״סליחה? יש לך מושג לאן נעלמה רצועת ה- TRX הצהובה?״ שאלתי את המאמן התורן במכון.
״היא לא במקום? אז היא בטח בסטודיו״ ענה ורץ לעזור לי לחפש אותה.
״תודה רבה״, עניתי תוך בחינה מעמיקה של חלל החדר. ״לא מצליח לעשות את התרגיל עם הרצועות האחרות״ הסברתי את פשר החיפוש.
״בשמחה. אם תרצה משהו נוסף אל תהסס לבקש״.
כמה רגעים לפני שנמצאה האבדה הרגשתי אבוד בעצמי. עמדתי מול המתח עליו תלויות הרצועות בדרך כלל, ולא הבנתי איך זה יכול להיות שהן לא מחכות לי עליו כמו תמיד. לקראת כל סוף אימון אני נתלה על רצועה שחוקה ועושה פלאנקים מושלמים שמעלים לי את הדופק. היום מישהו הזיז לי את ה-TRX והרצפה כמעט ונפלה מתחתי.
אפשר לומר שאני בן אדם של הרגלים. יכול לעשות את אותן פעולות כל יום, לאכול את אותו אוכל ולשמור על אותה שגרה. לפעמים זה אולי משעמם, אבל זה משאיר אותי שפוי באיזושהי צורה. אני גם לא חובב מושבע של שינויים. למה צריך לשנות משהו ידוע ואהוב? מה רע בשגרה מוכרת ונעימה שלא מחייבת להתמודד עם דברים חדשים? אף פעם לא חיבבתי את המשפט "שגרה זה רע", לפעמים היא מאוד נוחה.
איך כל זה מסתדר עם התהליך הנוכחי אתם בטח שואלים? שאלה מצוינת. אולי הגעתי למסקנה שהשריון שלי כבר לא יכול להכיל את עצמי, והגיע הזמן לפרוץ את הגבולות שלי ולהתמודד עם מה שיש לחיים להציע.
הגיע הזמן להחליף נעליים
אני לא חושב שיש בי פחד משינויים. אולי לא אוהב להתמודד איתם, אבל מבין לאחרונה שאין לי ברירה כל כך. כל יום הוא שינוי בפני עצמו, בכל יום מתרחשים דברים שמכריחים אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולנסות להתנהל איתם, בתוכם או לידם. זה יכול להיות דברים קטנים כמו להגיע למקום חדש שלא הייתי בו אף פעם, לטעום מאכל שלא טעמתי בחיי, לנסות תרגיל חדש במכון ועד לדברים גדולים כמו לבחור ולקנות מחשב נייד או למכור את עצמי בראיון עבודה.
שנים שאני מנסה להתמודד עם שינויים. לפעמים זה מצליח, לפעמים קצת פחות, אבל לפחות עכשיו אני מנסה. פעם הייתי נתקע, קופא במקום ומת מפחד מכל צעד. הייתי מעדיף להישאר איפה שאני, היכן שנוח ומוכר ורק שלא אצטרך להתמודד עם משהו חדש ומאיים. כנראה שהתרגלתי לנעליים הישנות יותר מידי, ולא ממש התחשק לי להחליף לחדשות (אולי זו לא דוגמא טובה מדי כי יש לי יותר מידי זוגות בבית).
לא ממש נוח באזור הנוחות
כל שינוי כרוך ביציאה מאזור הנוחות שלנו. צמד המילים הללו אגב ממש לא מאפיין את המשמעות שלהן. בכלל לא נוח באזור הזה, זו פיקציה, מראית עין, אשליה או כל מילה נרדפת אחרת. זה אזור מגביל, משתק שגורם לנמנום וקפיאה במקום. היציאה מאזור זה יכולה להיות לרוב מאיימת, מרתיעה ומלווה בחששות ופחדים. אבל אין ברירה, חייבים לצאת ממנו כדי להשיג משהו או לקבל את מה שרוצים בחיים. אני רציתי לחיות נכון ועל הדרך לרזות, אז הייתי צריך בתור התחלה לקום מהשזלונג, לצעוד במורד הרחוב ולהירשם למכון כושר. כי רק שמשלמים על משהו אז באמת מתמידים (ככה זה אצלי לפחות). ובמכון משנים תוכניות אימון, מתחלפים מתאמנים, מכשירים נתפסים (וגם השרירים), אבל רק הפלייליסטים נשארים בשלהם. מזל שיש שגרה קטנה בשינוי.
ההחלטה על השינוי שלעצמה אינה מספיקה, לפחות לא בשבילי. חשובה התמיכה מהסביבה ולכן הקפתי את עצמי בשורה של מטפלים מכל הסוגים שיעזרו לי לצעוד בשביל, כל אחד מכיוון וזווית אחרת. כנראה שהשילוב בין הרוחני למדעי, התורה הסינית, הומאופתיה, תזונה נכונה ופסיכולוגיה עושה לי טוב ומקדם אותי הלאה. לאחרונה חזרתי להקשיב באמת לכל אדם שמנהל איתו שיחה, להכיל את הדברים ומשתדל ללמוד ולהפנים, גם אם לפעמים זה לא כל כך נעים לשמוע.
כבר התייחסתי בעבר לכך שהסביבה יכולה להתנגד לשינויים. הפסיכולוג שלי טען בפגישתנו הקודמת שזה בגלל שהאוהבים שלנו רוצים שנישאר באותה משבצת, כדי שלא נרעיד את עולמם. הוא ביקש ממני לשים לב לשני דברים חשובים. הראשון, כמו בתפילת הגשם, הוא לא לשמוע את תפילותיהם של עוברי הדרכים. אני צריך להתמקד בדרך שלי, ולתת לסביבה להתמודד עם כל כיוון שאבחר. הדבר השני הוא שאסור לי לתת לעצמי, לילד הקטן שבי, לגרור אותי חזרה לדפוסים ישנים ומזיקים. בדיקור כבר למדתי שאותו ילד קטן (הנפש), רק רוצה חום ואהבה, וצריך שיחבקו אותו. וזה מה שעושה עכשיו.
שבע דקות בגן עדן
דבר נוסף שהחלטתי לעשות כדי להתמודד עם השינוי הוא להציב לעצמי יעדים קטנים וקרובים. נורא קל להחליט שאני הולך לרדת X קילוגרמים, אבל ביננו לוקח כמה חודשים עד שזה קורה ואפשר בקלות להתייאש בדרך. אז במקום להתמקד בצורה אובססיבית במטרה הכללית, החלטתי להתמקד ביעדים הקטנים, באבני הדרך שמרכיבים את השביל ואז אפשר לרוץ עליו.
יש רק בעיה קטנה אחת. אני שונא לרוץ. בעצם שנאתי עד לא מזמן. התזונאית שלי, שהיא גם מאמנת כושר בעצמה, אמרה לי שאני לא חייב, רק להעלות קצת את העצימות של האירובי ואז אראה את השינוי. ואני חייל טוב, אז העלתי, בכל פעם קצת, ועוד קצת, ומפה לשם אני רץ כמה דקות בסוף כל אימון. בינתיים אני עומד על שבע דקות. בטח יש כאלו שיגחכו ויאמרו שזה רק החימום שלהם, אבל בשבילי זה שיא אישי שנשבר. שינוי קטן שטומן בחובו כל כך הרבה דברים, והוא רק מוכיח שלאט לאט אני יוצא מאזור הנוחות שלי, ולומד גם ליהנות מהתוצאה.
קצת קשה לתאר את ההרגשה שהתרחשה בפנים אחרי שכבשתי את היעד הקטן הזה, אבל עוד יותר לא פשוט לתאר מה הרגשתי עד שהגעתי. יש אנשים שאף פעם לא ירצו להגיע, ותמיד יעדיפו להישאר בדרך. אני תמיד העדפתי להגיע, אבל לא רציתי לעשות את הדרך. אין דחיית סיפוקים, הכל כאן ועכשיו, מבלי לעבוד, לשנות או להתאמץ. היום אני מבין שאין תוצאה בלי מאמץ כלשהו, אין קיצורי דרך, ולפעמים צריך פשוט להתמודד עם הפחד, לא לוותר לעצמנו ולהמשיך לרוץ. על ההליכון, במציאות ובכלל.
אהבתי!
עמית אתה כותב כל כך יפה!
ואני מאוד מזדהה איתך, גם אני אדם שמסוגל לאכול את אותו אוכל ולעשות את אותם הדברים כל הזמן… שגרה טובה לי, ובתקופות מסויימות בחיים אולי טוב שכך מפני שאפשר לצאת מהדעת אם לא אוהבים את זה…
ועכשיו אפשר להבין למה אתה חוזר שוב ושוב לברלין…
אתה האדם שהכי טוב לעצמך וטוב שאתה יודע לכוון את עצמך לעזרה הנכונה ולהכוונה הנכונה
ובכלל הכתיבה הזו מגלה אותך כל כך יפה, כי אתה אף פעם לא מתבטא במילים כמו שאתה מתבטא בכתיבה
גאון. הכל. כל מה שכתבת. השינוי, התגובה של הסביבה לשינוי, הבחירה שלך להגיב או שלא, התובנות, ההיכרות והמודעות העצמית. שאפו.
ו-7 דקות?? זה ה מ ו ן! כל הכבוד!