"אתה יודע מה אתה צריך?" שאלה אותי סבתא בטלפון לא מזמן.
"הלוואי וידעתי" עניתי.
"אתה צריך להילחם כמו סבתא. ולא לוותר" ענתה.
פייר? צודקת.
אוקי. אז בחרתי בחיים. לא עוד מלחמה. עכשיו מה? איך מתקדמים מכאן? או יותר נכון, איך לא עושים צעד קדימה ושניים אחורה? איך מתחילים לחיות באמת?
לעכל את החיים
הנפשולוג אומר שהצעד הראשון צריך להיות להפסיק להוציא את הכל החוצה. צריך להוציא את זה מהמשוואה, מהלקסיקון, וזו לא צריכה להיות אופציה יותר. העניין של ההקאה הפך להיות רפלקס מותנה שכל פעם שאני בסוג של מצוקה, בלחץ ולא יודע איך להתמודד עם המצב אז אני מוציא את זה החוצה. וההרגל הזה חייב להיפסק. זה המקום שאני בוחר לעכל את החיים או לא לעכל את החיים. להיות ב-being שזה אומר לעכל ולהיות בכאן ועכשיו, או להיות ליד ולא בתוך החיים, וזה אומר שאני צריך להוציא כל דבר שהוא בעצם חיים, שזה כל דבר שאני מכניס פנימה אז מתקבל בזעם.
אני באמת רוצה להפסיק עם זה. להפסיק את המלחמה הפנימית שלי עם עצמי. זה לא בריא בשום צורה, אני לא מרזה מההרגל המגונה, וזה סתם דופק לי יותר את הגוף שגם ככה דפוק מכל השנים. רוצה מאוד, אבל זה קשה. באמת.
It’s about time
עכשיו זה הזמן. הוא הגיע. הזמן שלי להילחם על עצמי. כי אין מה לעשות. לפעמים אנחנו מבינים רק במלחמה. לא בשלום, לא באהבה ולא בשום דרך אחרת. להילחם במחשבות, בשדים, בטקסים האובססיביים ובעיקר בכל הקצף הזה שיש לי בראש.
עכשיו זה הזמן. להתקרב לעצמי, לתת לי את תשומת הלב שמגיעה לי באמת. לא מזויפת, ריקנית או סתמית. להקשיב ללב, לנפש, לעמית הקטן שצורח בפנים, שיושב עם עצמו עם משחק הנעצים ומייחל להיעלם. לחבק אותו, להרגיע, להגיד שיהיה בסדר. כי אני באמת מאמין בזה. למרות שלפעמים לא רואה איך זה יכול לקרות.
חודש מהגיהנום
היה לי חודש קשוח ברמות שאני לא ממש יכול לתאר. כל ארוחה משפחתית, כל חג ומועד, כל יציאה מהשגרה הקטנה שלי הוציאה אותי מאיזון, וטלטלה אותי כמו כדור סקווש שטס במהירות, מתנגש בקיר ואז חזרה במחבט. הלוך ושוב. הכל היה מהיר ועצבני תרתי משמע. התקפי זלילה כל יום. ושוב הקאות, ושוב הפחדים. ההיאחזות בשליטה, הפחד מתסכול, הפחד מעצמי, הפחד לגלות מי אני באמת, לאן אני הולך, מה אני רוצה לעשות בחיים, ומעל הכל הפחד מהאוכל, מהקלוריות, פחד אמיתי מלהשמין. רק לא לחזור אחורה. מלחמה ארורה.
מאז שחזרתי ביוני האחרון לאורח החיים הבריא ירדתי כבר 30 ק"ג. הגעתי למשקל של 62.1 ק"ג והכל נעצר מאז. אין לי מושג איך התקבעה לי בראש ההתניה שזה המשקל התקין שאני צריך להישאר בו, כי אני יודע שהמשקל לא באמת חשוב. אבל אם הוא באמת לא כזה חשוב אז למה הוא חשוב לי כל כך? למה אני לא יכול לוותר עליו? או לא יכול לעבור בוקר ולפעמים גם צהריים וערב מבלי לעלות עליו? שוב ושוב? ולמה אם חס וחלילה עולה מאה גרם אז כל היום שלי מתהפך? למה זה קורה לי בכלל?
מלחמה במשקל
הרציונל שלי יודע שהמשקל לא חשוב. מה שחשוב זה איך שאני נראה, חשוב החיטוב והכי חשוב לעלות במסת שריר. כבר כמה חודשים שאני נשקל אצל הדיאטנית, והמשקל מראה את אותו משקל. הוא גם לא מוכן לקרוא את המדדים שלי, ובמיוחד לא את אחוזי השומן. אני לא יודע אם יש בעיה ספציפית במשקל עצמו, או שבאמת הגעתי למצב שגם לו קשה להתמודד עם המצב. אני רק יודע שאני לא מסוגל לזוז מהמשקל או להרפות. מלחמה אמיתית במספרים. ואני מת לזרוק אותו מהבית. מת, אבל לא מסוגל.
bloody Sunday
הדיאטנית נתנה לי שיעורי בית לא להישקל בימי ראשון. היא אומרת שגם ככה אוכלים יותר בסוף שבוע, יש יותר צבירת נוזלים והמשקל לא מייצג כלום כי הכל מתאזן בהמשך השבוע. במשך חודש ניסיתי לא להישקל בימי ראשון ולא הצלחתי. שיננתי בראש את כל מה שאמרה, הפנמתי שביום ראשון המשקל לא מדויק, אבל עדיין לא הצלחתי לא לעלות עליו. עד שלפני שבועיים החלטתי שאני לא אימת המטפלים יותר, ולא עליתי עליו. בהתחלה זה היה מוזר, אחר כך הרגשתי שהאדמה קרסה מתחתי ואני בצניחה חופשית מטה. ואז התחלתי להרגיש שאני רק תופח ותופח.
איבוד שליטה בלי נשלט
אותו שבוע היה באמת נוראי. הרגשתי שוב שאיבדתי שליטה על החיים שלי, ולו רק בגלל שלא עליתי צעד אחד על משקל דיגיטלי שנקנה לאחר אחת מהטראומות של חיי. ביום שני של אותו שבוע קמתי עם קרייב מטורף לפודינג בננה של השואו רום בייקהאוס. החלטתי שאני מפנק את עצמי, הולך לקנות ונהנה מזה. כי מגיע לי. עבדתי קשה, הדיאטנית אומרת שאני צריך לעלות קצת במשקל, ווואלה בא לי. תכננתי איך אני הולך ברגל לסניף הדגל בכיכר רבין וחוזר, איך אני יושב על הספסל ואוכל, נהנה וממשיך בחיי.
אז תכננתי. במציאות באמת הלכתי, נכנסתי למאפייה והריח שיגע לי את כל החושים. קניתי דונאט אחד בטעם קרמל מלוח ואת הפודינג בננה עם לוטוס. מצאתי ספסל רחוק מהמאפייה, התיישבתי בו לבד, והתחלתי לאכול. שלמות. התענגתי על כל ביס, ובגדול חיסלתי את הכל תוך פחות מחצי דקה. בלי ליהנות מהדרך, פשוט הכל נשאב במהירות שיא. הסוכר התחיל לעלות ואז היא הגיעה.
המחשבה ההרסנית הופיעה לפתע, וההיגיון המעוות שאומר "נו מה הבעיה, לך תקנה עוד קצת ואז תוציא את הכל החוצה". פתרון מושלם. וכך היה. חזרתי לחנות ובהתקף בלתי נשלט קניתי עוד מאפה מייפל ופקאן מושלם, שלושה דונאטסים ועוגיית קוקוס ושוקולד לבן חלומית ופשוט חיסלתי את הכל לפני שהספקתי להתרחק מאה מטר מהחנות.
ואז מצאתי את עצמי עומד לבד עם בחילה נוראית בשירותים של "גן העיר", מחכה שהעוברים והמשתינים ימשיכו בדרכם כדי שלא ישמעו אותי בטעות, והוצאתי הכל החוצה. זה היה נורא. תחושה מזעזעת ובחילת עולם. אובר סוכר, אובר כאב בטן, ואובר מחשבות של "מה נסגר איתי לעזאזל. מילא להקיא את האוכל, אבל למה להקיא כסף? מה אתה רוטשילד?"
מלחמה במתוק
לא יודע למה זה קורה, אבל שמתי לב לעובדה שלאחרונה כל פעם יש לי קרייב לקינוח מסוים אחר בעיר. אני לא נרגע עד שלא טועם אותו, שואב אותו פנימה, מוציא אותו החוצה ואז הקרייב אליו נפסק. לפחות עד הפעם הבאה. זה קרה לי בחמישי שעבר עם גלידה, עכשיו עם הפודינג בננה, הדונאטסים, בפלות ומה לא. וזה חייב להיפסק. זה לא הגיוני שאני אעבור מאפייה מאפייה, מגלידריה אחת לשניה, אבזבז כסף, אדפוק לי את הבריאות, ורק ככה אתמודד עם החשקים והדחף הזה.
הנפשולוג שלי חוזר ואומר שכדי להפסיק להקיא אני חייב להפסיק להקיא. Simple as that. אין פה שלבים, אין בהדרגה, צריך פשוט להפסיק. וזה קל להגיד וקשה לעשות. מאוד. אני מודע לכל ההשלכות של זה, אני קורא ללא הפסקה על התסמינים, על התופעות לוואי, על סוגי ההפרעות השונות, ועדיין בשבוע הנוראי הזה זה נראה כמו הפתרון היחידי לכל המצב.
אבל זה ממש לא הפתרון. אפילו לא קרוב. ואני באמת משתדל. באמת במלחמה. נלחם בעצמי, בדחף, בתחושות, בחוסר שליטה, באובר שליטה. יודע גם שאני באמצע תהליך, שזה לוקח זמן, שאני צועד שני צעדים קדימה ולפעמים גם אחד אחורה, ושבסוף יהיה טוב. אני באמת יודע שאני קרוב לשינוי, ושהכל קוצף עכשיו והנפגש גועשת. ויודע שההתנגדות בשיאה, ושכולם נורא דואגים, מבוהלים, ולא באמת יודעים מה להגיד, איך לדבר או לגשת. וכולם מתלחששים מאחורי הגב, או ממש מולי וזה לא נעים. כי לא את זה אני באמת רוצה או צריך.
מה אני צריך לעזאזל?
מה שאני באמת צריך זו תשומת לב שלי מעצמי. להתקרב אלי בצורה נכונה ואמיתית שתמלא את החוסר הזה שיש לי בפנים. ואני לא יודע איך עושים את זה. איך נותנים יחס למישהו שבמשך שלושים שנה התעלמת ממנו באכזריות? שהתעללת בו בכל דרך אפשרית? שביטלת אותו? דיכאת? ושחטת אותו מכל כיוון?
אז בפגישה השבועית אצל הנפשולוג ביקשתי כיוון, ביקשתי דרכים טכניות ומכאניות, משפטים לשנן מול המראה כדי להתחיל. אולי אם אגיד את זה מספיק בסוף אאמין.
הוא אמר שאני חייב להבין שאין שום קיום אם אין את האהבה הזו. אם אני אומר שאני לא רוצה שום קשר אל עמית הקטן זה כאילו שחתמתי ויתור. להגיד שלום לילד הקטן זה להגיד שלום לעמית forever. לחיות באיזה סוג של אווטאר שקרי שהקליפה שלו במקרה הטוב מחזיקה מעט, ובמקרה הפחות טוב לא מחזיקה בכלל. מפה הדרך לבעיות וצרות היא מאוד קצרה.
ואולי הוא צודק, וזו הדרך לתיקון שלי. לשלום המיוחל שלי עם עצמי, להפסיק את המלחמה מולי, כי כבר נגמר לי הכוח. אני צריך לשמור את הכוחות למלחמה האמיתית במחשבות ההרסניות, בדחף להרוס, ברצון להיעלם.
לאט לאט
השבוע ההוא היה באמת נוראי. התקף רודף התקף. בליסה חסרת מעצורים של כל מה שנקלע בדרכי, וכאבי בטן שלא מאחל לשונאיי. בכלל החודש האחרון היה קשוח מאוד. מחסום כתיבה שנבע מקושי לבחור, כאבי ברכיים ועייפות נוראית. ורק עכשיו חוזר קצת לנשום. חוזר לשגרה. לטקסים הקטנים ששומרים אותי שפוי. ויודעים מה? אולי הם לא הכי בריאים בעולם, אבל אני לא יכול לעשות כל כך הרבה שינויים בבת אחת. אני מר טושטוש, לא סופר מן. ואם הבחירה היא בין להישקל או להקיא אז מה עדיף?
אז חזרתי למשקל. ואז הכל נרגע. וביום ראשון בשבוע שעבר עליתי על המשקל, והנה נוספו להם שני קילוגרמים, כי כשמקיאים לא מרזים בשום צורה. להפך, הגוף רק אוגר קלוריות כי הוא נכנס לשוק. אבל זה היה ביום ראשון, וביום ראשון למשקל יש רצון משלו. ואני יודע שזה יתאזן, ואחזור לעצמי. בקצב שלי.
בחזרה לזירת הפשע
והנה הגיע הסופ״ש, ונסעתי להורים. וחזרתי לזירת הפשע, וכל השדים יוצאים, והרעב הלא אמיתי, והצורך למלא את התהום שיש בפנים ואז להוציא את הכל החוצה. שבוע שלם שהייתי בטוב, בעבודה עצמית מאומצת, במלחמה על החיים והנה הפסדתי בקרב הכי חשוב. נכשלתי.
כל השבוע פחדתי מיום שישי, מהארוחה המשפחתית, ובעיקר מההתקף שתמיד מגיע אחריה. והתסכול, והאשמה, והרצון למות, והבחילה. וראש מלא במחשבות, והבטן מתפוצצת, והלב. מה שנשאר ממנו. ויודע שאסור לי להלקות את עצמי, כי זה לא הפתרון, אבל לא מסוגל שלא. שבוי בטכניקה של לא להתפנות לעצמי. וזה עוד יותר מתסכל, ועוד יותר מכניס ללופ המלחמתי. ועייפתי ממלחמות, והגיע הזמן להפסקת אש. אמיתית.
הנפשולוג אומר שאני לא צריך לעצור את המחשבות, אלא צריך לתעל אותן. אני יוצר להן גירוי, סיטואציה אנרגטית שעוזרת למצב הזה להמשיך. אני נותן מצע למחשבות להיות טורדניות, אבל באותה נשימה אני הווסת שלהן. האיזון ביני לבין עצמי זה מה שעומד מאחורי הברז. כשאני לא באיזון ונוטה לדרמה, אז אני פותח את הברז ונותן למחשבות לטמטם אותי ולבלבל אותי. אבל כשאני בא ממקום פנימי ומאוזן אז אני שולט בברז המחשבות. כל עוד הנפש מקבלת את מה שהיא רוצה בצורה הנכונה, ולא מה שהיא חושבת אז הריב הזה והדרמה נפסקת, כולל המחשבות, ההרסניות והשליליות.
להילחם כמו סבתא
היום דיברתי עם סבתא בטלפון שעה. דיברנו עלי ועליה, וזו הייתה שיחת נפש אמיתית שלא עשינו הרבה זמן. דיברנו על הפוסט האחרון ועל הבלוג בכללי. סיפרתי שאני לא כותב כאן בשביל לייקים, בשביל שיגידו לי עד כמה שאני מוכשר, מבוזבז או מרגש. אני כותב בשבילי, כדי להתמודד, לעכל, לעבד וגם לאבד. אבל שנייה לפני שאני מפרסם כל פוסט, היא היחידה שאני חושב עליה איך תגיב ומה תחשוב. אנחנו מאוד דומים, וסבתא שלי עקשנית ולוחמת.
וגם אני.
כי בחרתי בחיים, ועכשיו צריך להתמודד. לחיות. ולהילחם כמו סבתא, כדי שאוכל לחזור לעצמי. שאוכל לחזור לשגרה. כי מה שאני באמת רוצה זו ארוחת שישי אצל סבתא וסבא עם כל המשפחה, לאכול גלידה בגביע על כורסת הטלוויזיה ולהירדם. כמו פעם.
הנפשולוג שאל אותי מה אני מוכן לתת בשביל לחיות באמת? והוא ענה שהתשובה צריכה להיות במילה אחת. הכל. והכל אני לא עושה. והוא צודק. כי זה תהליך, וזה לוקח זמן, ולא יכול לשנות הכל בבת אחת, אבל אני בדרך. וגם אגיע. יקח עוד קצת זמן, אבל אני ממשיך להילחם. כמו סבתא. רק שחס וחלילה לא יתפסו לי בטעות את הכורסא.