אתה בסדר?״ שאלו אותי חמישה אנשים שונים אחרי שהשתטחתי בחוסר אלגנטיות על הטיילת.
״אאוץ׳.. כן.. נראה לי״ עניתי קצת בהלם.
״חתיכת נפילה, אתה סוחב עליך יותר מדי דברים, תנסה להפחית״ אמר אחד מהם.
״לו רק היית יודע כמה״ עניתי בלב ונשמתי אל תוך הכאב.
אין דבר מביך יותר מליפול באמצע הריצה. מול כולם, להשתטח על המדרכה במעין גלגול מוזר, ספק דילוג, ספק ניסיון לשמור על פאסון, ספק לשמור על הפנים וספק להיעלם. באותו רגע רק רציתי שהטיילת תפתח את פיה ותבלע אותי לתוכה. זו הייתה נפילה קשה, רגע נוראי, מפחיד, מזעזע ובעיקר כואב.
לאבד שיווי משקל
זה היה ביום שישי לפני כמה שבועות, יצאתי לאימון, כמו בכל יום, ובאמצע הריצה, בדרך למדרגות האהובות שלי, הייתי צריך לקנח את האף. זה נהיה נוהל כזה שיוצא לרוץ עם חצי חבילת טישו (ותודה לאלרגיות בדרכי הנשימה). זה היה גם היום הראשון שלקחתי לריצה בקבוק מים חדש של ליטר. עד אותו יום הייתי מסיים באימון בקבוק של 750 מ״ל ותמיד נשאר צמא, אז החלטתי להשתדרג.
ביד ימין אני תמיד מחזיק את הבקבוק מים, ביד שמאל את האייפון, וניסיתי להחליף ביניהם כדי להוציא מהכיס את הטישו. קואורדינציה ואני תמיד לא חיבבנו אחד את השניה, ואז הכל הסתבך. איפשהו הפקודה למוח לא הובנה כהלכה, ובמקום להחליף ידיים מה שקרה הוא שהרגליים נתקלו אחת בשניה או במדרכה. ועפתי.
נפלתי חזק
בהתחלה הייתה עוד תקווה שאצליח לעצור את עצמי, להשתלט על הסיטואציה המביכה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא הולך למקום הזה, ואני צריך לשחרר, לאבד שליטה, פיזית וגם נפשית וליפול בחופשיות על הקרקע. מה שיהיה יהיה.
ואז היה בום. שמעתי וראיתי את משקפי השמש עפות, את האייפון מקפץ לו לצד השני, הבקבוק מתגלגל לאיטו ודפקתי חתיכת נפילה על הצד השמאלי של הגוף. נשארתי לשכב על הקרקע במשך כמה שניות, אולי מפחד לזוז כדי לגלות אם שברתי משהו או מרצון למות מהבושה, ואז שמעתי אנשים רצים לכיווני.
ישר כולם שאלו אם אני בסדר. בהתחלה עוד שכבתי על הקרקע, מרוב ההלם ותחושת החוסר אונים, וגם קצת להעצים את הדרמה, בכל זאת שלא יחשבו שרצו לחינם, ואז אחד מהם עזר לי לקום והכריח אותי לשתות. כאב לי מאוד, ודי במזל לא שברתי כלום, רק כמה מכות יבשות ושפשופים ליד המרפק. אבל השפשוף האמיתי התחולל לי בפנים.
זה היה רגע של איבוד שיווי משקל. פיזי ומנטלי. פתאום כל המחשבות צפו בעודי עומד מול מלון דן, ותוהה לרגע למה לא פינו אותי לאחת הסוויטות להירגע. חשבתי שזו תוצאה של הגזמה באימונים, עייפות החומר או אולי סתם קלמזיות אופיינית. בכל מקרה הנפילה הורידה אותי למטה. תרתי משמע.
אחרי שחזרתי לנשום באופן סדיר ואחרי העצה להפחית בדברים שמחזיק תוך כדי ריצה, המשכתי ללכת בצליעה קלה וביד כואבת לעבר המדרגות. לא וויתרתי. למרות הכאבים, למרות שכל מה שרציתי היה לחזור הביתה ולקבור את עצמי מתחת לפוך, המשכתי באימון עד למדרגה האחרונה. לא הצלחתי לשחרר.
מצד אחד יש שיגידו שזה טוב להמשיך הלאה, לא להיכנע לפחד ולהיכנס לטראומה. מצד שני, הלו, הרגע השתטחת מול חצי טיילת, אולי תוריד הילוך ותן לעצמך לנוח שניה? אולי אני לא יודע מה זה לנוח? מה זה להפסיק? להוריד הילוך? לשחרר? אולי אני יודע ולא רוצה? מפחד? לחזור אחורה? להפסיק? להפסיד? או אולי לנצח?
אנשי המדרגות
בתקופה האחרונה אני חלק מחבורת אנשי המדרגות. חבורה שגיבשתי בראש שלי, אבל מורכבת פיזית מאנשים מבוגרים ונחמדים שכל בוקר מתאמנים לצדי על המדרגות, ואני אומר להם בוקר טוב. שום דבר מעבר. נימוס נטו. כל אחד עסוק בלספור את המדרגות שלו וזה מעולה, כי למי יש זמן לדבר על הא ודא תוך כדי הספירה. זה מבלבל.
באחד האימונים ניגשה אלי מישהי נחמדה שמתאמנת לצדי כמעט כל יום (מבוגרת אמא, אי אפשר להתחתן איתה). כחלק מהחבורה אנחנו אומרים בוקר טוב מנומס וממשיכים לטפס כל אחד לעצמו. היא שאלה אם יכולה לתת לי טיפ. הסכמתי, ואז אמרה שבגלל שאני מחזיק את הבקבוק ביד אחת ואת האייפון ביד השנייה, אני מתעלם מהחלק העליון של הגוף ולא עובד עליו. חבל על השרירי בטן. הנהנתי בראשי, אמרתי תודה והמשכתי בספירה. חשבתי על זה במשך שלושה ימים, והחלטתי לאמץ את הטיפ. בלי שאף אחד יראה מצאתי מקום מחבוא לבקבוק, סליק קטן, והאימון באמת נעשה נוח יותר. חוץ מהעובדה שנוספה לי דאגה שיסחבו לי אותו, שכלבים יטילו את מימיהם עליו או שהמנקה הקבוע (שעושה הכל חוץ מלנקות באמת את המדרגות) ייקח לי אותו. העיקר שהפלג גוף העליון יעבוד, לא רק המוח.
ליפול ולקום מחדש
בכל מקרה אחרי הנפילה המשכתי הלאה. הכאבים נשארו כמה ימים והתמעטו עם הזמן. כל אימון בטן ופלאנק צידי מזכיר לי את הנפילה ההיא. תזכורת כואבת לרגע ששיווי המשקל שלי ירד מהמשקל. בימים האחרונים כבר הרגשתי ממש טוב, לא היו כאבים ולרגע שמתי את הנפילה במדף מיוחד בתת מודע שתנוח קצת. עד שישי שעבר בסוף באימון.
קמתי בחמש כדי להספיק להתאמן לפני הפגישה השבועית עם הפסיכולוג החדש. תכננתי את כל הזמנים, יצאתי מלא מוטיבציה, למרות הקור והידיים שקפאו וטרם חזרו למצבן הטבעי. היה אימון טוב בסך הכל. בסוף הריצה השנייה, אחרי שטיפסתי במעלה הגבעה של חוף מציצים, הרגל שלי נתקלה באבן של המדרכה, והפעם נפלתי בצניחה חופשית ומשודרגת על הקרקע.
ושוב כאבים, ושוב השומר של החניון צעק לי מרחוק אם הכל בסדר, שוב נפילה על הצד השמאלי של הגוף, שוב הקריאות של ״תודה, הכל בסדר״ עם סימנים מוזרים עם היד, ושוב התחושות הנוראיות שמציפות, רק הפעם הגב של כף יד שמאל שפשפה את המדרכה והתחיל לרדת לי דם. גם הפעם במזל לא שברתי כלום, ובאורח פלא נחבלתי באותם מקומות כמו בפעם הקודמת.
יום שישי את יודעת, יש בעיר נפילה
אחרי שקמתי המשכתי לרוץ, וחשבתי תוך כדי הכאבים מה יש לי עם נפילות חופשיות בימי שישי? מה נסגר עם שיווי המשקל שלי? עם החוסר תשומת לב לפרטים? זה לא אני. אני הכי שם לב לפרטים, תמיד מסתכל למטה בהליכות ובריצות וכמעט שלא מעלה את הראש מהמדרכה. אולי זה חוסר מזל? סתם טעות? או אולי סימן מאלוהי הכושר שמנסה לסמן לי משהו? למה דווקא עכשיו?
אין לי תשובות באמת, אבל מקווה שאמצא אותן בקרוב. לפעמים נופלים בדרך, העיקר שממשיכים. סשן חדש ומרגש בדיקור מתחיל בקרוב, פסיכולוג חדש שקצת בהלם מהסיפור חיים שלי, ובחזרה לתזונאית האהובה שתחזיר אותי למסלול הנכון. מה שלא יהיה צריך לזכור שבחרתי במרתון ולא בספרינט, ולפעמים יש גם נפילות, העיקר שיהיו יבשות, בלי גשם ולא לשבור שומדבר. רק זה חסר לי.