זמן להיפרד / המדריך למתאשפז

"תגיד, אתה גאה בעצמך על הזמן והדרך שעברת כאן?״ שאלה אותי הרופאה בשיחת סיכום שלב א׳.
״האמת שכן. לא חשבתי שככה אסיים את האשפוז המלא״. עניתי.
״שתדע שזה הניצחון וההישג שלך. אתה אלוף״ אמרה בחיוך. והוסיפה ״ממש סיפור הצלחה״.
״הצלחה אני לא בטוח״, חשבתי לעצמי, ״אבל זה היה חתיכת סיפור״.

זהו, הגיע הזמן. זמן להיפרד. מהאני הישן, מהדמות שליוותה אותי במשך שלושים שנה, שהגנה עלי מהעולם הזה ובעיקר מפני. מהדפוסים, ההתניות, הטקסים וכל הפעולות האובססיביות שנותנות לי אשליה של שליטה, כשבמציאות אני לא שולט על שום דבר.

הגיע הזמן. זמן להיפרד. מהתרופה שלקחתי במשך שנים, כל לילה לפני השינה. ואיך הפסיכיאטר החדש אמר לי: ״הגיע הזמן לעבור ממיץ פטל לוויסקי״. מהשגרה, מהסדר יום הנוקשה, מהלחץ והסטרס שמחזיקים אותי במצב הישרדותי כל הזמן.

הגיע הזמן. זמן להיפרד. מהמדרגות בכיכר אתרים, מהטיילת, מאלנבי, שדרות רוטשילד ומאבן גבירול. להפסיק להיות אסיר של צעדים. מהרצון להרוס לעצמי בכל דרך אפשרית. מקפיצה מאובססיה אחת לשנייה. מאוכל, כושר, סימפטומים, קניות וחוזר חלילה.

אז איך מסכמים?

ובכן הגיע הזמן, וגם הרגע הזה. עברו שלושה חודשים (פחות שבוע) בלי שינה, והשתחררתי מהאשפוז המלא. נפרדתי לשלום מהחדר, מהזולה והמשרד בסוף המסדרון, משיר האשפוז שהתנגן בקביעות בשש בבוקר, מדלפק האחיות, חדר התרופות, חדר היום, חדר קבלת הרופא והשקילה ואיך לא מחדר האוכל. כתבתי עשרות מכתבים וברכות, הכנתי מתנות לצוות ולמטופלות, וכף היד שלי עדיין לא סולחת לי. ויש לי תחושה שהיא לא תסלח לעולם.

כל הקלישאות ומשפטי המוטיבציה רצים לי בראש כבר כמה ימים. תודה שהיית חלק במסע שלי, בדרך, סיומה של תקופה, תודה שהיית פה בשבילי, שדחפת, הכלת, טיפלת, ובאיזשהו שלב הכל התערבב. פתאום הכל נראה זוהר, אופוריה מהולה בהתרגשות, לחץ ופחד, סערת רגשות אמיתית, היי מטורף ואחריו נפילת מתח כואבת וקשוחה במיוחד. 

בימים האחרונים שכחתי את הכל. את כאבי הגמילה, את האי שקט שלא נתן לי לישון, לנוח או סתם להיות. שכחתי את הנפילות, הבכי, הדמעות, התהייה מה אני עושה פה בכלל, ביטולי הקבוצות, הציפייה שמשהו ישתנה, ובעיקר שכחתי את עצמי. בין פאזל אחד לשני, הייתי עסוק בשיחות ציון דרך, כי לא באמת יכול או מסוגל להיפרד. קטפתי מחמאות מכל עבר על התהליך, ובעיקר ניסיתי להתמודד עם תחושת הריקנות והבדידות שהתגברה מיום ליום, משחרור לשחרור. כשכל החבורה התפרקה, ונשארתי בסוף לבד. כמו תמיד. 

המשקל תקין, הנפש שבורה

לא ממש יודע איך לסכם את התקופה הזו, ולא יודע אם בכלל יכול, חייב או צריך. הרי ההפרעה לא עוברת אחרי האשפוז, זה לא שנהייתי באמת בריא אחרי שלושה חודשים. אמנם השגתי חלק מהמטרות שלי, והפסקתי כמעט לחלוטין עם הסימפטומים, ההליכות והרצון להיעלם. הגעתי למשקל תקין, אבל הנפש קצת פחות. המחשבות ומצבי הרוח עדיין כאן, ויש עוד מלא על מה לעבוד באשפוז יום בשלושת החודשים הקרובים. כיף איתי.

זה בסך הכל סגירת פרק, בעיטה החוצה להתחיל להתמודד עם העולם האמיתי. כי עד עכשיו זו הייתה חממה. מלון 28 כוכבים, כפי שנהוג לומר במחלקה. ארבע עד חמש ארוחות ביום, מקלחת צמודה, אינטרנט חופשי, שנ״צים, ריצה עד 7.6 קמ"ש על ההליכון פעמיים בשבוע, טיולי לילה ברחבי בית החולים ותרופות מכל הצבעים. הדבר היחידי שחסר הוא הנוף לבריכה. אבל זה בקטנה, במילא פסלים זה הדבר הבא.

דיליי של החיים

שלושה חודשים נשמעים כמו תקופה ארוכה, אבל הכל עבר מהר. יותר מדי מהר. ולא מספיק. מארוחה להשגחה לקבוצה וחוזר חלילה. לשתות, לאכול, לדבר, לחשוב, לרעוד, לקבל התקף חרדה, לבכות, לרוץ על ההליכון, להתקלח ולנסות לישון. כל כך הרבה ארוחות, פעילויות, קבוצות, הפעלות ומשימות, שלא נשאר לי זמן לעצמי, לחשוב על העתיד, לנקות את הראש, לתכנן או ליהנות.

לפעמים הרגשתי שאני בבית הארחה בקיבוץ, והחדר יום הוא טרמינל בשדה תעופה נטוש, כשכולם בהשגחות מחכים לטיסה שיוצאת בדיליי של שלושה חודשים. אבל לאורך כל האשפוז הזכרתי לעצמי, ולכל מי שלא נגמרה לו הסבלנות לשמוע אותי, שזה לא בית, ולא מלון. זה בית חולים. בית הבראה לנפש שנגמרו לה הכוחות, שרוצה שמישהו יציל אותה, שאפסיק להתעלל בה, ואתחיל לחוות, להיות ולחיות.

השורד האחרון

בכל תקופת האשפוז הייתי עסוק כל כך, לא היה לי ממש זמן והלו״ז תמיד היה מלא, שלפעמים שכחתי בכלל שיש לי הפרעת אכילה. מהבחור החדש שלא ידעו איך לאכול אותו בהתחלה, נהייתי השורד האחרון, המבוגר האחראי או זה שחלקן פחות חיבבו. אבל לא באמת התאשפזתי כדי למצוא חברים. לפני האשפוז לא חשבתי בכלל שיהיו איתי עוד מטופלות ומטופלים. הייתי כל כך עסוק בעניינים הטכניים, שלא הבנתי שאני עומד להיכנס למשחק חברתי מטורף. האח הגדול סטייל, משחק על החיים.

אמנם לא באתי עם כוונות למצוא חברים באשפוז, אבל הם מצאו אותי ואני אותם. היום אני יכול להגיד בפה מלא שהכרתי בתקופה הזו כמה חברות וחברים אמיתיים. שמבינים, מקשיבים, מפרגנים ולא שופטים. שיודעים להבדיל בין עיקר לטפל, שנמצאים שם כשאני באמת צריך, שלא זורקים הערות שלא במקום, ובעיקר שרואים ומרגישים אותי באמת. 

זמן להפסיק

לפעמים כששכבתי על הרצפה בהתקפי חרדה, הרגשתי שהטיפול, ממש כמו התרופה החדשה, במקום לעשות לי טוב, עושה לי רק רע. וכל מה שרציתי זה לברוח. מלהתמודד, מהפחד, מהכאב, מהמחלקה. לרוץ לשומקום עד שאעלם, שהכל יתפוגג ואפסיק להרגיש, כי הכל היה בעוצמות גבוהות ויותר מדי, ולא מספיק.

אפשר לסכם את כל החוויה הזו במשפט אחד. נכנסתי לכלא כדי לצאת מהכלא. הכלא התודעתי שהכנסתי את עצמי לתוכו. הייתי חייב להיגמל. מישהו היה חייב לעצור אותי, כי לא ידעתי איך לעצור בעצמי. ויש דברים מסוימים שעדיין לא יודע איך גורמים להם להפסיק, לעצור ולהתקדם הלאה.

אז מה למדתי?

למדתי הרבה בשלושת החודשים האחרונים. שיעור חשוב על נתינה, גבולות, להסתפק במה שיש, ושלפעמים הדברים הם ממש לא כמו שחשבנו לעצמנו בראש. למדתי שאני יודע להיות חבר אמיתי, לקבל ולא רק לתת עד בלי די, שאני די טוב בפאזלים, ומשתפר מיום ליום בשיווי משקל ובאיזון, באולם ספורט ובכלל בחיים.

שלושה חודשים של מראה לפרצוף, שלפעמים הרגשתי שהיא מתנפצת מולי לרסיסים. שיעור על אהבה, שנאה, עצב, כעס, בדידות, ציפייה, ובסוף אף אחד לא בא. למדתי מי החברים האמיתיים שלי, בחוץ וגם בפנים, וגם מי שהיו וכבר לא ממש. לקח קצת זמן, אבל למדתי שאפשר להסיט את המחשבות, לעשות הפוך ממה שרגיל, ושלפעמים בחיים, כמו בפאזל, כל מה שצריך זה להפוך חלקים בתמונה כדי למצוא את מה שחיפשת.

למדתי שאני יודע לשחק, וגם לייפות את המציאות. להגיד כל בוקר שהכל דבש, ובעצם לשקר כל יום לעצמי מחדש. גיליתי שאני אלוף בלברוח, להתנתק, להיות מישהו אחר, לעשות הכל כדי לא להתמודד עם האמת. למדתי שלפעמים חייבים לעשות את הדברים שוב ושוב עד שהם הופכים להרגלים. ובעיקר למדתי לשחרר. את הפחדים, המחשבות, ההרגלים, הכאב, את העבר ומתישהו בתקווה גם את העתיד.

אז איך לעזאזל עוברים?

ועכשיו, במבט לאחור, אני יכול להגיד שהיו כמה דברים שעזרו לי לשרוד, לעבור, לנשום ולהמשיך באשפוז. למרות הקשיים, הכאבים, הרצון לברוח, להישאר ולא לעשות שומדבר. סוג של המדריך הלא רשמי למתאשפז פוגש את המציאות המורכבת של בחור אנלוגי בין שלושים ושתיים בנות מדור הטיקטוק. חגיגה.  

הדבר הראשון שכדאי לעשות הוא לשחרר, את הכל. את המחשבות, הדפוסים, הפחדים ואת הזמן. לעבור למצב אוטומטי, לחשוב ולעשות הפוך ממה שמכיר ומאיך שהייתי לפני, בחיים הקודמים. להשתדל לחשוב חיובי, גם כשזה קשה. לנשום בשאיפה ונשיפה, ולתת תשומת לב לפעולות הפשוטות שעושות את כל ההבדל.

מומלץ לשתות מים בכל הזדמנות שנותנים. להגיע בזמן לארוחות, לא לאחר לקבוצות, לקרוא את הנהלים שוב ושוב ולציית לחוקי המשחק. להיצמד למטופלות ומטופלים שרוצים להחלים, שיקדמו אותך הלאה, ולהתרחק כמו מאש מאלו שלא רוצות לצאת מזה, ומדברות על נושאים לא ראויים בכל ארוחה.

אחד הדברים שהכי עוזרים הוא לדבר ולשתף כמה שיותר בכל מקום. בכל קבוצה, עם כל אחות, דיאטנית, פסיכולוגית, מנהלת מקרה, רופאים, כוח עזר, וכל מי שמוכן לשמוע ובעיקר להקשיב. להסתכל על כל התקופה כטיפול פסיכולוגי אחד שלם והוליסטי, ולהתמסר אליו. להבין שכל הצוות נמצא שם בשבילך, לעמוד יחד איתך מול הקול החולה, המחשבות והפחדים.

הכי חשוב לא להתייאש, להתמסר לטיפול, לתת אמון בתהליך, ולהאמין שבסוף יש אור בקצה המנהרה. גם אם כרגע רואים רק פנסים של חושך. לנצל את הזמן לעבודה עצמית, לקרוא, לכתוב, לצייר, לצבוע, ולעשות פאזלים. לשמוע מוזיקה, לישון, לנוח, לדבר, לחשוב ולהיות שם בשביל אחרות ובעיקר בשבילך.

לא לחכות שיגישו את הכלים להתמודד עם ההפרעה על מגש של כסף, אדום או תכלת. צריך לקחת אותם, להגיע לתובנות, להפנים, להקשיב ולדרוש. לא לוותר לעצמך או על עצמך. כי בסופו של דבר, בסופו של כל יום, שתי דקות לפני כיבוי האורות והגעת הפנס שמאיר בעיניים, זה רק אני ועצמי, לבד מול כל השאר, מול הקול החולה, מול העולם. 

גם זה יעבור

אחד מהדברים שלא אשכח לעולם מהאשפוז, ואקח איתי לכל מקום, הוא שסוף סוף הצלחתי להתחיל לאהוב את עמית הקטן. הצלחתי להתקרב אליו, לחבק את הטראומה, ולצערי במקביל גם לשנוא את עמית הגדול. כי זה מה שאני מכיר מהעבר, להתנהל בקצוות. בקיצון, בלי אמצע. אבל מקווה שגם זה יעבור. כמו הטכנו.

לא רק למדתי בתקופה הזו. גם יישמתי. את כל התובנות של הנפשולוג, הפסיכולוג והדיאטנית בחוץ, ושל כל הצוות הטיפולי בפנים. ביצעתי משימות שבועיות שעבדו על שינוי דפוסי החשיבה שלי על אוכל ובכלל. עבדתי על הגמישות המחשבתית, דימוי גוף, על תעתועי המוח ובעיקר הבנתי.

שזהו. הגיע הזמן. זמן להתקדם. לחיים אחרים, לגלות מי אני באמת, בלי הגנות, מסכות או ערפל בראש ובלב. להכיר, מרחוק ומקרוב, ובתקווה שבסופו של דבר אוכל גם לאהוב.

כי אני לא רק אימת המטפלים, אני לא הפרעת האכילה שלי. אני עמית. לא ממש יודע מי או מה מעבר, אבל נראה לי שעכשיו באמת הגיע הזמן לגלות. כי אמנם זה מלון 28 כוכבים, אבל הגיע הזמן להתקדם לשלב הבא בטיפול, ולעשות צ׳ק אאוט. כי אל המלון הזה אני לא רוצה לחזור. אף פעם.