מבחן התוצאה / לידה מחדש

״שאלוהים יעזור לי״. זרקתי לחלל החדר אצל הנפשולוג באחת הפגישות האחרונות. 
״לא, עמית יעזור לי. בעיקר״. הוא ענה לי בנחרצות.
״אני מנסה״. הגבתי בנחרצות לא פחות.
״אתה צריך לעשות קצת יותר. כי במבחן התוצאה.. פחות״. וסיכם את הנושא.

ובכן, הגענו לרגע. או יותר נכון לשלב שממנו הכי פחדתי. לנקודה שבה מתעמתים עם השדים, מקלפים את הבצל, מורידים את המסכות ומנפצים את כל שאר הקלישאות שיש במילון. הרגע שבו נפרדים מהדפוסים, נכנסים לגמילה מרצון ומתחילים משהו חדש. ברוכים הבאים ללידה של עצמי. השם ישמור.

גמילה זה רע

אני כבר עמוק בפנים. בתוך גמילה מייגעת, עמוסה ברגעים קשים, כואבים ומלווה בכל התסמינים שכתובים בספר. אבל כולם. נלחם בכמה חזיתות במקביל, והפעם לא בכפייה, אלא גם מרצון אמיתי לשנות וקצת עזרה ודחיפה חיצונית. כי בכל זאת מדובר פה בלידה אחרי שלושים שנה של הרגלים והרס עצמי. לא פשוט.

נתחיל בזה שאני לא חוגג. לא פותח שמפניות, לא זורק קונפטי או תולה שרשרת מנורות צבעוניות במרפסת. אני בעיקר סופר כמו תמיד. סופר עוד יום שעובר מההקאה האחרונה, מציין כל יום שעובר בלי התקף זלילה, וסופר כל סופ"ש שהייתי אצל ההורים ועבר בשלום. לא חוגג כי אני בעיקר מפחד. מהנפילה, אם חס וחלילה תגיע, מלחזור אחורה, מלהשמין. פוחד מהחיים. עדיין. 

היומן שהציל אותי

לפני חודש בדיוק קיבלתי בראש. מכמה כיוונים. הייתי בפגישה עם הדיאטנית שלי, והיא החליטה שנגמר הזמן שהיא הקציבה להיות נחמדה אלי. אז היא נכנסה בי קצת. וטוב שכך. אמרה שנגמרו המשחקים, אני בתת משקל, חייב להשמין והיא ביקשה שאחזור לכתוב יומן אכילה. לציין בכל שעה מה מכניס לפה, ולשלוח לה אחת ליום סיכום של מה שאכלתי אתמול. אי שם בינואר, בפגישה הראשונה שלנו בסבב הזה, היא לא הסכימה שאכתוב יומן שכזה, כי מההיכרות שלנו היא ידעה שאני אהיה אובססיבי מדי לגביו. וכמה שהיא צדקה. 

כשיצאתי מהפגישה, הדבר הראשון שעלה לי לראש שזהו, נגמר העניין. אי אפשר לשחק יותר, אי אפשר לברוח. צריך להתמודד ולשנות את המשחק. פייר, אני גם קצת מפחד ממנה. היא אמנם אחד מהאנשים הנחמדים שפגשתי, אבל מודה שאני מפחד לאכזב אותה. איתה אני לא משחק משחקים, לא מנסה לייפות את המציאות ולא משקר לה. כי לשקר לה זה קצת כמו לשקר לעצמי. ונמאס לי לשקר. אז יומן אכילה ממחר, ומה נשאר לעשות היום? נו כמובן, מסיבת סיום.

כמו מסיבה שאיש לא בא

לא שאני כזה בליין גדול, אבל זו הייתה אחת מהמסיבות הנוראיות שהייתי בהן בחיי. הכל התחיל מזה שהיה לי כמה ימים קרייב היסטרי לרוגלך הכי פשוט שיש מהמאפייה. אבל אני גר בתל אביב ומה הבעיה בעיר הזאת? שאין דבר כזה באזור שלי מאפיות פשוטות. אז בדרך חזרה מהדיאטנית עברתי ליד רשת מאפיות פלצנית וקניתי רוגלך אחד קטן. והוא היה נוראי. אבל ממש. התאכזבתי ברמות. על זה בזבזתי קלוריות ריקות ומיותרות? הלו, אתם לא רואים שאני חוגג פה?

מבואס, עצבני ומדוכא מצאתי את עצמי הולך דוך לסניף של השואורום בייקרי ליד הדירה, ושם קניתי מכל הבא ליד. פודינג לוטוס, דונאטסים מכמה סוגים ועוד מגוון מיני מאפים. הכל נשאב פנימה בדרך, ויצא החוצה כמו שנכנס בשניה שחזרתי הביתה. והחגיגות לא הסתיימו שם. כי אחרי כל המתוק הזה ממש התחשק לי משהו מלוח. בורקס.

סיום החגיגה

אז יצאתי מהדירה, הלכתי ברגל לכיוון ארלוזרוב, ושניה לפני שנכנסתי אולי בפעם האחרונה לחנות הפיצוחים האהובה בפינה, את מי אני פגשתי בחוץ? ניחוש אחד. נכון! את הדיאטנית האהובה שלי ואת אחותה האהובה לא פחות. נכנסנו יחד ועשינו סיבוב קצר בחנות, ולאחר שוידאתי שהן הלכו לדרכן, חזרתי פנימה וקניתי שקית שלמה של פקאנים וקשיו מקורמלים בבייגלה, לוטוס, אוראו, ושוקולד לבן ומלא סוכריות גומי ויין. כי אי אפשר לחגוג באמת בלי סוכריות גומי. 

אבל רגע, לא חשקה נפשך בכלל במשהו מלוח? בבורקס? אז עברתי את הכביש ונכנסתי לסניף אם פם הקרוב, ואז הליכה מהירה לטאבון בבן יהודה וחוזר חלילה לשקית עם הממתקים עד שהכל חוסל. חזרתי שוב לדירה, וסיימתי את החגיגות עם ההקאה האחרונה. הקשוחה עד כה. ואז יצאה לי הנשמה.

זו הייתה מסיבת סיום אכזרית. מלאה בסוכר, דמעות, מחשבות הרסניות, שקרים, בושה, כאבים ובעיקר פחד. איך אוכל לחיות בלי זה? האם הבולמיה הפכה להיות מי שאני? יש בי עוד דברים חוצמזה? ומה עכשיו? אני הרי מכור, אז איך ממשיכים מכאן? או יותר נכון איך מתחילים?

ככה אני לא יכול להמשיך

חוץ מהדיאטנית אני מקבל בראש כבר כמה חודשים מהנפשולוג שלי. כל שבוע אנחנו חוזרים על אותם דברים במילים אחרות. כי לדבריו, עד שאגיע לאיזון השלם שלי, אנחנו מגיעים לכל מיני הבנות מכל מיני זוויות בצורה עקבית. אם אצליח להגיע למצב שבאופן עקבי התכנים החיוביים יעלו בצורה ברורה על התכנים השליליים, אז למרות שיש נפילות, אפשר להרגיש שאנחנו בהתקדמות מוחשית, ולא רק באיזושהי הרגעה גם לי וגם לסביבה שאני בסדר והכל מצוין. אה, ושהגיע הזמן לשינוי הדפוס.

היו לנו ויכוחים בכמה פגישות על עניין הגמילה. אני טענתי שאי אפשר להילחם בכל החזיתות, והוא טען שאני אעמוד בה. שאמנם יהיה לי משבר, אני אכעס ואתעצבן, אבל ברגע שהלידה תעבור, ותיגמר התלות אז הגוף ישתחרר. ואז אוכל לעשות ספורט ולאכול ממקום בריא ולא ממקום מקובע, אובססיבי ובעייתי. כי ככה אני לא יכול להמשיך. העדיפות היא לקחת אחריות, ולעשות את התהליך הזה לבד עם תמיכה מבחוץ. החשיבות היא שתמיד עדיף להיות במקום של בחירה אמיתית ולא אילוץ, כי אילוץ זה תמיד פחות טוב ונעים. 

לדבריו אני צריך לחזור לחיים, באשר הם, וללמוד להכיר אותם כפי שהם. כי אני לא מכיר אותם כל כך. פשוט להתיידד, להתחבר, להכיר, לאהוב ולהקשיב. לאהוב מישהו שלא אהבתי אותו שלושים שנה. צריך לסלוח ולשחרר. כי זה תנאי בסיסי. להסתכל על דרך נכונה ולא על שבוע כזה או אחר או על נפילה. אוקי, שיהיה לי בהצלחה.

להבריא באמת

הניצחון מבחינתו יהיה לא אם אכלתי תפוח, אלא אם אכלתי עוגה ואני לא מיוסר על זה – פה ניצחנו. תפוח עברתי, דווקא העוגה ולא להקיא זה הניצחון. כי כולם סביבי רוצים שאיהנה, שלא כל פעם שרוצה מזון אז נכנס למתמטיקה.

המקום של ההבראה יהיה מקום של לגלות חמלה עם גבולות כמובן. כלפי הכל, כלפי עצמי, כלפי הסביבה. לא חייב להסכים על הכל, אבל אני חייב להגדיר, לסלוח ולהתקדם לעברי. לא להכניס את עצמי כל הזמן להתכתשות פנימית שיוצרת את הדברים האלה, כי זו התכתשות לא פשוטה.

כשאני עושה משהו ממקום לא כפייתי אני יכול ליהנות. כשזה משהו כפייתי אני אף פעם לא יכול ליהנות. אני בחרתי בטוב, בחיובי, בבריאות ובכל הדברים הטובים, וצריך לא לכעוס על עמית הקטן, לא להתנגח בו, לא לבקר אותו על כל צעד ושעל, פשוט לתת לו להיות. כי אני פשוט לא נותן לו להיות. לעמית.

זה החיים והבחירות שלי, ומה שיקרה זה בידיי בלבד. יכול להיות זמן שאני ארצה והנפש כבר לא תרצה. פיתחתי עם עצמי מערכת יחסים הרסנית של הרבה זמן. אני מתעלל בעצמי וזה לא נעים. אני חייב להיות עם בגרות בעניין. לגלות אחריות, להיות הבוגר האחראי ולשמור על עצמי. זה כל התשתיות שלי. מתי זה יהיה מספיק?

עכשיו זה הזמן להושיט יד ולהגיד חלאס. מבין את הסיטואציה, סולח לעצמי ורוצה לגלות מה יש מעבר להרי החושך. מה שלא יהיה שם זה טוב כי זה עמית, אני אוהב אותו כפי שהוא ומה שהוא ומשם נתקדם הלאה.  

מדרגות או לא להיות

אז בנינו יחד תוכנית אימונים חדשה. חמישה אימונים בשבוע, שלושה אימוני כוח במכון כושר, שני אימוני אירובי בחוץ ושני ימי מנוחה. וכל אימון עד שעתיים ולא דקה יותר. שאלוהים יעזור לי. יש שיגידו שזה עדיין יותר מדי. אני הרגשתי שזו צניחה דרסטית. מלקום מדי לילה בחמש לפנות בוקר ולצאת לרוץ עוד שהשמש מנמנמת, התחלתי להתעורר אחרי הציפורים. מי זה ומה עשיתם לאלוף המדרגות?

כשקלטתי את מה שאמר עצרתי ושאלתי: "רגע, זה אומר שאני לא אעשה מדרגות יותר? אני הרי אלוף המדרגות. אנשים ידאגו לי". הוא ענה בנחרצות ש"יעבור להם". בהיתי בו במבט מתחנן ולחשתי: "אבל כל הכיף מתחיל במדרגה החמישים". הוא חייך וקבע: "הכיף הלא בריא. כמו סמים". אז איך מתמודדים לעזאזל עם ההרגשה שלא עושה?

הוא אמר שאני חייב להבין שזו התנייה לא בריאה, ולכן צריך לשחרר את זה. המדרגות יוצרות את הריק, ומכניסות אותי למומנטום שלילי. לופ מחורבן שרק נשאב פנימה יותר ויותר. כי הפעילות הגופנית העודפת היא בן דוד קרוב של ההקאה, מאותה המשפחה. 

אלוף בלתרץ

אז התחילה תקופת הגמילה. קם בחמש כי השעון הביולוגי רגיל, חוזר לישון, קם בשמונה, רושם לפני שמכניס כל דבר לפה, משתדל לעדכן את הדיאטנית בכל יום באותה שעה, ובעיקר סופר את הדקות, השעות, ואת הימים. ואל תאמינו למה שמספרים. גמילה זה פשוט נורא. 

המחשבות לא עוזבות, האוגר רץ לכל הכיוונים, והאובססיות חוגגות. מבליסה חסרת גבולות ולהוציא את הכל החוצה, עברתי לבליסה כשהפעם הכל נשאר בפנים. ועכשיו חזרתי אי שם לאחור, לשלב ההרעבה. חוזר להפרעות הישנות, ההפוכות מבולימיה. חזרה מהירה לדפוסים של אנורקסיה. פחד מאוכל. אבל זה לא חשוב איך נקרא לזה. הפרעות אכילה זה הפרעות אכילה. זה לא באמת משנה איזה סוג זה. זו לא אהבה עצמית. זו שנאה עצמית. 

הנפשולוג שלי קבע שבשלב הזה אני חייב השגחה צמודה כזו או אחרת, כי אני במניפולציה על עצמי ואני אלוף בלתרץ. כדי לרפא את מה שעובר עלי באמת אני צריך שיהיה חיבור, איזון, חברות, תקשורת ומתוך כל זה גם השלמה, שלמות ואהבה. בעיקר לעבוד על תרחיש התקשורת והחיבור עם עצמי.

כתבתי בעבר שאני כמו מטוטלת או מטרונום. עובר מסגפנות והרעבה מוגזמת לבליסה. עובר מאנורקסיה לבולמיה וחוזר חלילה. הנפשולוג אומר שזה מראה את המחנאות שנמצאת בתוכי. ברגע שאני משתחרר מהשליטה של "הלא לגעת" פתאום משתחרר הרסן ואני אוכל יותר מדי. כל ההתעסקות עם הדימוי זה משהו שלא נגמר אף פעם. בסופו של דבר המנגנון ההרסני רוצה לכלות את עצמו, רוצה להיעלם וזו האנורקסיה. זה שליטה ורצון להיעלם. אני כל כך לא אוהב את מה שיש לי שאני לא רוצה בכלל לראות את הבשר שנמצא על העצמות שלי. ואיך שלא אסתכל על זה אני תמיד ארגיש שזה לא מספיק. איך הוא תמיד צודק לעזאזל.

לחיות בין העולמות

הוא המשיך ואמר שההנאה שלי היא לא בהצלחה של הירידה במשקל, אלא היא ברגע שאני נמצא בין לבין. אחיזה בין העולמות משחררת את הדופמין במח. כמו סם. והדרך היחידה היא לעמוד מול זה כמה ימים ולהיגמל. אבל אני מתוחכם, כי בניתי סדר יום שלא מאפשר להכניס כלום כדי להיות, ולהתמודד עם עצמי. אני צריך לצאת מהפחד שעוטף אותי שאם לא אעשה, אז יקרה משהו. צריך להיות משועמם ונינוח כדי להיפגש עם עמית.

הבחירה של הנפש היא שאני יכול להתבגר, ומותר לי להתבגר. מותר לעזוב את ארץ לעולם לא. אני לא מוותר על מה שצריך, אני רק מבין שצריך לקבל את זה בצורה אחרת שהיא לא פוגענית, לא הרסנית ולא דרמטית. מטרת התיקון והשיעור שלי כרגע היא שעמית יהיה החבר של עמית במקום הטוב ביותר.

אם בחרתי בחיים, אז צריך להתאזן, לוותר על הדרמה ההרסנית ולבחור בחיים טובים ומאוזנים. ההתחלה היא לקבל את עמית, לקבל את עצמי כפי שאני ומה שאני. תמיד אפשר לשפר, אבל בשום פנים ואופן לא למשוך את תשומת הלב שרוצה בצורה הרסנית, כי זה לא מביא תשומת לב אמיתית וזה רק הרס עצמי. זה שאנשים מבוהלים לידי זה לא אומר שהם אוהבים אותי יותר. זה מביך, מיותר ולא מתאים. כל הדבר הזה לא מוביל למקום טוב. 

מולטי טאלנט

ועם הגמילה הגיעו הכאבים, בעיקר באזור הבטן והגב התחתון, והתקפי חרדות על המדרגות, באימונים במכון, בריצה ובכלל. כי הנפש לא מפחדת מהבלאגן, מלהיות חולה, לא מפחדת למות, היא יודעת שזה לא אמיתי, ומבחינתה הצורך להעביר את המסר דרך הדרמה, הוא יותר גדול ויותר חזק מכוחו של ההיגיון שנשאר מאחור. היא מובילה. 

הנפשולוג הסביר שהתקף חרדה זה ביטוי לפרידה ונטישה מעצמך. מדרגות זה מקום שעולים או יורדים, לא מקום שבונים ומתייצבים. זה לא מקום לטיפול. אי אפשר לבנות בבריחה, בתנועה ולא במדרגות. אין מה לבנות את העתיד על המדרגות. זה לא דרך חיים. גודל הסבל יהיה כגודל העקשנות, ותמיד לזכור שהכל עדיין בשליטתי החיובית. לעשות את השינוי ממקום של שליטה חיובית שאני קובע. לא לחשוב מחשבות נאצה. לא להיות אימת המטפלים. השליטה הכי טובה היא שאני קובע, ואני חייב להקטין את הרצון הזה של לפוצץ עסקה.

חלק מהתהליך של הריפוי זה קודם כל להיפתח. מצד שני, כמו כל דבר, מינונים זה לפעמים עניין של חיים ומוות. אבל לדבריו אני מולטי טאלנט. הרבה מאוד מאלו שסובלים מהפרעות אכילה נעים בין הציר הזה של בין אנורקסיה לבולימיה. בין הרצון להיעלם ועד הרצון לשחרר. זו טכניקה שקשורה סביב המרכז, הקיבה, הביטחון והיציבות. לפעמים זה נוטה לכיוון אחד, לפעמים לשני, ולפעמים זה מתנדנד בין לבין. אני צריך לזכור ולהזכיר מה בחרתי, לדעת את קווי המתאר, להתנהג יפה כשאני לא מצליח, כי זו באמת המלכודת שהנפש תשתמש בה כשהיא תייצר כישלונות על מנת לייצר תירוצים למה אני עושה את מה שאני עושה. אז להתנהג בצורה בוגרת, לא לכעוס, לחייך אל עמית הקטן, לתת לו יד ולהגיד מה צריך למקד ולחדד בארגז הכלים העצום שיש לנו, כדי שבפעם הבאה זה יקרה פחות ופחות. ואז זה יעלם.

לסמן את הטריטוריה

הבולימה היא מאבק תמידי בין התכווצות להתרחבות. יש רצון עז לשחרר ולהשתחרר, והפעילות הגופנית היא סוג של שחרור. המוטיב הזה של בין רצון לנקות את מה שיושב לי לא טוב, לבין הרצון למלא את הריק שנוצר, ההבדל הוא של התרחבות נורא חזקה והתכווצות נורא חזקה. במעברים האלה אני מרגיש שנשאב לואקום כזה גדול, כשאני בהתקף זלילה, אני מרגיש כמו מישהו שלא היה לו הרבה זמן חמצן, ושואב פנימה כל מה שנקלע לדרכו. וזה כאילו מציל את החיים שלי. אבל רק בכאילו. 

כשמגיע הביתה להורים בסופ"ש אז כל הזיכרון מהילדות צף לי, ואז יש בי סוג של רעב שזה לא לאוכל, זה רעב לביטחון, ליציבות, לתיחום הטריטוריאלי שלי. וזו מילת המפתח החדשה. טריטוריה. כי אף פעם לא הצלחתי לסמן באמת את הטריטוריה שלי. וכשאין תיחום ואין טריטוריה, אז החרדה עולה. 

אדם צריך שיהיה לו מתווה טריטוריאלי רגשי, נפשי, התנהגותי וגופני, ומגיל עשר הכל נמחק. הסיפור של הקיבה בדיוק מספר את זה. בחוויה הזו שאני לא באמת מוצק. אז כשאני בהתקף, אני צריך להתמלא, צריך להתמצק, חייב משהו כדי להרגיש קיים, ואם לא אז אני נעלם. והסטרס הזה בואכה חרדה, בואכה לחץ מטורף, אני חייב לשאוב משהו, כי אם לא אני פשוט אעלם בחוויה. שזה לא נכון אבל ככה אני חווה את זה.

הדבר החשוב ביותר לעשות הוא לייצר מתווה טריטוריאלי אפילו חדש. אולי פסק זמן שאוכל לייצר משהו, זמן להכיר את עמית, לבנות את המקום שלו, את הדימוי שלו, את הטריטוריה שלו, כדי שתהיה לי סוג של אדמה. אדמה זו קיבה, זו מערכת העיכול. צריך שיקום במקום הטריטוריאלי. כל זאת בתנאי שאני אבדוק טוב טוב אם אני מוכן, בשל ורוצה את השלב הזה. יש עדיין את המקום הזה שעוד בועט ומתנגד ורוצה להיאחז בדרמה, כי זה מה שאני מכיר ואין לי משהו אחר, אז אם אני מוותר על זה אני נשאר בלי כלום, אז אני מאבד הכל ומאבד שליטה בחוויה. שזה לא נכון במציאות.

אני חייב להיות מוכן להרפות ממי שאני, כדי להפוך להיות מי שאני אמור ועתיד להיות. 

שינוי באוויר

אז התחלתי לעשות דברים שלא עשיתי תקופה או בכלל. הרבה שקיעות, הליכות איטיות לבדי, סיבובים בשכונה וסתם להיות עם עצמי. אני כרגע עובר דירה מטאפורית בתוך תקופה שאני לא יודע מי נגד מי. אני עושה מעבר מאוד משמעותי ואני מרגיש באוויר. החדשות הטובות הן שאני אכן עושה את השינוי. הוא אמנם קשה לי, וכנראה בגלל אז הסטרס החרדתי וההישרדותי קפץ קצת יותר גבוה מהרגיל.

אני מרגיש את השינוי, מגיע עם בשלות כנראה, אבל זה מין מאבקים אחרונים שאני אוחז נואשות במוכר למרות שהמוכר הוא לא להיט. אנחנו רוצים את המוכר רק ממקום חדש. צריך לזכור שאף אחד לא הולך לשומקום, הכל בסדר, אני בסדר, אבל זה חייב להשתנות במרקם שבו הוא נמצא כי הוא מקדם תכנים דפוסיים והרסניים. אם אני נשאר בדירה הזו, במובן הטריטוריאלי, תפיסתי ותודעתי, אני בעצם אמצא את עצמי בהילוך הישרדותי כל הזמן. כל הזמן שם אותי בסטרס ובאיזשהו מקום בלופ מסוים, ולכן חייבים להתרחק מההקאות כדי להיות במקום בטוח. לא מושלם אבל בטוח. להפסיק את המתווה ההרסני והפוגעני כי הוא פשוט עושה נזקים נפשיים ובריאותיים.

ההקאה נוגדת את האינטרסים שלי. אני רוצה איכות חיים, well being, נינוחות, להרגיש שייך, להתקדם הלאה ולא להיתקע בביניים כל הזמן. תקוע באיזור הנוחות שלא נוח לי בו בכלל. ואני מתחיל להבין שאי אפשר גם וגם. גם למות וגם לחיות. גם להיעלם וגם להתחטב.

הנפשולוג אמר לי שברגע שאני מתחיל עם הלופ של ההתחשבנות, אז מתחילה מערכת לא טובה של דברים, ריב וקונפליקט נוראי. ההתעסקות האובססיבית היא עודף על רקע של חוסר, וזה סממן שמשהו במערכת היחסים עדיין לא משוחרר באמת. זה תהליך ואני עוד לא שם. וזה תהליך חיובי שנבנה לאט לאט, כל עוד זה לא התחשבנות. כל מה שאני צריך לעשות זה להתמיד ולהקפיד שהדרך הולכת ומתפתחת, גדלה ומתעצמת. לבנות תשתית יותר טובה שנובעת מהחיבור שלי לעצמי. כל דבר אחר, גם אם הוא תחליף טוב, הוא עדיין תחליף. 

בתת משקל ובאובר דרמטיזציה

בכל החודש האחרון, מעבר לכאבים הפיזיים, אני מרגיש היטב את הקונפליקט בפנים. מצד אחד ישן יותר טוב, אבל מצד שני לא מצליח לעשות הליכות בימים שמותר. הנפשולוג טוען שאנחנו לא רוצים שאני אצטיין בלהיות שלילי, אלא שאהיה ממש טוב בלהיות חיובי. וזה אומר להכניס דברים לפרופורציה. כי פעם הייתי בסוג של מנוע אנרגיה שונה שנבע מתוך אובססיביות וכפייתיות, וזה נתן מלא כוח. 

אם אוריד לחץ אני פתאום אראה הקלה ואקבל פרופורציה. הלחץ זה איך אני ניגש לדברים, איך אני חושב. להסתכל על ההתנהלות, על כל החשיבה, כל דבר הוא מוקצן, מוקצף, קיצוני ואובר דרמטי וזה לא נעים ככה לעצמי. איך אני מדבר ומתקשר עם עצמי. לדבריו אני בדרך הנכונה, אבל זה לא מספיק. צריך עוד. כי אני בתת משקל ובאובר דרמטיזציה. וצריך לתת לעצמי להתוודע לעמית החדש. לפנות זמן להיות ב-being ולא ב-doing, בהקשבה כדי להכיר ליהנות מעמית החדש. להיות באנרגיה טובה ולא להכתים את הדף החדש.

בין לבין

הפעם הגמילה היא לא כפוייה, כמו במלחמה. עכשיו אני עושה את הדברים ממקום בריא, מקום בונה ולא ממקום הורס, ממקום של התמצקות. והדלק שנותן את המוטיבציה וגם את הכוח הוא שונה, כי הוא מאוזן עם דברים אחרים. ברגע שאני נכנס בקטע אובססיבי אני לא רואה כלום חוץ מזה. אני בסוג של אטרף ויכול לעשות דברים שביום יום, בצורה מאוזנת, לא אוכל לעשות אותם כי אין צורך לעשות אותם. 

הנפשולוג הסביר שכרגע אני מאוד מבולבל כי אני נמצא בין לבין, מתנדנד בין העולמות, בין הילד הקטן והדרמטי לבין הבוגר הכריזמטי, ואני לא מצליח למצוא את האמצע. ויותר מכל אנחנו רוצים אמצע. שגרת יום מבורכת, שאני לא צריך להרגיש שאני כל הזמן בהתעסקות מלחמתית איתה, אלא בהתנהלות של שלום. 

אני חייב להגיד לעצמי מול המראה שאני יודע שכואב לי וזה בסדר, וזה לא כל מה שאני, כי אני גם המון דברים טובים, ואני פותח דף חדש וזה קצת מרגש אותי, קצת קשה לי וקצת מלחיץ אותי אבל הכל בסדר, כי אני בדרך הנכונה. אבל לא לייאש את עצמי, כי אני חופר לא טוב.

להיוולד מחדש

חייב להיות כנה. מאוד קשה לי עם הלידה הזו. אני אשכרה עובר צירי לידה, וכואב לי בטירוף. אני אפילו מתנגד לה קצת, עושה בעד אבל מתנגד. הנפשולוג אומר שהקונפליקט בין להוציא או לא להוציא את היילוד מוביל לכאבים ואני מרגיש ממש צירי לידה. הוא חזר על זה שוב שאני חייב להבין שגודל הסבל כגודל העקשנות. ולמרות שאין שום דבר אישי נגדי, כל צד יפליא ביכולותיו. הצד של הנפש, שהממלכה שלה זה הגוף, ככה היא מוציאה את החולירע שלה החוצה. ככה היא מביעה את עניינה ורצונה. זה מקום שאני חייב להבין שאני לא יכול להיות בקונפליקט, בחלקי, בכאילו ובנדמה לי, ואיך אני יודע כמה אני יותר וכמה פחות? לפי הכאבים. כשהכאב הופך להיות בלתי נסבל יש פחד, קונפליקט ולחץ. אלוהים, רק שזה יעבור כבר.

אז עבר חודש בדיוק. ואני באמת לא רוצה להקיא יותר. אני מחוייב ליומן אכילה. אמנם אני יודע שהחלפתי אובססיה אחת באחרת, אבל עדיף שזו תהיה אובססיה בריאה. אובססיה שעוזרת לי לצאת מהמצב הנוראי שנמצא בו ולהיוולד מחדש. לעבור תהליך החלמה, התיישרות, התמצקות והיכרות. וזו אולי המילה הכי חשובה פה, כי זה ללמוד להכיר נכון מחדש את האני האמיתי שלי שכרגע מתחיל להתוודע אליו, להתחבב עליו, ולומד גם איך להתחיל לאהוב אותו.

אני חייב ללמוד לשחרר בלי לאבד שליטה, כי זה תהליך שנובע מתוך הבנה שבין הכישלונות להצלחות נוצר קו אמצע ומתוכו אנחנו יוצרים מתווה. הדבר שאני הכי רגיש אליו הוא שלא בניתי דמות מוצקה, אז צריך עכשיו לבנות את הדמות הזו, לכבד אותה, לאהוב אותה, להיות איתה זמן איכות, לא להתאכזר אליה כמובן. ולכבד אותה בקיצור. 

להחליף את הפחד

אבל למרות שבאמת עובד בזה, שבאמת מנסה להשתנות, עדיין קיים בי הפחד מלחזור אחורה, להיות מישהו שאני לא, פחד מליפול, להשמין ולעלות במשקל. הנפשולוג אומר שפחד במינון טוב הוא טוב. כל עוד שהוא לא משתלט עלי, הוא קטליזטור מעולה. אבל הגיע הזמן להמיר את הפחד במלאות פנימית, באהבה לעצמי, ולפנות גם מקום לזוגיות. ואז הכל יכנס לפרופורציה. צריך להרגיש חזק ובטוח עם עצמי. לרצות את המלאות הנכונה ושם למצוא את הגבולות האמיתיים והפרופורציות. תחליף איכותי ממקום נינוח ורגוע ולא ממקום שצריך להתאמץ. להיות ב-being, בהווה ובהוויה.

ואולי הפחדים לא יעלמו, ואולי יפחתו, ואולי אלמד מתישהו לחיות איתם בשלום. עד אז אני יודע שכל יום הוא אתגר מחדש. לא פשוט, אכזרי לעיתים, אבל אתגר. לא מלחמה עיקשת, לא קרב עקוב מדם. אתגר. כי שינוי דפוס מתחיל בשינוי טרמינולוגיה, וכנראה שבאמת אי אפשר להתחמק מזה, והגיע הזמן ללמוד איך להחליף את הפחד באהבה.