״אתה חייב להפסיק לספור״ אמר לי המדקר בטיפול השבועי.
״אם לא אספור איך אדע כמה מדרגות עליתי?״ שאלתי.
״אסור לך להתעסק עם מתמטיקה. אתה לא טוב בזה. תתעסק בלכתוב. בזה אתה טוב״. ענה ודקר אותי עם המחט.
אני באמת לא טוב עם מספרים. אף פעם לא התחברתי לזה. לא ביסודי, לא בחטיבה, לא בתיכון ואפילו לא במכללה. בכיתה ג׳, כשלמדנו את לוח הכפל, ההורים שלי היו מתרגלים איתי, והם מספרים שבכל פעם שהיו שואלים אותי את אותה שאלה הם היו מקבלים תשובה שונה. סך הכל הגיוני.
הכל התחיל בסגר
לא יודע למה אנשים אוהבים כל כך מספרים. זה מבלבל, מחושב מדי ויש יותר מדי אופציות. אני מעדיף מילים. למרות שאני לא תולעת ספרים (בלשון המעטה), עדיין מעדיף את המילה הכתובה על פני כל מספר שהוא. הבעיה היא שאורח חיים בריא כרוך בלא מעט מספרים.
חזרתי בחודשים האחרונים לכושר ולדרך חיים שזנחתי כשהתחלתי לעבוד. הכל התחיל אחרי הסגר הראשון, שעבדתי כמו מטורף בזמן שכולם היו בבית מול המסכים, ומפה לשם העלתי יותר מעשרה קילו. ככה זה כשעובדים כל יום משמונה בבוקר עד אחת וחצי בלילה וארוחת הערב הייתה פיצה, פיצה ועוד פיצה (ואני בכלל רגיש ללקטוז) ובין לבין סוכריות גומי, זיתים, ביסלי וקשיו. אז התחלתי ללכת. הליכות בפארק הירקון, בטיילת הצפונית מעבר לירקון, ואחר כך גילו לי את המסלול ההפוך מהטיילת דרך פארק צ׳ארלס קלור ועד חוף מאנטנה ריי. באיזשהו שלב התחלתי לרוץ קצת, ועוד קצת, ועוד קצת ואז גיליתי אותן. ומאז דרכינו לא נפרדות.
Stairway to Heaven
איך אגדיר אותן? המקדש החדש? הסיוט היומי? שאלוהים יעזור לי? עוד כמה זמן? זה ייגמר מתישהו? אלו הן חיי? או בקיצור ״המדרגות בכיכר אתרים״. 67 מדרגות בכפולות של השד יודע כמה שמפרידות ביני לבין שייק החלבון והקינמון האלוהי של סוף האימון. שיגיע כבר.
כל יום אנחנו נפגשים, בדרך כלל באותה שעה, בהתחלה זה איטי ואז לאט לאט מתגבר. אני מטפס, רץ ומתנשף, מביט אל האופק ועל הים, שומע את מיטב השירים שיש לספוטיפיי להציע מכל העשורים, חושב את עצמי לדעת ובעיקר סופר וסופר. השיא שלי נכון לכתיבת שורות אלו הוא 90 פעמים. הלוך חזור. למעלה, למטה. אם מכפילים את מספר המדרגות במספר הפעמים זה יוצא.. מלא. כבר אמרתי שאני לא טוב במספרים.
הבעיה הגדולה במדרגות, מלבד הבעיה הגדולה שהן מדרגות, היא שאין יום שאני לא מתבלבל בספירה. ככה יוצא שאני עולה, יורד, סופר, מתבלבל וחוזר חלילה. אני ב-36 או ב-37? אולי ב-35? אז אני מחליט על מספר ובדרך כלל עולה שוב ושוב ואז שוב ושוב.
הרגע הזה של הבלבול, הוא מבעית. לרגע הנשימה נעצרת, והתחושה היא שהיקום קורס וחוסר הודאות משתלטת. עניין הזיכרון לטווח קצר, או יותר נכון חוסר בתשומת לב, בעיקר מתסכל כי תמיד אני בתחושה של פספוס, שגורם לי לבצע את אותה פעולה שוב ושוב ועדיין להרגיש שלא עשיתי דבר.
קלוריות או לא להיות
הלוואי והבעיה היחידה שלי הייתה עם הספירה של המדרגות. כהכנה לחזרה לדיאטנית האהובה שלי, אחרי שנתקלתי בה במקרה לא מזמן באימון מדרגות, הכנתי אקסל מסודר עם התפריט שאני אוכל כל יום, כדי להקל לה על החיים ושאוכל להגיד ״במקרה הכינותי מראש״. גיליון אחד עם שתי אופציות, כי מגוון מדי פעם. וכאן התחילה הבעיה המרכזית כרגע בחיי. ספירת קלוריות.
פתאום המספרים קיבלו משמעות, כמה שפחות יותר טוב, ואם אפשר בלי אז הכי טוב. ואז הגיע הסחרור. בחינה אובססיבית ברשימת הערכים התזונתיים על כל מוצר בסופר, לספור שוב ושוב, חישוב בעזרת המוח, במחשבון וסלט אחד בבטן וגם בראש.
לא רק קלוריות אני סופר. גם שניות עד לסוף הפלאנק, חזרות בסטים באימון משקולות, דקות לסוף ההליכה, את הקילוגרמים על המשקל, ארבע עגבניות שרי וחלבון ביצה אחד.
מכירים את זה שלפני דיאטה או שינוי באורח החיים אתם נשקלים ואז יש לכם נקודת מוצא? כשחזרתי בשנית לדרך החיים הבריאה ולתהליך ניקוי הרעלים והשומנים לא נשקלתי ואמרתי "יאללה מכאן מתחילים". הגיוני שנשקלתי, אבל מי זוכר. אז אימצתי את התאים האפורים, ובסוף החלטתי על שני משקלים התחלתיים, וככה ספרתי לאורך הדרך קילוגרמים פעמיים. מה שנחמד הוא שהורדתי יותר מעשרים קילו משניהם. שנת 2020 הסתיימה עם מינוס 20 קילו, מינימום 20 דקות של ריצה כל יום, מדרגות בכפולות של 20 ו-20 חזרות בכל סט של כפיפות בטן. יאיי.
החיים בסקיני
כחלק מהניסיון לספור פחות ולשלב מאכלים פחותי קלוריות בתפריט, החלטתי לנסות סקיני פסטה, שזה בגדול סוג של ג׳ל צמיגי חסר טעם, אבל אם מחממים אותו ברוטב אז אפשר לאכול אותו, וזה אפילו טעים ומנחם. ישר פצחתי במחקר ברשת, ביקור בניצת הדובדבן החדש שפתחו ליד הדירה, ניסוי של המתכון היחידי שהמצאתי לרוטב פסטה, ובסוף הזמנתי חבילה מלאה באריזות צמיגיות ישירות מהאתר שלהם. לא הספקתי לספור את הימים והיא כבר הגיעה.
המסקנה העיקרית מכל העניין היא שאני לא יכול להתחמק מהספירה או מהמספרים. גם כשממש מנסה. הם בכל מקום ולא עוזבים. אז אני ממשיך לספור, ממשיך להתבלבל, ממשיך עם המדרגות וממשיך עם הסקיני פסטה. כי החיים עכשיו של כולנו הם גם ככה צמיגיים ובלי טעם, אז לפחות שיהיו בלי קלוריות.