גיבוי לחיים / דמעות בגשם

״חכה רגע, תעצור. תתמקד ברגע הזה״. אמר לי הפסיכולוג בפגישתנו האחרונה.
״לא יודע לעצור״ אמרתי לו והמשכתי להוציא בקצב היסטרי משפטים בעלי משמעות.
״שניה, העיניים שלך נוצצות. תתמקד במה שאתה מרגיש עכשיו. תן לרגשות לעשות את שלהם״. אמר ועשיתי.
ואז הגיעו הדמעות.

היום בבוקר התפרקתי בהליכה. ירד עלי שוב גשם, הקשבתי לשיר שלא שמעתי מלא זמן והדמעות התחילו לרדת מעצמן. בגדול די הופתעתי, כי אני לא בן אדם שבוכה מדברים עצובים, מרגשים או בכלל. בוכה רק מעצבים, כשמישהו או משהו מעצבן אותי, זה לוחץ על שק הדמעות והכל מתחיל לנזול החוצה.

זה היה מוזר. אולי פורקן של הלחץ, המתח, השבוע הקשה שעברתי ובכלל התקופה הזו. תקופה של התעסקות בעצמי, חיטוט בפצעים הגלויים והנסתרים, בדיקה, חיפוש תשובות, הגעה לתובנות, רצון לתקן ובעיקר שאילת שאלות. קשה לי להסביר או להבין למה קשה לי כל כך. מצד אחד זו תקופה נהדרת שבה אני שם את עצמי במקום הראשון. מצד שני, קשה לי להיות בפרונט. אני בקונפליקט תמידי עם השאיפה להתקדם קדימה, מול הרצון להישאר במקום מול לחזור אחורה. וזה מתיש. לחלוטין.

לאבד שליטה

לא עוזבת אותי התחושה שאני קלישאה של עצמי. כתבתי עליה בפוסט החזרה שלי, שחייב לציין שעלה לגמרי במקרה, בלי מחשבה עמוקה, ורק אחרי שהוא נשלח לחלל האוויר תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי: ״אתה אמיתי? מה עשית? עכשיו צריך להתמיד״. התהליך שעברתי לפני שלוש שנים, כשפתחתי את הבלוג והחלטתי לחשוף את הלב שלי, היה תהליך אחר. הוא הגיע ממקום נקי יותר, שלם יותר, אופטימי יותר, מרצון אמיתי לנקות, לטפל ולהתמודד עם עצמי. הפעם הכל קצת שונה. וזה מפחיד.

עכשיו אני מרגיש אחרת. עצוב יותר, כואב יותר, פחות אופטימי, ובעיקר מרגיש שאיבדתי שליטה על עצמי. ירדתי מהמסלול, ואני נע במעגל שלא מפסיק להתפתל ועושה לי בלאגן בבטן ובלב. הכל התחיל נכון, ממקום חיובי, ולאט לאט, ככל שעבר הזמן חפרתי יותר פנימה וקרו כל מיני דברים, אז התחילו לצוף הפחדים, החששות, הדמעות, הבעיות האמיתיות והמחשבות שלא עוזבות.

גיבוי לגיבוי

הכל השתבש בחנוכה. ביום ראשון, כשהוצאתי לא בבטחה את הכונן הנייד מהלפטופ. רגע אחד של חוסר מחשבה גרם לכאוס טוטאלי וזרק אותי מהשביל הישר לתחתית התהום. כשחיברתי את הכונן חזרה כדי לשמור משהו, עלתה לי הודעה שצריך לפרמט את הדיסק לפני שניתן יהיה להשתמש בו. חשבתי שזו סתם הודעה והתעלמתי. מיהרתי ונסעתי לדיקור, וכשניסיתי לחבר אותו שוב מלפטופ אחר קפצה ההודעה שוב. ואז הכל התהפך.

כל החיים שלי שם. תרתי משמע. גיבוי של הזיכרונות, המחשבות, האהבות, התמונות וכל הקבצים הדיגיטליים שמרכיבים את העולם הקטן שלי. גיבוי של שלושה מחשבים נייחים, שלושה טלפונים, תמונות מכל הטיולים בחו״ל, קבצים של העבודות, מסמכים אישיים, הבלוג. כל החיים. ליטרלי, זה הבקאפ, תוכנית מגירה, המקום הבטוח, וברגע אחד הכל נעלם.

זו תחושת אימה שקשה להעביר במילים. זה הרגיש שנגמרו לי החיים, שאין לי גישה אליהם, כאילו מישהו מחק חלק ממני, השאיר אותי לבד עם הבגדים שעלי ועם רסיסי זיכרון שהולך ונעלם. וחוסר אונים, ואובדן אמונה, והאשמה עצמית, והדמעות, איך ברגע של מהירות וחוסר מחשבה, הכל הולך לאיבוד, וחיים שלמים מתפוגגים. הגיבוי שלי הלך. אז עם מה נשארים?

פרסמתי פוסט בפייסבוק כדי לקבל עצה ונחמה מחכמת המונים, והמליצו לי על חברה ברמת גן. השארתי להם הודעה, ולמחרת התקשרו אלי באמצע האימון. האופטימיות הייתה זהירה, והמחיר שהייתי צריך לשלם היה יקר מדי, מכל הבחינות. ישר אחרי שסיימתי לטפס את המדרגות נסעתי למשרדים שלהם, והשארתי להם את הלב שלי, ארוז בפלסטיק שחור, בתקווה שיצליחו לשחזר את כולו. חזרתי לדירה ולא הצלחתי לתפקד. שכבתי במיטה ובהיתי כל היום בתקרה. לא הצלחתי לזוז, להרים את עצמי או לחשוב בהיגיון. הרגשתי איך לאט לאט הכל מתפורר לי מבין האצבעות, החיים שלי נגמרים וחוסר השליטה על המצב הולך וגובר.

לרדת מהשביל

זה היה אחד השבועות הקשים שהיו לי בחיים. אחד השבועות הכואבים. הכל יצא מאיזון באותו שבוע, איבדתי שליטה, על עצמי, על האימונים, על האוכל, המשקל והתחלתי לאבד את זה. הכל נהיה מפחיד, קיצוני, הרגשתי שהאדמה רועדת, שינוי מטורף ולא ידעתי איך להתמודד עם הכל.

שלושה ימים קודם החלטתי שאני צריך לקנות משקל לדירה. עד אז נשקלתי תמיד אצל ההורים בשבת בבוקר, אחרי ארוחת שישי. התלבטתי, חקרתי, השוואתי, התייעצתי, והדילמה הייתה קשה בין שני משקלים שהגיעו לגמר. ההפרש ביניהם היה של שלושים שקלים ולא הצלחתי לקבל החלטה. אחרי השיחה עם חברת השחזור, הבנתי שנתקעתי על דילמה חסרת חשיבות, כי ברגע אחד הודיעו לי שהשחזור יעלה בערך כמו חצי שכר דירה. אז בשני בערב, אחרי יום של בהייה בתקרה, אספתי את עצמי והלכתי לסופר פארם לקנות משקל דיאגנוסטי. מיד אחר כך צעדתי ישר לגלידה הסיציליאנית וקניתי לי סופגנייה עם גלידה, שחלמתי עליה במשך חודש, וחיסלתי אותה באמצע הרחוב. בלי לחשוב פעמיים.

מכאן הכל הלך והתדרדר. המשקל ניצב בולט בחדר, שקילה יומיומית, לפני ואחרי האימון, חישוב אחוזי שומן, ספירת קלוריות ורצון להחזיר את השליטה על המצב, עלי, לידיים שלי. 

להוציא את הכל החוצה

זה היה שבוע של חגיגות ואירועים. הכל התחיל במוצ״ש, בערב הגמר של "הזמר במסכה" ובפתיחת העונה של האח הגדול. הלכתי לחברה טובה, הזמנו אוכל, היו ממתקים וגם קינחנו בגלידה, וזה כנראה היה קצת יותר מדי. כשחזרתי לדירה הייתה לי בחילה נוראית, והפתרון היחידי שעלה בדעתי להתמודד עם התחושה היה להוציא את הכל. וזה הקל באמת רגעית, אבל פתח דלת מסתובבת שעדיין קשה לי לסגור אותה.

בשלישי נפגשתי עם חברה אחרת, והרגשתי קצת יותר טוב, טיפה הפסקתי לחשוב על החיים שלי שנמצאים במעבדה. אחרי הפגישה הלכתי להסתובב קצת עם עצמי וללכת לאיבוד בסנטר. ברביעי נפגשתי עם שתי חברות, ריכלנו, צחקנו, חפרנו, אכלתי יותר מדי שטויות שהיו על השולחן והרגשתי אחר כך זוועה. כשחזרתי לדירה הרגשתי שאיבדתי שליטה, שהכל רועד ושאני שלא מסוגל להשאיר את הכל בתוכי. אז הוצאתי את הכל שוב. הפעם בכוונה. והרגשתי הקלה אחר כך, וגם נורא.

למחרת עוד הדלקת נרות, עוד סופגניות, ועוד ערב שנגמר עם הראש מעל האסלה. וזה פתאום מרגיש נפלא, תחושה של שליטה על המצב, גם ליהנות מהטעם וגם לא להשמין. מה יכול להיות טוב מזה?

וככה זה המשיך. לא כל יום, ולא אחרי כל ארוחה. לעיתים רחוקות. כשמגזים. מודע לעובדה שזה לא בריא, מזיק, אבל לא מסוגל להפסיק, לעצור. מודע להכל, אבל פשוט לא יכול.

נאחז בקבוע

תמיד היה לי עניין עם האוכל. התזונה, המשקל, המראה החיצוני. זה לא העניין, זה רק התופעה, הסימפטום למחלה האמיתית. חוסר באהבה עצמית, דימוי, קבלה, אמונה, להבין מה אני, מי אני, מה המהות שלי בעולם, לאן אני הולך ומי אני רוצה להיות. איך אפשר לאהוב מישהו שלא אוהבים? איך מקבלים את מי שאני מבלי לבקר, להוריד, לקלקל, להרוס? מאיפה מתחילים?

כדי לשמור על שפיות ושליטה, אני מנסה לאחוז בדבר היחידי שנשאר קבוע, וזה הסדר יום שלי. לקום בבוקר, לצאת להליכה, לרוץ, מדרגות, לרוץ עוד קצת, להתאמן, לשתות שייק, להתקלח, ארוחת בוקר, קצת טלוויזיה, מחשב, לקנות, לחשוב, ארוחת צהריים, טלוויזיה, מחשב, סופר, ארוחת ערב, נטפליקס, לישון.

אבל כל שינוי קטן מוציא אותי מאיזון, מפחיד ואני מרגיש שמאבד שליטה. כל יציאה מהתבנית מערערת את המצב הקיים ומערבלת את מה שקורה מבפנים. ואני אבוד. וזה נורא.

וזה התחיל להרגיש שזה גדול עלי. שלהוציא החוצה נהיה פתרון קסם, וזה רחוק מזה. שנות אור. אבל זה עוזר. זה מחזיר לי את התחושה של השליטה במצב, למרות שזה לא בריא, לא טבעי ולא הגיוני בשום צורה. ואני מנסה להפסיק. נלחם בעצמי, בשדים, במחשבות, בסודות ובשקרים. בינתיים אני מצליח, למרות שזה קשה, ולפעמים נראה שזה בלתי אפשרי. זו לא מחלה, זה רק סימפטום לדברים אחרים שמנסה לשנות, להזיז או לתקן.

הדבר היחידי שמנחם אותי בכל המצב הזה הוא שאני מקיף את עצמי בחבורת מטפלים, ואני יודע שהם יעזרו לי לעלות חזרה על השביל. זה יהיה קשה, יהיו ועדיין יש נפילות בדרך, כאבים והתמודדויות, אבל בסוף זה יקרה. צריך רק לעבוד להישאר עליו וללכת נכון.

אז אני לא מתבייש, לא שומר יותר סודות בפנים והתחלתי לספר. קורא לעזרה במלוא מובן המילה. למדקר, לחברה טובה, לבת דודה שלי, לעוד חברה, ועוד אחת, לדיאטנית ואתמול לאמא. אין לי מה להסתיר, כבר אין מאחורי מה. כולי עור ועצמות, נראה נורא, ואני חייב להפסיק עם זה. חייב. עכשיו. חייב לשחרר, להתפרק, לפרק ולהרכיב מחדש. לפני שיהיה מאוחר מדי. כי אני הגיבוי שלי, ואותי אי אפשר לשחזר.