"ומה יקרה אם יום אחד לא תעשה אימון?" שאלה אותי ידידה שלי.
"אין מצב כזה" עניתי בקול מבוהל מהמחשבה.
"גם אם ירד גשם זלעפות?" שאלה בפליאה.
"כן". עניתי. "גם אם ירד רק עלי. כמו תמיד". עניתי והלכתי לחפש את המטריה.
אני אוהב גשם. למרות שנולדתי בקיץ, בכללי אני בן אדם יותר של חורף. לא מפתיע. יש משהו בעגמומיות הזו, באפור, בקודר ובהתכנסות הזו שעושה לי נעים ומחמם לי את הלב. אבל, ויש אבל גדול, אני אוהב גשם כשאני בפנים. בתוך הבית, במשרד (כשיש כזה ומותר ללכת אליו), ולאחרונה הוא פוגש אותי יותר מדי כשאני בחוץ.
גשם של תמונות
כשהתחלתי ללכת שוב, אי שם בשהלי הקיץ, תמיד יצאתי מהבית לקראת השקיעה. גם כדי לראות אותה, גם כדי לצלם את התמונה המושלמת כדי לשלוח בווצאפ המשפחתי, וגם כי להתאמן בשעות היום בחוץ בחום ובלחות של תל אביב זה לא הדבר הכי נעים בעולם. תמיד מעדיף מזגן. לפני חודשיים היה לי יום עמוס במיוחד, וכדי להספיק הכל החלטתי להזיז את האימון לשעות הבוקר. יותר נכון לפנות בוקר. ככה יצא שמאז ועד היום אני קם בין חמש לשש, תלוי ביום, ויוצא החוצה להתאמן עם הזריחה ולפעמים גם לפניה.
יש משהו שמתרחש בשעות האלו שקשה לי להסביר במילים. העיר מנמנמת, האוויר נקי, שקט, רק אני, המחשבות והציפורים, קצת אוטובוסים עם נהגים מפהקים וכל אנשי מועדון חמש בבוקר שרצים בהתלהבות על הטיילת. מי רודף אחריכם בשעה כזו? גם אתם סופרים קלוריות? יש ימים מושלמים עם זריחה שמאירה את כל השמיים באדום או שהירח מאיר את הים ואז תמיד עוצר לצלם, מזג אוויר מושלם ויש גם ימים שהנשמה קופאת לי ואני מקלל את הרגע שהתעוררתי ובא לי רק לחזור לפוך.
השילוב בין הליכה, אימון מדרגות וגשם הוא לא מהמוצלחים במיוחד. זה קר, זה רטוב ולמה הוא תמיד יורד עלי? ועוד כשאני באמצע? מה אי אפשר לחכות שאני אסיים ואהיה כבר אחרי מקלחת? מה כבר ביקשתי? לא משנה מה אני עושה תמיד יורד עלי גשם. למה לעזאזל?
לא שיקרתי כשהייתי בן 17. נראה לי. בעצם אולי כן? מי זוכר. אבל בטווח של הגילאים האלו פיתחתי את רוב הבעיות, הדילמות והעניינים שאני מתמודד איתן היום. דיכאון, מצבי רוח, הפרעות אכילה, תפיסה הזויה של המציאות, כיף סך הכל. אצל כולם הכל היה נראה מדהים וקל כל כך, לכולם היה תמיד יום יפה, ורק אצלי? גשם. מדהים שעברו מעל עשרים שנה מאז. עשרים שנה שהגשם יורד רק עלי. כל הזמן.
בגיל ההתבגרות לא האמנתי במטריות. קונספט מוזר, שצריך לפתוח, לסגור, לייבש, הן עפות ברוח, מתקמטות, נשברות. מה נסגר איתן. ככה יצא שהלכתי לכל מקום בלי. רק עם קפוצ'ון, במקרים נדירים עם מעיל, אבל הגשם? הוא בשלו. באותן שנים התגבשו להן התבניות שאני חי בהן, פועל לפיהן ובכלל מתנהל במעין רצף מוזר של הרגלים ומחשבות מוזרות. אולי זה צורך בשליטה, אולי הישרדות, אולי פחד משינויים, פרפקציוניזם לא ברור, אבל כבר הגעתי בסיבוב הקודם למסקנה שהתבניות האלו אמנם גורמות לי להישאר שפוי, והגיע הזמן לשבור אותן קצת. הבעיה היא שכל פעם שטיפה יורד עלי גשם, או יותר נכון שאני יודע שעומד לרדת עלי גשם, אני משתבלל בעצמי ונכנס עמוק חזרה לתבנית.
ורק אצלי יורד גשם
הידיעה שעומד לרדת גשם משבשת לי את התוכניות, את הסדר יום שבניתי לעצמי, מוציאה אותי מאיזון, ומרעידה לי את האדמה היבשה. בשבועות האחרונים היו כמה ימי גשם רציניים בלי הפסקה, הצפות באזורים שונים, קור, והחזאים רמזו בעדינות שכדאי שנשאר בבית. המחשבה לשנות את הסדר יום או לפספס אימון היא לא אופציה מבחינתי ובעיקר מבעיתה אותי.
אני בן אדם קיצוני. אני יודע. הכל אצלי שחור או לבן. למרות שבעבר ניסיתי למצוא את האפור שבאמצע, היום נדרשת עוד הרבה עבודה על הנושא הזה. זה מתסכל אותי, בעיקר שאת המשקל הצלחתי להוריד, אבל את המחשבות והדפוסים עדיין לא. מה יש לי שגורם לי להפסיק לנשום ולרעוד מבפנים כשחושב להפסיד אימון אחד? או לשנות מהבוקר לערב? מה כבר יקרה? אולי אני מפחד לחזור אחורה? לוותר לעצמי? להשמין הכל חזרה? אולי אני מאבד שליטה על המצב? אולי אני לא זוכר מה זה בכלל לשחרר?
אתמול ישבתי וקראתי שוב את כל הפוסטים בבלוג. גם כי אני מתגעגע למי שהייתי פעם, וגם כדי לבדוק עוד כמה עבודה יש לי לעשות. קראתי שהמדקר שלי אמר לי פעם שאני צריך להבין שלשחרר זה לא אומר לאבד שליטה. אז למה עכשיו זה מרגיש שכן? ואיך משחררים בלי לאבד את הכל?
הגזמה רטובה
אתמול גם ירד גשם בבוקר. כמובן שיצאתי להליכה. רוב הזמן הייתי לבד על הטיילת. מדי פעם הגיח לו מישהו בריצה ונעלם באופק. הפעם לקחתי מטריה. חייב להגיד שזו חוויה די מוזרה לרוץ עם מטריה, אבל אין ברירה. באיזשהו שלב הגשם הפסיק, אבל אחרי כמה דקות הוא חזר בזעם, הציף את המדרגות האהובות שלי והפך אותן לשלולית ענקית. בשלב הזה כבר לא נזהרתי שלא להכניס את הנעליים למים, שחררתי וזרמתי עם הגשם ששטף את הכל. חזרתי רטוב, ספוג במים אבל עם שקט ושלווה בפנים.
אני מגזים. אני יודע. אבל לצערי שום דבר לא מזיז אותי עכשיו מהתבנית שלי. אני מזל אריה, עקשן, יש שיגידו אובססיבי, כפייתי, גוזמאי, מה שתרצו. אני מגזים עם המשקל, עם הספירה של הקלוריות, עם האימונים, עם המחשבה דוך בלי לזגזג ימינה או שמאלה. לא טוב לי עם זה, אבל לא מצליח לשנות לבד. לא משנה כמה יגידו לי. אני יודע למה זה קורה. הכל נובע מהרס עצמי, חוסר אהבה עצמית, רצון להיעלם, פחד מלחזור אחורה אחרי שהבטחתי לא לחזור לעולם לנקודת ההתחלה וכי אכזבתי. בעיקר את עצמי.
לחזור למסלול
היחידה שאני יודע שתדע להעמיד אותי במקום ולהחזיר אותי למסלול הנכון מבחינת תפריט, משקל וקלוריות זו התזונאית שלי. זה לא שאני צריך שיצעקו עלי, אבל יש בה משהו שמצליח לנווט את המחשבות שלי לכיוון הנכון. קבענו להיפגש סוף סוף בשבוע הבא. לפני זה היא ביקשה שאביא תוצאות של בדיקות דם. הפעם האחרונה שעשיתי הייתה ממש לפני הסגר הראשון, מה שלא ממש משקף את המציאות. אז ישר ביקשתי מהרופאה הפניה באפליקציה, וקבעתי תור למחר בבוקר.
מחר גם הולך לרדת גשם, ואמור להיות היום הכי קר מתחילת החורף. החלטתי בכאב רב וקצת בייסורים שלא לצאת להליכה בבוקר, אלא לשנות את הסדר יום, ולצאת לאימון אחרי הצהריים. גם כדי שאוכל לעשות בדיקת דם, וגם כי קצת פחות בא לי לייבש את הנעליים פעמיים בשבוע. זה מרגיש מוזר, אבל אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי ולשחרר. לזרום עם השינוי, זה רק לטובתי, לטובת דברים חדשים שיגיעו, לחזור לאיזון, לאכול כמו שצריך כדי לבנות מסת שריר ולדאוג לעצמי. אז אצא להליכה אחרי הצהריים, ואשתדל לנשום סדיר. כי הגיע הזמן להתגמש קצת, טיפונת, רק מקווה שלא ירד עלי גשם.