"לדעתי יש לך חרדת מוות". כתבה לי חברה טובה בווצאפ לא מזמן.
"בדיוק הפוך. אין לי חרדת מוות בכלל, יש לי פחד מהחיים עצמם. למות זה החלק הקל, להגיע, ואני לא רוצה לעשות את הדרך, שזה לבחור לחיות ולהתמודד". עניתי.
"אז אולי יש לך חרדה קיומית" המשיכה וכתבה.
ואז הפסקתי להגיב.
אין דרך קלה להגיד את זה, ואין לי רצון לייפות את המציאות. אני רוצה למות, אבל באותה נשימה אני רוצה גם לחיות. ואני חי בקונפליקט הזה כבר יותר מדי זמן. ואי אפשר להתחמק מזה יותר, הגיע הזמן לבחור.
מצד אחד
אני מודע לזה שאני בתהליך של התאבדות איטית עכשיו. הרס עצמי פר אקסלנס. הורס את הגוף ואת הנפש. לאט אבל בטוח. באובר אימונים, באובר הרעבה, באובר אכילה, באובר מחשבות, בהקאות ובאובר הגזמה. מתיש את עצמי עד שבסוף אעלם. כי זה מה שרוצה באמת. להיעלם. כי ככה אולי אקבל את מה שאני צריך, רוצה, מכיר, מהילדות, או אולי מהגלגול הקודם. לא להיות, לא לחשוב, לא לנשום, להפסיק עם ההצגות, להפסיק עם המרדף, להפסיק לפחד. לעצור.
מצד שני אני יודע שלא באמת אפגע בעצמי בצעד אחד דרסטי ומוחלט, יש יותר מדי בירוקרטיה סביב העניין, וזה הרי ידוע שאני ובירוקרטיה חברים לא הכי טובים. אני לא רוצה להתאבד, אבל מה שאני עושה עכשיו לא טוב יותר בשום צורה. הרציונל מבין, יודע ומדבר בהגיון, הנפש סובלת וצריכה חום ואהבה, והרווח ביניהם? הוא המקור לכל הצרות, מייצר התנגדויות, מקציף ללא הפסקה ושם הכל חוגג. ואני לא ממש נהנה מהמסיבה.
מצד שני
אני רוצה גם לחיות. באמת. ואפילו לחיות חיים מאוזנים, בריאים ושפויים. רוצה שיהיה לי טוב ונעים בחוץ ובפנים, כי מגיע לי. פעם ראשונה בחיים שחושב על עצמי בצורה אמיתית ולא נרקסיסטית, מעוותת או לא הגיונית. רוצה להיות נוכח בכל רגע, ליהנות מהחוויה עצמה, מלהיות כאן ועכשיו, ולהפסיק להיות מנותק מכל סיטואציה.
רוצה להתקדם בחיים, ללכת קדימה, ליהנות ממה שיש, ולהשיג את מה שאין בצורה בריאה ואמיתית. ללמוד ליהנות מהאוכל, ולא לחשוב על כל דבר שמכניס לפה או מוציא אותו אחר כך. להפסיק עם המחשבות הטורדניות, לקבל את עצמי, ולאהוב אותי באמת. למרות שלא יודע איך עושים את זה בכלל. ומאיפה לעזאזל מתחילים.
אפשר לבחור בשני הצדדים?
אבל קשה לי לבחור. ואי אפשר לחיות בשתי האופציות. לצערי זה לא עובד ביחד. ואני מותש. נפשית ופיזית. אין לי כוח לעצמי, למחשבות ולהתמודד עם האוגר שמתרוצץ לי בפנים ופשוט לא מפסיק לרוץ על הגלגל. ואין לי אוויר. והלופ לא עוצר. הלוואי שמישהו יעצור אותו. בבקשה.
למה כל כך קשה לי לבחור? מה מפחיד בלקבל החלטה? אולי כי צריך להתמודד עם התוצאות? עם ההשלכות? עם הסביבה הקרובה? הרחוקה? עם עצמי? אולי אני לא מכיר משהו אחר? יכול להיות שהבחירה בלהישאר בדמות הקורבנית טבועה בי יותר מדי ואני אאבד את מי שאני ואת המהות שלי? אולי יש לי מהות אחרת? מי יודע. ומי בעצם ידע אם לא אני? אין לי באמת מושג.
מה שאני כן יודע זה שאני כל יום עושה בחירות. כל יום בוחר. לקום, לצאת לאימון. בוחר באובססיביות, כי חי במרווח בין הנפש להגיון. על מצע ורובד של חיידקים שמקציפים את המציאות וגורמים לי לראות את העולם בצורה מעוותת. כל יום הוא מאבק, מלחמה שלא נגמרת. בלהשתיק את הקולות, בלשמור על הסדר יום בקנאות, והכל קשוח, הכל קיצוני, קשה ובעיקר עצוב.
בחירה קשה
תמיד היה לי קשה לבחור בין אופציות ולקבל החלטות. יותר נכון לקבל החלטות מהותיות שקשורות אלי, אבל לא רק. אם יש שתי אופציות מי אמר שחייבים לבחור רק באחת מהן? למה לא את שתיהן? למה להפלות? זה לא נעים.
לפני שחזרתי למכון ואחרי סדרת הנפילות על הטיילת, החלטתי שהגיע הזמן להיפרד מנעלי הספורט שרכשתי בחנות המושלמת בברלין. הגיע הזמן להחליף אותן לנעלי ריצה שישאירו אותי יציב על המדרגות. זה היה בדיוק כשפתחו מחדש את החנויות אחרי הסגר האחרון. הלכתי לחנות של Nike בנמל תל אביב ומדדתי זוג בצבע שחור. ואז המוכר החביב הביא לי את אותה נעל גם בצבע אחר. ואז הכל השתבש.
מצד אחד רציתי לשבור את המעגל של הצבע השחור שמלווה אותי מתחילת גיל ההתבגרות. מצד שני למה להסתפק ולבחור בזוג אחד כשאפשר לקנות שניים שיהיה לי גם לריצות כשבא לבקר את ההורים? באותו ביקור רכשתי את הזוג הכחולות, ומהרגע שיצאתי מהחנות לא הפסקתי לחשוב על הזוג שהשארתי בדד החנות. חלמתי עליהן בלילה, בזמן האימון על המדרגות, וכמובן שלמחרת חזרתי ורכשתי אותן. מה אני אעשה. הן קראו לי.
כאבי ברכיים
לאחרונה יש לי כאבים חזקים בברכיים. בהליכה, בריצה ובעיקר אחרי. הנפשולוג אומר שהגוף הוא שיקוף, ותמיד שיש קונפליקט זה קשור לברכיים. כי ברכיים זה היסוס בביצוע החלטות ותקיעות. ואני תקוע בין הדרמה שלי לבין היציאה ממנה. אני נמצא במקום שכל כך כבר התרגל לדרמה שהוא לא בטוח בעצמו שהוא רוצה לשחרר את הדרמה. והמקום הזה אומר לא מקשיבים לי? אני אהיה יותר ממוקד בדרמה שלי, ולפעמים כל כך מתרגלים לדרמה שזה הופך למי שאני. בהגדרות שלי לא כתוב עמית, כתוב דרמה. אני לא עמית, אני הדרמה. זה לא אני, זה עכשיו הדרמה שלי. גודל הדרמה כגודל הטראומה, והיא באה להגדיר את גודל הפגיעה שלי.
כשאני לא רוצה לחיות ולא רוצה למות, אני בעצם רוצה משהו יותר גרוע. אני לא באמת חי ולא באמת מת, אני בין לבין. באיזשהו מקום אני לא מגשים את עצמי, זו לא ההוויה והמהות שלי וזה לא התיקון שלי. מבחינה נפשית אני מיוסר, כי אני מרגיש שאני רק שורד, ואני שורד גם רק כדי לייצר בצורה ספציפית איזושהי דרמה. להוציא לי את הנשמה ולכולם את הנשמה, ואז אני בתוך מערבולת שכל כך שאוב בתוכה ולא יכול להוציא את עצמי משם. זה הרגל עוצמתי וזה כמו סמים, אני יודע שזה רעל ומזיק לעצמי ולסביבה. יחד עם זאת הרווח המשני, המקום הפנימי העמוק הזה וההרגל המגונה כל כך מושרש שזה כמו רפלקס. כמו תהליך פבלובי, שאם לא מייצר את הדרמה מול המשפחה אז משהו חסר לי במוח, והוא לא מפריש את החומר שגורם לי להיות מסופק. זה לא סיפוק מהותי, זה סיפוק דרמתי וקורבני. אני מצליח לעשות את התוכנית שלי.
התיקון שלי
לדבריו אם אדם הולך בנתיב הרסני, אדם שרוצה לשים לעצמו סוף, אז אף אחד לא יכול לעצור אותו. העניין הוא לבוא ולהגיד אני מחליט ובוחר לצאת מהבור הזה, וכדי לצאת מהבור זה זכותי, זה רצוני ובחירתי. צריך לעשות את זה בשיתוף, כי הפגיעה שלי היא שלא הצלחתי לשתף, לא הקשיבו לי, הייתי ילד טוב, הייתי ילד שתקן וכולם היו בצרות שלהם. אז היום התיקון שלי הוא להושיט יד, אבל לא רק להושיט יד, אלא ללכת עם היד ולהוביל את זה לא רק למקום להישרדותי, כי לשרוד אני יודע גם במצב הזה.
אני לא חי עכשיו כמו שאני יותר שורד. במנח של לשרוד ולא במנח של לחיות. אני לא חי מת, זה מעיין חוסר הלימה בין הצורך האמיתי של הנפש לבין ההתנהלות היומיומית שלי. אני נותן לה משהו אבל לא את מה שהיא צריכה. הילד הקטן מבקש משהו מאוד ספציפי ואני נותן לו חלופות זולות של הדבר הזה. מה אני מבקש בעצם? אהבה, חום, מעצמי, מהעולם מהסביבה. אני סוג של מוותר, לא נורא. אבל אני לא אמור לוותר, כי זה מה שאני באמת רוצה וזה מה שירגיע אותי, לא עוד קניות ולא עוד דברים. אני צריך לשמור על איזושהי חדווה, ולדעת לשחק יפה. ועכשיו אני משחק מלוכלך. מאוד.
לנפץ את אימת המטפלים
בכל פגישה אנחנו מדברים על זה שאני אימת המטפלים והוא מדגיש את העובדה שהכל נמצא בשליטה שלי. אני בעייתי, אני צריך שזה יגיע ממני, ולכן כל השינוי הוא בהחלטתי, זה תמיד בשליטתי, אבל אני צריך טיפונת שמישהו ישים לב איפה אני עצמאי ואיפה בורח לכל המטפלים. זאת אחריות שלהם כי אי אפשר להוציא אותי חצי, או ש או ש. כי אם אשאר בין הרצון למות לבין הרצון לחיות אני אמשיך לסבול. והגיע הזמן לבחור.
הוא חוזר ומדגיש את העובדה שמי שלא רוצה להיות ב-being ובכאן ועכשיו, אז הוצא צריך להימצא ב-doing, או במקרה שלי ב-over doing. זו לא עשייה טובה, זו עשייה מוגזמת, עשייה לא מאוזנת, עשייה שאני לא נהנה ממנה. ברגע שיש תוכנית שאני גם רוצה ליהנות מהיום שלי, ולא רק להגיע ליעדים שסימנתי, אז אני גם נמצא ב- being ורק שם אני אוכל להיות קיים, כי ב- doing אני שורד, מזיז ופועל.
לדבריו כשאין being אז אני כמו מטרונום שעף מכיוון לכיוון. כשיהיה being, כשיהיה אמצע, אני אראה שבאופן טבעי שלא אעשה את זה לעצמי. כי אם אני חוזר להיות עם עמית ולאהוב אותו, באומץ, אהבה ואמונה, אני לא אפגע בו. אני אגיד שזה סבבה קצת להגזים, אבל בשום פנים ואופן אני לא אפגע בעצמי. אני עכשיו פוגע בצורה בריאה.
בנתיב לשומקום
מה שאני עושה עכשיו זה משחק מאוד מסוכן. אני עומד באמצע הצומת, כולם מצפצפים לי ואני עומד ולא זז. זה מסוכן. אני צריך עכשיו לבחור ולעשות שלושה צעדים קדימה. אני בהרס עצמי מוגבר ומתקדם, ולא מוכן לוותר. יצרתי התניה שבלי האימונים אני לא יכול ליהנות, אני לא ארגיש טוב עם עצמי, יקרה לי משהו לא טוב. זה הכל סימנים של התנהגות הרסנית. לאכול מעט מדי זה הרסני, לאכול יותר מדי זה הרסני, לעשות יותר מדי פעילות זה הרסני, לעשות פחות מדי פעילות זה הרסני. למה לא יכול להיות אמצע?
מה שקורה בפועל זה שאני נמצא כרגע בנתיב הרסני, וזה לא בריא. זה שאני מבין ויודע הופך את זה למתסכל גם לי וגם למטפל. אני מבין סופר ודופר, ולמרות שאני מבין אני מוצא את עצמי במקום הזה שאני כאילו בשליטה מסוימת על החיים בזה שאני אוחז בשלילי. אני מפחד שאם אני אהיה בטוב אז אני אחזור להיות עמית הקטן, הפגיע ושם יפגעו בי. אז מה אני עושה? אני עמית הגדול והבעייתי ואני לא נותן לאף אחד להתקרב יותר מדי, ומצד שני אני לא מתרחק יותר מדי. אני עומד בפתח, כל הכלים והיכולת וכל הדברים הטובים נמצאים פה בשביל השינוי המלא שלי. ואני עומד ליד זה ולא באמת נוגע בזה, לא משתמש בזה נכון.
לא משחק יפה
הכל פרוש בפני וההחלטה שאני צריך לעשות בזמן הקרוב היא לאן אני רוצה לקחת את החיים שלי. לבחור איך אני רוצה לחוות את החיים שלי. בצורה קורבנית, דרמטית, כאובה, מכווצת ובמניפולציה כל הזמן, או שאני רוצה להיות שלם עם עצמי, לא להיות מושלם. גם אם זה יהיה קצת יותר במשקל, זה לא משנה.
אני עכשיו לא משחק יפה. לא לוקח את זה למקום אחראי ובוגר, אלא לוקח את זה למקום שני עושה משהו פוגעני. לוקח משהו טוב ועושה אותו לא טוב. מגזים. שוב אותו עודף על רקע של חוסר. מה שאני צריך זה זוגיות אמיתית עם עמית. ברגע שאמלא את עצמי בתוכן ובדברים מהותיים של חיבור, אהבה, זוגיות אז תהיה לי התמלאות אחרת ולא התמלאות אשלייתית. מה שהנפש צריכה בשביל להירגע זה חום ואהבה, והיא צריכה את זה קודם כל מעצמי, אחרי זה מההורים ואחרי זה מכל השאר.
כל הכלים להצליח
הנפשולוג שלי אמר לי באחת הפגישות שיש לי את כל הכלים כדי להצליח. יש בי את היכולת, הכלים והעזרה והדבר היחידי שאני צריך להפנים ולהבין הוא שהגיע הזמן לצאת מהמטריקס. לבחור לצאת מהתחפושת, כי מיציתי אותה, היא עזרה לי, לא להצטער על כלום, אבל מעכשיו הלאה לאפשר לעצמי את ה-being הזה, ולהבטיח לעצמי שיותר אני לא נוטש. אני לא עושה את זה לעמית, כי הוא מספיק חווה את זה בעבר ויותר לא עושה את זה לעצמי.
עוד הוא הוסיף שאני אהיה חייב לקחת את כל הסיכון, ועכשיו אני מנסה להפחיד את עצמי למרות שזה happy ending. ואין פה מפלצת אמיתית. אני עושה ברקסים של פחד, אבל זה לא פחד אמיתי. זו התרגשות. כי פחד, חרדה והתרגשות הם בני דודים וזה עושה לי שעטנז.
אני צריך להחליט שאני לא רוצה להיות צופה מהצד על החיים. אני רוצה לשחק, רוצה להיות על המגרש, ולא רוצה להיות על הספסל כל הזמן. הרבה שנים הייתי על הספסל. אני עכשיו בוחר, וזו הבחירה שלי, זה אני קובע. חייב לעלות על המגרש. כשאני נכנס לעודף מחשבות, צריך לעשות דיון קצר, ליהנות מהדברים ולחוות. לעשות פחות וליהנות יותר. לדבריו אם אני עושה יותר ונהנה פחות אז אני בלופ, ומפה מתחיל כל הבלאגן. אסור לי לעשות יותר מדי תכנונים, ולא לעשות הגדרות כי זה קצת יבאס אותי. פשוט להיות נוכח ולחוות. אין דבר כזה אי אפשר, יש רק לבוא ולהגיד מה אני רוצה, מה אני בוחר, להתחיל לעשות ולהתמודד עם הקשיים. נשמע פשוט. אז זהו שלא ממש.
לבחור לחזור לעצמי
לדבריו אני צריך להתמקד ולעשות בחירה מודעת שאני חוזר לעמית. זה מה שצריך לחשוב. מספיק אווטאר, להתחיל להרגיש את הילד הקטן, להושיט לו יד, ללכת איתו לכל מקום, להתחיל לחזור להכיר אותו, זה יהיה קצת מביך בהתחלה, וקצת מוזר אבל זה עובר. אני ארגיש הכי טוב בעולם. יותר טוב ממה שחוותי הרבה מאוד זמן. אני אוהב את זה כל כך שלא ארצה לוותר על זה.
מה שאני צריך למצוא עכשיו זו דרך שבה אוכל להתנהל בלי להיות במלחמה כל הזמן. לעבוד קשה? כן, להשתדל, להתמיד אבל עדיין שזה לא ירגיש כמו מלחמה, אלא ירגיש כמו מאמץ ושאיפה. שיהיה לי נוח לתחזק את המבנה שאני בונה, גם מבחינה גופנית, גם מבחינת משקל, גם מבחינת עבודה. צריך למצוא את הבאלאנס באמצע, לא להיות בכיווץ יתר, ולא להיות בהתרחבות יתר. זה לא טוב וזה לא טוב.
קונפליקט תמידי
הנפשולוג אומר שככל שאני יותר אסמוך על עצמי, אז הגוף יתנהג בצורה בוגרת ופחות דרמטית, וככל שאני פחות אסמוך על עצמי אז ככה נהיה מאבק וקונפליקט בין הצדדים. אחרי התקפי הבולמוס וההקאות אני לא יורד במשקל. חד משמעתית, כי הגוף אומר "רגע רגע, אני לא אחראי, אני לא שומר עלי", אז הגוף נכנס למצב הישרדותי והוא חייב לשמר קלוריות.
אם אני באמת רוצה להיות במשקל מאוזן, זה לא ללכת לפי מה שאני רואה בעיני רוחי, כי כרגע בגלל הקונפליקט הפנימי הזה אני יוצר תמונה מעוותת. אני צריך להסתמך על חוות דעת מקצועית, אבל חייב להיות קשוב לזה ובמקביל לדעת פעולות שנוגדות איזון. להקיא זה נוגד איזון. כל פעם שאני מקיא, לא לכעוס על עצמי, אבל לבדוק מה הרצון האמיתי שלי? אני רוצה באמת להיות באורח חיים בריא מאוזן? כי להקיא זה לא אחד מהם. להקיא זה פשוט להקיא את הכל, ולהגיד אני לא רוצה להיות במקום מאוזן, לא רוצה להיות במשקל מאוזן, רוצה את הקצוות, שהן סוג של משחק, סוג של קורבנות וסוג של דרמה. אם אני בחרתי להיות בריא אז זה לא רק לאכול דברים בריאים, זה לא רק לעשות ספורט, אלא לעשות את זה בצורה נכונה. גם את הספורט וגם את האכילה. ההקאה לא כלולה בזה.
לבחור להפסיק להתחשבן
אני צריך להבין שאני מרגיל את עצמי לדימוי מסוים, ברגע שאני מתנהל וחושב בצורה מסוימת אני כאילו נכנע לאותו דימוי שהוא לא הכרח, אני לא קורבני, אני לא בעייתי, אני לא דרמתי ואני לא עקשן. אני מתחבר למודל הכיפי, החיובי והזורם של עמית. אם אני רואה שזה מוביל אותי לתופעות לוואי בריאותיות ונפשיות קשות אני אדע מה לעשות. בינתיים זה רק הפחד שלי מזה, אז הגיע הזמן לאפשר לעצמי או לדמיין לעצמי שאני יכול אחרת, שאני לא חייב את הויה דלרוזה של כל דבר וכל תהליך. ובעצם מתי אני נהנה? מתי כיף לי? מתי נוח?
אני רוצה ללמוד ליהנות מהטוב ומהשפע, גם אם זה יהיה מוזר בהתחלה, גם אם אעשה את זה בצעדים קטנים ומדודים אבל אני אעשה את זה ואלמד. ברגע שאני אעשה זה ישחרר אותי מהעבדות הזו, כי אני עובד קשה ועובד קשה בדברים שצריך להיות וליהנות ולכן אני מותש, זו מלחמה וזה לא כיף. הגזמה זה עודף על רקע של חוסר. ברגע שאני מתנהל נכון אז לא צריך לשמור על הקווים, אני פשוט מתנהל נכון.
לבחור להיות שלם
אמצע זה טוב זה מאוזן, אני צריך לדבר יפה לעצמי, להיות גמיש עם עצמי ואז אני לא נמצא במלחמה, אני נמצא בשלום ואני שלם. הדברים האלה נעימים לי. אני רוצה להרגיש יותר שקל לי לתחזק את זה, את עצמי, ביומיום, בכלל במחשבות שלי ובהתנהגות שלי, וכשנעים לי וטוב לי עם עצמי אז כל הפעולות האלה המוחצנות שמייצגות ומשקפות את החוסר איזון הזה הן יהיו פחות דומיננטיות, ברגע שטוב לי עם עצמי זה לא אישיו. התחשבנות מובילה לצרות, וכשאני מתחיל לפתוח פנקסים כאן מתחילה הבעיה. אם למדתי מזה משהו חשוב ואני נהנה מזה אז זה שווה.
להיות שלם זה תרגול. אני לא יודע כי אף פעם לא הייתי באמת שלם עם עצמי. זה סוויץ' מחשבתי שאני צריך להחליט ולעשות צעד אחר צעד, ואז אתחזק בזה.
לבחור נכון
העניין עכשיו הוא של בחירה. להזכיר לעצמי מה אני בחרתי כל יום. בחרתי לחיות, בחרתי להתמודד, בחרתי לתקן, בחרתי להיות בזוגיות טובה עם עצמי, בחרתי לא להיות קורבן, בחרתי לא להיות בדרמה. זה הבחירות שלי ואני נלחם עבורן. אני קודם כל נותן לעמית הקטן את כל החסכים, את כל מה שאני לא קיבלתי בצורה שרציתי. אני צריך לחבר את הדברים שאני נותן ומעניק את זה לעצמי בצורה שאני מקבל אותן בדיוק באותו מקום של גיל עשר, אני מעניק את זה לעצמי ואני עובר הלאה ובוחר להתבגר גם. בוחר להתבגר ולשחרר את התקיעות הזו שאוחזת בציפורניים באיזשהו מקום שאנחנו מזמן לא שם.
אני צריך לתת לעמית הקטן את הדברים שהוא זקוק להם, להעניק את זה לו מתוך בחירה כי כרגע, במילים עדינות, זה המוות של עמית הגדול, לא רק הזנחה. אני לא נותן לעמית הגדול שום קיום, הילד הקטן סגר את כל השיברים ולא נותן לעמית הגדול אפשרות להתפתח. עד גיל מסוים החבל עוד נמתח והוא היה קצת גמיש, מגיל מסוים מתחילים להרגיש את המתיחה של החבל, לא נשאר מקום. זאת הבחירה שלי. וכל מה שאני זקוק יושב סביבי כדי שזה יקרה ויצליח. אין שום עניין של היקום שזה לא יעבוד. היחידי שהיה באופוזיציה וישב שם חזק זה אני. אני האויב של עצמי.
לבחור בשינוי
זה הזמן עכשיו לבוא ולבחור ולהיות מאוד ברור עם מה שאני הולך לבחור ולהיות מאוד שלם איתו. כי אף אחד לא יכול להכריח אותי, ואף אחד לא צריך להכריח אותי. פה זה חלק מהבגרות, שאני עושה את זה מטעמיי האישיים בלבד, כי אחרת זה סוג של דרמה כבר ואז זה לא טוב. יש רק שתי אופציות. מצד אחד הרס, סבל, בדידות, נוקשות, מרמור, תסכול או מהצד השני זוגיות, אהבה, משפחה, ביטחון, יציבות, חום וקריירה. אני בוחר בזוגיות עם עצמי. זה קיצוני כי אלה הם פני הדברים. אם אני בוחר להתנתק מהילד הקטן זה כמו לקחת איבר חיוני ולחתוך אותו ולתת לו לדמם חופשי. זה לא יכול להוביל למקום טוב.
יש אופציה לשינוי אמיתי והיא לא פתוחה לנצח, היא פתוחה לזמן מה. יש דברים שאסור לקחת בהם סיכון. עכשיו זה לא הזמן לשחק עם זה. במהלך השנים אספתי מספיק נתונים, חוויתי מספיק את הלך הדברים והיום אני חייב לבוא ולהגיד זו הצומת אולי הגורלית וחשובה בחיי, שאני פשוט חייב לבחור בין האופציות כי הכל פתוח בפני. אני יודע שזה יראה לי מוזר, אבל הכל בגדר היכולת העכשווית, הכל בעזרה ובתמיכה.
ברגע שבחרתי אני חייב לדבוק בפרוטוקול. יש חוקים. בהתחלה הם יהיו כמו הוראות הפעלה. אבל זה גם לא נורא. שתהיה מתינות בספורט, לא לדחוף אצבעות ולהקיא, שיהיה הלך רוח וסדר יום מסוים. אולי לא אצליח את הכל ב-100%, לא מצפים שהכל יבוא בדקה אחת, אבל יהיה פרוטוקול. הוא לא תמיד יהיה לפי החשק הפנימי שלי, כי החשק הפנימי שלי יצר עיוות. הוא לא רואה את הדברים נכון וכרגע הוא לא אובייקטיבי, הוא חייב תמיכה שאני חייב להשוות אותה, אבל לבד אסור לי לפעול לבד.
די לסיסמאות
צריך סדר יום מסודר שבו אני יודע מה אני עושה ומה לא עושה. אופציית ההקאה לא קיימת יותר בשום פנים ואופן. ומפה ניתן להתקדם. בשלב הראשון זה יהיה מנוכר וחסר חיבור לחלוטין, ועם הזמן ההבראה תהיה בכל האופנים. גם בצד הפיזי וגם בצד הרגשי וכל השאר. מה שאקבל בסופו של דבר זו מערכת יחסים טובה עם עצמי שזה הבסיס והיסוד לכל דבר טוב בחיים שלי, לא משנה מה אבחר להיות או לעשות. אני לא יכול להיות באיזון או להיות בטוב כאשר אני לא בתקשורת ולא בהרמוניה עם שני הצדדים האלו, של עמית הגדול ועמית הקטן. זה בחדות ובאגרסיביות קורה בבת אחת. שינוי בתודעה. אנחנו לא רוצים לקחת שום סיכון בעניין הזה. זה כל כך חשוב שאי אפשר לקחת סיכון שנפספס את השינוי שצריך לעשות.
עכשיו לא רוצים סיסמאות, רוצים תובנות, רוצים מעשים, כי זה הצ'אנס עכשיו, נפתח עכשיו פתח, חלון הזדמנות ואנחנו לוקחים את זה בכל הכוח כי איך שלא יהיה ומה שלא יהיה זה יהיה יותר טוב. בצד השני זה לא טוב, לא תהנה, לא תקבל, לא תהיה מרוצה, לא תהיה שמח, לא תהיה בריא, שמה זה לא ופה זה כן. כן תהיה שמח, כן תהיה בריא, כן תהיה בזוגיות. אני פעם חשבתי שהמקום ההוא בסוף יתן לי, שאני אסבול ובסוף אני אקבל, אז זהו שלא, הסבל רק הולך וגדל. אז אני צריך לבחור בטכניקה שונה ולתת לה צ'אנס אמיתי בכל הכוח. זה החלון הזדמנויות שלי. לפני שהוא ייסגר.
קצת נחמה לסיכום
מה מנחם בכל המצב? שאני לא מוותר. לא לצד הרע ולא לצד הטוב. בצד הטוב זה לא שאני לגמרי שם פס על הכל, יש בי תכנים בריאים, מאוזנים וחיוביים. אבל בצד השני בצורה לא פחות חזקה, יש את הצד ההרסני, הילדותי, הקורבני, הדרמטי וזה תקוע. אני לא צריך לצאת בניצחון מוחלט. צריך ניצחונות קטנים. עשרה אחוז, עשרים אחוז.
אני חייב להחליט, לעשות וליישם. לא לקחת ביסים גדולים, צריך ביסים קטנים ועכילים. ביס גדול דורש פעולה גדולה ומשהו מוקצן. צריך לנסות בסבבה ובנחמדות ובביסים קטנים. אני יכול להישען על התודעה שלי, הדברים הטובים, על התבונה והידע ואני יכול להיות אחלה מטפל בעצמי, עד שיוצא הילד הרע שבועט לעולם במיצג. והגיע הזמן להתחיל לחיות. לא בהתניה, באמת.