי, בבקשה

״נו, איך התגובות עד כה?״ שאלה אותי אמא אחרי פרסום הפוסט הראשון.
״בגדול, חיוביות מאוד״ עניתי והתחלתי לקלוט מה לעזאזל עשיתי.
״נראה שאנשים מתחברים למה שאתה חושב וכותב. העיקר שתתמיד״. המשיכה במחמאות.
״אשתדל, למרות שכותב בעיקר בשבילי. הלייקים זה נחמד, אבל לא מה שחשוב באמת״.

על מי אני עובד? איזה לא חשוב? אם זה כל כך לא חשוב למה אני טורח לבדוק כל חמש דקות אם מישהו חדש התחיל לעקוב אחרי העמוד שפתחתי לבלוג בפייסבוק? (כבר עקבתם?) אם זה לא חשוב אז למה הדבר היחיד שמעסיק אותי מאז הוא מה יגידו או יחשבו הקוראים? ולמה לעזאזל מוצא את עצמי רודף אחרי הלייקים במקום להתמקד בתהליך?

הלייקים החשובים באמת

הייתה לי מטרה מאוד ברורה ביציאה לאור. הרגשתי (ועדיין מרגיש) שהיא חלק חשוב בתהליך ההבראה שלי ונדבך משמעותי בדרך החיים החדשה. רציתי לטהר את הנפש, להתמודד ברצינות עם כל הבעיות והפחדים. המטרה העיקרית היא לגרד את השפכטל מחדרי הלב, כדי להתקדם הלאה בכל תחומי החיים מבלי לחשוב יותר מדי על אחרים. אבל לא תיארתי לעצמי שמהר מאוד אפול למלכודת הראשונה בחשיפה.

הרפרוש (לחיצה אובססיבית על כפתור רענן) על מודד הכניסות לאתר, הדו״ח שמציג את כמות המבקרים בזמן אמת ומדד הלייקים שמתקדם בקצב איטי (לטעמי) מוציאים אותי מאיזון. במקום להתמודד עם הדברים החשובים באמת, מוצא את עצמי מתעסק בטפל. למרות שנשבעתי בהתחלה שלא אפול למלכודת ושלא אשנה את מצב רוחי לפי מדד החשיפה של צוקרברג, כנראה שכל העניין קצת גדול עלי.

"אבל למה זה חשוב בכלל? המטרה הייתה לכתוב, אז תכתוב". אני משנן לעצמי כל הזמן. אבל הסקרנות הזו, הצורך לראות כל רגע מה השתנה וכמה נחשפו אל הלב שלי חשובים כנראה לא פחות מאקט הכתיבה. קרוב לודאי שהצורך באהבה הוא בלתי נמנע. כי כולנו יצורים חברתיים שרק רוצים שיאהבו אותנו, יקשיבו ויפרגנו לנו במחווה וירטואלית או רחמנא לצלן מציאותית.

להזיז הרים

אני מגיע מעולם השיווק. יודע למכור רעיון, לספר סיפור, להזיז הרים, לתקתק ולהשיג בגדול את מה שרוצה. עד שזה מגיע אלי. אף פעם לא הייתי טוב בשיווק עצמי. בשביל אחרים אני עושה נפלאות ונלחם עד בלי גבול, ורק בשבילי אפילו לא מנסה. ועכשיו, אחרי שהתמתנה האופוריה הראשונית, פתאום קלטתי שאני צריך לעבוד בזה. אבל הלו, אני בחופש גדול, מה עבודה עכשיו באמצע השנ"צ? ועוד בשבילי?

אחד הכללים החשובים בשיווק, לדעתי, הוא שחייבים להאמין בדבר אותו אנחנו משווקים. וכאן טמונה אולי הבעיה המרכזית. איך אשווק את עצמי אם בבסיס שלי אני לא מאמין בי ואוהב אותי באמת? איך משנים את זה? איך מתקנים מערכת יחסים שנהרסה מזמן בינך לבין עצמך? זה אפשרי בכלל?

תשומת לב קיומית

אני זוכר שעד גיל עשר הכל היה מושלם. הייתה לי ילדות נפלאה, משפחה אוהבת והייתי שובב גדול (לא מאמינים? יש לי כמה עדים). אבל אז ביום הולדת העשירי הכל השתנה. אחרי שהאורחים הלכו, נגמרה העוגה והתחילו החדשות בטלוויזיה, מצאתי את עצמי יושב על הרצפה ומכין לאמא הפתעה: שלט ממשחק נעצים צבעוני עליו כתוב ״אני רוצה למות״. ממש הבן המושלם (סליחה אמא). ברגע שתשומת הלב חלפה הרגשתי שקוף, לא מיוחד, אף אחד, ומאז רציתי להיעלם.

מאותו יום הולדת טראומטי ועד גיל 16 נהייתי מכור. הייתי חייב לקבל את מנת תשומת הלב שלי באופן מיידי. מההורים, מהמשפחה, מהסביבה הקרובה. ילד סנדוויץ' טיפוסי לשני אחים דעתנים, תקוע באמצע, לא מוצא את מקומו ושוקע לאיטו בעולם משלו, אפוף צלבים, גולגלות ובנדנות (אקסל רוז עדיין שולט).

במהלך השנים דברים מעט השתנו, במיוחד אחרי ניתוח משמעותי שהותיר אותי אמנם חסר גידול אבל מצולק פיזית ונפשית. כבר לא רציתי תשומת לב מהסביבה יותר. רציתי שכולם יעזבו אותי ויתנו לי לצעוק בשקט, או לפחות לנסות להתמודד עם הכאב. היחידה שרציתי שתישאר לידי זו אמא, ועד היום היא היחידה שבאמת צריך ממנה תשומת לב קיומית.

הילד שבי

לא כל כך ברור לי מאין נובע הצורך האובססיבי שלי לאהבה, גילויי חיבה וריצוי חברתי. הם עדיין חלק גדול בחיי, אך למזלי במינונים אחרים ובעוצמות פחותות מבעבר. מדי פעם אני מדבר עם אותו ילד קטן שנמצא בתוכי, בודק מה שלומו ומשתדל לחבק אותו מקרוב, שידע שלמרות הכל יצאנו יחסית בסדר. היום אני משתדל ללמוד להכיר את עצמי, להתייחס אלי יותר בסלחנות ולהעמיק את הקשר איתי. מכאן ועד אהבה ללא תנאי הדרך עוד ארוכה, אבל אני בדרך לשם. לאט ובזהירות.

Simple & happy. miss those days

A post shared by Amit Halperin (@amit_halperin) on Nov 22, 2013 at 4:39am PST

ומה עם הלייקים? השבוע בדיקור הצלחנו להגיע לכמה תובנות מעניינות, ובראשן שאסור לי לספסר את הלב שלי. הוא לא נמדד בכמות נקישות מקלדת או בחיבובים וירטואליים. גם אם בסופו של דבר יקראו אותי חמישה אנשים אעשה זאת בלב שלם, מתוך הבנה שתפקיד הכתיבה הוא לשחרר את הכל. ניקוי רעלים אמיתי שנועד בראש ובראשונה בשבילי. החדרים עמוסים וצריך לפנות מקום לדברים חדשים, חוויות מרגשות וגם לזוגיות טובה ובריאה עם האחת שמחכה לי אי שם. מי יודע, אולי בקרוב תגיע הישועה.
אמא בטוח תשמח.