רגישות יתר

״מה, אתה לא יכול לאכול במבה?!״ שאלה אותי בת דודה שלי הקטנה במפגש המשפחתי הקבוע אצל סבתא וסבא.
״לצערי לא״. עניתי, ״יש לי רגישות יתר לבוטנים, אלרגיה״.
״די, וגם לא סקיפי, סניקרס או m&m’s?!״ שאלה בפליאה.
״גם לא, מאז כיתה ט" השבתי לטון המופתע.
״אז איך אתה חי לעזאזל???״

את האמת שכבר התרגלתי. מעל עשרים שנה שלא התקרבתי לאחד המאכלים האהובים עלי ביקום. מאז שזוכר את עצמי אהבתי בוטנים. הייתי אוכל אותם עם הציפוי המלוח אצל סבתא וסבא זכרונם לברכה מהצד של אבא בכל הזדמנות. סבא היה קונה ומחביא את השקית ב״קיוסק״ (המגירה הכי מבוקשת במטבח) וסבתא ואני היינו מכורים. אבל בהגזמה.

קלויים, עם או בלי קליפה, במבה או בצורת חמאה. לא משנה איך ומתי, אף פעם לא יכולתי לעמוד בפני אגוז האדמה. עד שיום אחד בכיתה ט׳ אכלתי שילוב קטלני של מספר מאכלים, התנפחתי כמו בלון בחגיגת יום הולדת וכמעט והפסקתי לנשום.

אלרגיה. ברוכה הבאה למשפחה

הגענו למיון ואני לא ממש זוכר אם נתנו לי תרופות, זריקות או פשוט חיכו שאחזור למצב הטבעי שלי. אחרי עוד שני ביקורים באסף הרופא עם פריחות משמעותיות עשו לי בדיקות אלרגיה מקיפות (מחטים, דקירות, דם ומלא נקודות אדומות על הידיים). אז קיבלתי את הבשורה שהצטרפתי רשמית למשפחת האלרגיה.

באותו רגע הרגשתי שחרב עלי עולמי. מצד אחד הידיעה שחייב להפסיק לאכול את המאכל האהוב עלי בעולם, ומצד שני הרצון להמשיך לנשום סדיר. הייתה דילמה קשה ובסוף הנשימה ניצחה. אז הפסקתי. הייתה גמילה כואבת. חסל סדר במבה וביסלי ביחד (השילוב המושלם) ועברתי למחנה ביסלי בלבד.

בנוסף לבוטנים גילו באותה בדיקה שיש לי רגישות יתר ואני אלרגי לעוד מספר מאכלים בהם: אפרסקים, משמשים, שזיפים, אגסים, גרעינים שחורים ולבנים, שקדים, סלרי ולפרחים מורכבים שפורחים בסוף אוגוסט (מה?!). מאותו רגע חיי השתנו והתחלתי לפתח יחסי אהבה שנאה עם המשפט הקבוע בכל ארוחה: ״סליחה, מה יש בפנים? זה מכיל בוטנים?״. עם השנים כבר התרגלתי להכל. לעובדה שבמפגשים חברתיים כולם אוכלים את החטיף האהוב ואני מפליג בזיכרונות לימי ילדותי מול הקיוסק, לעובדה שלפני שמכניס משהו לפה אני צריך לשאול את כל מרכיבי המתכון, לסירוב המנומס של מלצריות שמודיעות לי שהמקום לא מוכן להגיש לי קינוח כדי לא לקחת אחריות, וגם לעובדה שאף פעם אין לדעת מתי אשוב למיון.

לצאת נגד עצמך

תמיד תהיתי למה פתאום אחרי כל כך הרבה שנים הגוף החליט לצאת נגד עצמו ולפתח התנגדות ושנאה למאכל האהוב עלי ביקום. מה כבר עשיתי שמגיע לי העונש הזה? מדוע מערכת החיסון שלי התחילה לפתח רגישות יתר כלפי הסביבה? אולי זה קשור לחוסר איזון, למערכת היחסים שלה עם הנפש או שסתם נמאס לה מהתינוק המעצבן של במבה?

בראיה לאחור אני פתאום מבין שכיתה ט׳ הייתה שנה די משמעותית בחיי ורגישות היתר הלכה ותפחה. פעם ראשונה לבד בפסטיבל ערד במהלך האסון, תקופת מצבי הרוח והדיכאון, אביב גפן, רצח רבין, והתמודדות ראשונה עם המוות לאחר פרידה כואבת מסבתא רבתא שלי, שהייתי קשור אליה כל כך. באותה שנה, בין 1995 ל-1996 נראה שהייתי בחוסר איזון מוחלט, ואין ספק שמערכת החיסון החליטה להתנקם בי איפה שכואב באמת.

במשך השנים למדתי לחיות עם זה. גם עם האלרגיות וגם עם הרגישות. לפעמים זה מעיק ומעצבן שצריך להיות כל הזמן עם יד על הדופק, להציק לכל מלצרית בבית קפה או מסעדה ולהיות מחובר לתרופות שמא יקרה משהו. גם לפעמים זה ממש מתסכל שהרגישות עולה על הכל, ואני נעלב, נפגע או מייחס חשיבות לדברים מסוימים, למרות שבמציאות הם בכלל אחרים.

כוננות ספיגה מתמדת

להיות רגיש זה אומר בעצם להיות תמיד בכוננות ספיגה. להיות במודעות עצמית וסביבתית גבוהה במיוחד. טעות אחת לא במקום והפריחה יכולה לצוץ בכל הגוף, האוויר יכול להסתיים ובמיוחד הלב עלול להיפגע. אף פעם לא ידעתי מה גרוע יותר. שלא יכול ליהנות כמו כולם מכל המאכלים או המחשבה שלמילה שנאמרת בחלל האוויר או צחוק כשנכנס לחדר יש משמעות כלשהי. גם אם סתם מישהו סיפר בדיחה שניה לפני. מאז גיל 16 פיתחתי רגישות יתר לסביבה, בעיקר על חשבוני. ראיתי בראש ובראשונה את טובת האחר ולא את טובתי. בצבא, בלימודים, בעבודה. קודם אעזור לכל השאר, ואני? תמיד בסוף. ניסיתי להדחיק את הרגישות שבפנים ובעצם ביטלתי את עצמי.

היום הרגישות היא כבר חלק ממני, לטוב ולרע. לאחרים, לסביבה ואולי עכשיו, בפעם הראשונה, היא הגיעה אלי, ואני מתחיל להתקרב אל עצמי ולהבין אותי באמת. אולי בוטנים כבר לא אוכל לאכול בחיי, אבל לפחות אשתדל להפסיק לתקוף את עצמי בתחומים האחרים, ואתחיל לנסות לחיות איתי בשלווה. ואז אולי אוכל להחליף את המשפט ״עשוי להכיל בוטנים״ במשפט ״עשוי להכיל אהבה״.