פסיכו- log off / זמן להיפרד

״תקשיב, הגיע הזמן שניפרד״. אמר לי הפסיכולוג בתחילת פגישתנו האחרונה.
״אה.. מה?״ עניתי בפליאה.
״כן. אתה לא מתקדם לשומקום. אז איך אתה מסכם את השנתיים האחרונות?״ שאל בחיוך.
באמת שלא זוכר מה עניתי.

תמיד הייתי מיוחד. לא מכיר עוד אנשים שאפילו הפסיכולוג שלהם זרק אותם. ככה אחרי שנתיים של שיחות עמוקות, גירוד הפצעים, התקדמות מסוימת, חפירה עצמית עם כפית ושטרות ששולמו תמיד בזמן. ככה זה נגמר.

אולי הוא רצה לזעזע אותי, אולי סתם נמאס לו ממה שהיה לי להגיד, או אולי התעצבן שתמיד פיהקתי בפגישות מרוב עייפות. בכל מקרה זה נגמר במשפט. בלי התראה מראש, בלי סימנים מוקדמים, פשוט הסיר את הפלסטר. ולמרות שהייתי עייף, זה כאב.

במחסן של כאילו

היינו נפגשים תמיד בערבים אחרי העבודה. אזור תשע פלוס מינוס, בקומות העליונות של בתי קפה תל אביביים שהפכו למוסדות אייקוניים ואינם עוד. כבר כתבתי על זה פעם שזה הכי תל אביבי שלי, לשבת במחסנים מוקף בארגזי סודה ושקיות של סוכרזית ולדבר על עצמי.

לא אשקר, הפגישות עזרו לי. עברתי תהליך בזמנו, התמודדתי עם דברים שלא ממש רציתי, בחנתי, חקרתי, הקשבתי, למדתי, אבל בסופו של דבר נזרקתי. חייב להודות שבהתחלה לא ממש הבנתי. אח״כ נפגעתי, כעסתי, התעצבנתי ובעיקר לא הפסקתי לשאול את עצמי למה? מה הוא ניסה להשיג? בתכלס מה כבר יכלתי לצפות מפסיכולוג שהחליט לערוך לעצמו מסיבת יומולדת ולהזמין את כל מטופליו, ואז כעס עלי שלא באתי כי בן דוד שלי התחתן באותו יום. מניח שנושא חיסיון רפואי פחות העסיק אותו בזמנו, אבל להיעלב מההתחייבויות המשפחתיות שלי זה כן. וכמובן להזכיר לי את זה בכל פגישה.

מה שמוזר בכל הסיפור הוא שהוא עדיין שולח לי בווצאפ מדי פעם סרטונים שלו מדבר על נושאים שונים בשעות הזויות. מודה שלא באמת צופה או מקשיב. לא מתוך כעס, סתם כי אין לי כוח ועניין. בכל זאת, נזרקתי.

כשיצאתי מהפגישה האחרונה החלטתי ללכת לדירה ברגל כדי לנסות לעכל את מה שעברתי. הייתי כל כך מרוכז בעצמי, בסוג של הלם קרב, טראומה משהו, שאין לי מושג איך זה קרה אבל פגשתי בדרך חבר וחברה שהיו בדייט (התברר לי שהם ביחד אחרי שנים). באמת שאין לי שמץ איך הגענו למצב שהם הזמינו אותי להצטרף אליהם לשולחן וכך יצא שלא הפסקתי לדבר. אני במקומם הייתי רומז לי בעדינות (או שלא) שאני מפריע, ואולי באמת כך היה אבל הלו, הרגע נזרקתי. אז זו ההזדמנות להתנצל מכל הלב או אולי בכלל לקבל איזה מגן הוקרה שעכשיו בזכותי יהיה להם סיפור משעשע לספר לנכדים. רק שלא ישכחו להזמין אותי לחתונה.

ועכשיו מה?

לאחרונה אני חושב המון על התקופה ההיא, איך השתנתי, איך הייתי באמת במקום הרבה יותר טוב, ועכשיו? הרבה פחות, והשמחה נחבאת עמוק בעיני. בכל אימון בבוקר, מול הים והגלים, המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ והמוח שלי עובד שעות נוספות. חושב בעיקר על איך שהפכתי להיות היום קצת קלישאה של עצמי. מנסה לשחזר אחד לאחד את החיים של מי שכתב את הפוסטים האלו שם למטה. הורדתי מיוני האחרון שוב למעלה מ-20 קילוגרמים במשקל, חזרתי לאכול חסות ועלי בייבי פלוס עוד כמה דברים שארחיב עליהם בקרוב, התחלתי לעשות הליכות בזריחה, לרוץ על הטיילת וכל זה מינוס מכון כושר שאסור, מינוס טיסות לברלין שגם אסור ומינוס הלחץ, המתח והאוברוויט שהצטברו. ובכל זאת התחושה קצת אחרת. אני מרגיש שאני איפשהו רק בתחילת הדרך, ובכלל לא בטוח אם אצליח באמת לשחזר את החיים מפעם. או שאולי בכלל לא צריך לשחזר אלא לשפר את הקיים? לשדרג? או אולי להמציא מחדש?

לא זוכר אם כתבתי על כך בעבר אבל יש לי בעיה עם התחלות. במיוחד אם ההתחלה היא עבורי. אחת הבעיות הגדולות שלי בחיים היא שקשה לי להתחיל דברים בשביל עצמי. אם אני בתוך תהליך, כבר באמצע משהו, אז אני עושה אותו עד הסוף, אבל להתחיל? לעשות את הצעד הראשון? שיהיה לנו בהצלחה. ומאז אותו יום שנזרקתי לא חיפשתי מישהו נוסף לדבר איתו. שמחתי בזמנו שיום רביעי התפנה ויכול להישאר עוד כמה שעות במשרד (זוכרים שהיה פעם משהו כזה?) כדי לברוח ולא להתמודד.

זה המקום להודות שוב באמת, שחלק משמעותי מהשינוי שעברתי היה גם בזכות הטיפול, השיחות, הנזיפות, הירידות ופניני החוכמה שמלוות אותי עד היום. אמנם בסוף זה נגמר קצת רע, אבל נראה לי שהגיע הזמן לשחרר, להתקדם הלאה, להודות על מה שהיה ולהשלים עם המציאות. אפילו אם היא לא הכי נעימה.

להתחיל מחדש

בתחילת השבוע, בזמן שטיפסתי להנאתי על המדרגות באימון היומי, אמא שלחה לי הודעה עם מספר טלפון של פסיכולוג בתל אביב שקיבלה עליו המלצה. אין לי מושג איך זה קרה אבל סימסתי. הוא סימס בחזרה. התקשר, דיברנו קצת וקבענו להיפגש.

בשיחה הקצרה סיפרתי לו קצת על עצמי, ועדכנתי שיש לי בעיה עם להתחיל דברים ושמבטיח שיהיה לו מאתגר איתי. הוא ענה שהנה סימסת ועשית משהו בשביל עצמך. התגברת עליך. לא יודע איך זה קרה באמת. אולי כי הבטחתי לאמא כבר חודשים והבטחות צריך לקיים? אולי שתהיה מרוצה? שנפסיק לריב על זה? שתפסיק לחפור? שלא תתאכזב כל שבוע מחדש? ואולי כי אני באמת צריך? רוצה? חייב? במיוחד עכשיו?

אז בקרוב מאוד נפגש. בתקווה שיהיה חיבור, שאוכל להיפתח, לחזור לגרד את הפצעים, לקלף את השכבות שמקיפות את לב, לנתח את עצמי, לסגור מעגל, ולפתוח אחד חדש. העיקר שהפעם זה יגמר אחרת.