בלי הנחות

״נפגשים ביום ראשון? כולם יכולים? עמית מובטל עדיין? אם כן, אז הוא פנוי״ נשלחה הודעה באחת מקבוצת הווצאפ.
״למה ההנחה שאם אני מובטל אז אני בהכרח פנוי? מה זה קשור אחד לשני?״ עניתי והפיוזים התחילו לעלות.
״סמיילי צוחק״. והלב שלי כמעט התפוצץ מעצבים.

נתחיל הפעם מהסוף. אני שונא שלוקחים אותי כמובן מאליו. שונא שמניחים עלי הנחות. אתם רוצים לדעת משהו? תשאלו. אין דבר מעצבן יותר מהמחשבה שמישהו אחר חושב שהוא מכיר אותך יותר מעצמך. כמו שאני לא מניח עליכם דברים, אז אין צורך להניח עלי, אני לא מדף. תודה.

להפסיק לשתוק

מעניין אותי לדעת מתי נהייתי כל כך שקוף לסביבה. כל כך צפוי, ואולי גם נתפס כחסר עמוד שדרה. לאחרונה הפסקתי לשתוק. אם יש משהו שמעצבן אותי אז אני אומר אותו. פעם זה לא היה ככה. הייתי אוגר, שומר בבטן, עד שבסוף זה היה מתפוצץ איכשהו. גם היום במקרים מסוימים אני שומר בבטן, אבל הפעם מחכה לרגע המתאים בשביל לומר את מה שעל הלב.

אולי אני לא יכול להאשים רק את הסביבה בנושא הזה. אני בן אדם די צפוי, מתנהל לפי תבניות מסודרות, ומי שמכיר אותי באמת יודע מה אוהב ולמה פחות מתחבר. אבל מכאן ועד להניח הנחות ולבטל לי את יכולת ההחלטה או הבעת דעה? סליחה, מה קרה? מלחמה?

עצם העובדה שמניחים עליך הנחות מבלי לשאול קודם, בעצם נותנת את ההרגשה שמבטלים אותך. הדעה שלך חסרת משמעות, אנחנו נחליט בשבילך. מי אתה שתגיד משהו? אנחנו יודעים מה טוב בשבילך. באמת? לא נראה לי. אני אפילו לא יודע מה הכי טוב בשבילי אז אתם תדעו?

להתעסק בעצמי

כל העצבים וההתעסקות הזו גרמו לי לחשוב שגם אני לקחתי את עצמי כמובן מאליו במשך השנים. פחות התייחסתי אלי, ביטלתי אותי מול הסביבה ותמיד נתתי לאנשים אחרים להחליט בשבילי. הדיסוננס הזה, ביני לביני, מתחיל לשבור את הקליפה והשריון של עצמי, וזה ממש לא פשוט.

תמיד ידעתי שאנשים עסוקים בעצמם. דואגים להם קודם כל ואז לאחרים ולסביבה. שנים התעצבנתי והתעצבתי מזה, כי בכלל לא חשבתי עלי בכל הסיפור ורק על האחרים. עכשיו, כשאני חוזר אלי, להתעסק בעצמי או כמו שהפסיכולוג שלי הגדיר: ״להיות נוכח בחיים שלי״, זה קשה עוד יותר. איפה המקום שלי בין כל האנשים שרואים רק את המקום שלהם? איך אני משתלב? אם בכלל.

ההנחות היחידות שאני מוכן לקבל עלי הן בסוף עונה. גם באמצע העונה זה יכול להיות נחמד. ובשנים האחרונות מצאתי שם את הנחמה שלי. קונה את עצמי לדעת, מבזבז כספים על דברים לא שימושיים או כאלו שחייב, אבל חייב שיהיו לי. מדמויות נדירות של כוכבי ילדותי, ספרים בכמויות ולאחרונה בגדי כושר ומוצרים למטבח.

עד לא מזמן הייתי מכור לקניות. אבל ממש. חברה טובה גילתה לי יום אחד בעבודה אתר ששולח ספרים בלי דמי משלוח לארץ, ומאז כרטיס האשראי שלי עבד שעות נוספות. הייתי מזמין בכמויות, מתרגש כשפותח את האריזות, אבל שניה אחר כך ההתלהבות הייתה יורדת והצורך בריגוש היה חוזר לבעבע בתוכי. עברתי תהליך גמילה לא פשוט, ולפעמים עדיין עובר בי געגוע לסניף הדואר המקומי.

המגירות שבלב

האובר התעסקות בעצמי לאחרונה עושה לי טוב, אבל גם הרבה רע. דברים צפים ואני מתחיל לפתוח את המגירות שבלב, שהיו נעולות תחת עשרות מנעולים. השדים מתחילים לצאת החוצה, אבל עכשיו צריך להתעמת איתם. אין לי תשובות או הסברים להכל, בספק אם יהיו לי אי פעם. מרגע לרגע מצב הרוח שלי משתנה, כל מילה יכולה לשנות את המחשבה, וכל הזמן הכל זז. אולי מהר מדי?

הגעתי למסקנה אחת מכל בליל המחשבות האינסופיות שמתרוצצות לי בראש ולא נותנות לי לישון. אסור לי לוותר לעצמי. אף פעם. לא במכון, לא בתזונה, לא עלי. אפשר לאבד שליטה לפעמים, לשחרר, אבל אף פעם לא לוותר. אסור לי גם להקשיב יותר מידי לאחרים שחושבים שהם דואגים לי, אבל מראים את זה בצורה קצת עקומה ומשיגים את התוצאה ההפוכה. ידעתי מראש שבחרתי בדרך, בתהליך, לא בזבנג וגמרנו. זה אף פעם לא ייגמר, תמיד יהיה המשך, ולא משנה מה אשיג ומה אקבל, תמיד ארצה עוד. כי ככה זה. אנחנו תמיד רוצים את מה שאין, את מה שחסר. כאילו שזה מה שיגרום לנו להיות שלמים. אבל זה לא.

לפעמים אני חושב כמה נפלא היה אם היו מגלים לנו את הסוף, או לפחות מספקים ספר הדרכה. שנדע לאן ללכת, מה לבחור ואיך להפסיק לקחת דברים כמובנים מאליהם. אולי זה טבוע בנו בעצם, עוזר לנו להתמודד עם המצב, עם קצת פחות פחד. אולי אנחנו צריכים להעריך יותר, את האחרים, את הסביבה ואת עצמנו. ואז נוכל לחיות בעולם בלי הנחות. חוץ מבסוף עונה.