"תגיד, אולי תפתח בלוג?" שאלה אותי חברה טובה תוך כדי שאני חותך חסה לסלט של ארוחת הצהריים. "אני? על מה אני אכתוב בדיוק?" עניתי בפליאה. "על מה שאתה רוצה" ענתה בלי היסוס. "ונראה לך שאנשים יקראו אותו? אני מעניין מישהו בכלל?" שאלתי ועברתי לקילוף מהיר ועצבני של הגזר. "אתה יודע לספר סיפור, אתה נחמד, משעשע וצריך רק למצוא את הנישה שלך. יאללה חייבת לזוז. שלח לי לינק".
וככה נותקה השיחה. נשארתי לבד במטבח, עם סלט ירקות חצי מוכן ומיליון מחשבות שרצות לכל עבר.
מה בלוג באמצע החיים?
האמת היא שכבר שנים אני מתכנן להתחיל לכתוב, להוציא את כל מה שיש לי על הלב, וכל פעם אני מוצא תירוץ אחר למה עכשיו זה לא ממש הזמן המתאים. בדיוק כמו בעוד כמה נקודות בחיים, אבל הודות לחברתי הטובה, שאני מקווה שיודעת מי היא, ולתהליך שאני נמצא בו בתקופה האחרונה נראה שדווקא עכשיו הגיע הזמן.
אז הנה, אני כאן. מת מפחד, לא ממש יודע מה ואיך אבל החלטתי להתחיל. כי ההתחלה תמיד הכי מפחידה ואחרי שעוברים אותה לרוב מתרגלים או שמפסיקים לפחד. והחלטתי שלא בא לי לפחד יותר, או יותר נכון להפסיק להיות מנוהל על ידי הפחד. החשש הכי גדול הוא כנראה שמי שיקרא את הדברים ישתעמם למוות אבל נראה לי שהגיע הזמן להתמודד.
ואת האמת, זה מה שאני עושה לאחרונה בחיים. מתמודד. הפסיכולוג שלי אומר תמיד ש"ביום שישי הקרוב מחלקים מדליות", ונכון שזו לא חוכמה כי כולם מתמודדים עם דברים כל הזמן, אבל היי, עכשיו תורי. אני נמצא בשלב ביניים בחיים, בין לבין. בעיקר בין עבודה לעבודה, בין תל אביב למחשבות על ברלין, בין מידות בבגדים אבל במיוחד בין עצמי לבין כל השאר.
הגיע הזמן לשינוי
לפני חודשיים הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לשינוי אמיתי, לא כזה שאנחנו מכריזים בכל מוצ"ש שממחר דיאטה. החלטתי לשנות את דרך ההתנהלות שלי עם עצמי ועם העולם. זה לא שקמתי בבוקר והתחלתי לאהוב את עצמי, אבל החלטתי להתחיל במשהו קטן. והמשהו הזה היה לחזור לחדר כושר. וככה מצאתי את עצמי מתמודד כל יום עם הדבר שאני הכי פחות רוצה להתמודד איתו. איתי. מוקף במראות ובאנשים חטובים שמורידים לכל השאר את הביטחון העצמי לקומת הקרקע ואין לי כל כך לאן לברוח. אפילו לא לפולי העליון כי הוא תמיד תפוס (פופולרי משהו).
זו לא פעם ראשונה שאני מנסה להתמודד איתי, בכל זאת שנים של דיקור סיני אצל המטפל הכי טוב (ועסוק) במזרח התיכון ושנתיים וקצת של טיפול פסיכולוגי במקום הכי היפסטרי בתל אביב עושות את העבודה, אבל השילוב של העקשנות הטיפוסית למזל אריה, הרצון האמיתי שיקרה כבר משהו עם עצמי ותחושת המחנק הפיזי מהמשקל העודף הביאו אותי לדרך חדשה.
יותר נכון להרעבה עצמית. חודש שלם כמעט ולא אכלתי כלום. ברור שאכלתי, כי אי אפשר בלי לאכול אבל כנראה שלא מספיק. משהו כמו 700 קלוריות אבל לא באמת ספרתי. הדיאטנית שלי ספרה. ואז קיבלתי על הראש. אני לא מתבייש להכריז שאני קצת מפחד ממנה (יותר מהדייל קרקע בשדה תעופה בברלין כשהגעתי עם כמה קילוגרמים עודפים במזוודה. קצת קניות מה קרה). היא סופר נחמדה אבל יודעת להיכנס בי כשצריך ולא מתביישת לעשות את זה. אז אחרי נזיפה רצינית והחלטה אמיתית לשנות דרך חיים, לא סתם דיאטה שבעוד כמה חודשים תסתיים בקינדר ודובונים מול הטלוויזיה, התחלתי לאכול יותר ובעיקר להתעסק באוכל ולהתנסות בדברים חדשים.
זרעי צ'יה, קינואה, אבקות חלבון, בננות, עלי תרד בייבי. כל ארוחה הפכה לפרויקט מדויק מלווה במשקל דיגיטלי. מצאתי את עצמי בוקר אחד עם עיניים מהופנטות בחנות של ערוץ הקניות ובוחן מחבתות ללא שמן כמו ילד בחנות ממתקים. אני עושה סקרי שוק על בלנדרים וקורא ללא הפסקה ברחבי הרשת על יתרונות הקינמון (הציילוני) והמלחמה שלו בשומן הבטני.
וביננו למי אין שומן בטני, כבודה עודפת, או בקיצור אובר וויט. במשקל, בעלייה למטוס ובמיוחד על הלב.
אני החלטתי להילחם בו. בחיים, בכתיבה, כאן ועכשיו עד להודעה חדשה.
מקווה שתצטרפו אלי.
אפשר לשאול מי הפסיכולוג ומי הדיאטנית? מחפשת המלצות =)
מלך! מרגש שאתה. תמשיך לכתוב
אהבתי ממש. זה היה קצר או שזו רק אני?… מחכה בציפייה לעוד.
נהדר! כל הכבוד, שיהיה בהצלחה (זו לא דרך קלה, חלקנו שם כבר יותר מ- 20 שנה..) 🙂
עמיתוש, התעלפתי מהתרגשות. מהכנות מהאישיות שבך….אוהבת ומעריצה אותך
עמיתי, אתה כותב מקסים ! אמיתי, ישיר ונכנס בקלות ישר לתוך הלב הרבה הצלחה עם הבלוג, עם התהליך ועם עוד הרבה התחלות חדשות. אוהבת
מקסים עמיתוס!!
מקסים. אתה כותב מקסים! מחכה להמשך 3>
מעניין, זורם וסוף-סוף יוצא.
ממתין בקוצר רוח לפרסום הבא!