״אני רוצה להעלות נושא חדש לדיון״ אמרתי לפסיכולוג בפגישתנו האחרונה.
״כולי אוזן והתרגשות״ ענה, ועיניו נצצו.
״יש לי תיאוריה שפיתחתי עם השנים. היא התחילה בילדות וקשורה לדמויות משניות״ התחלתי לספר.
״הבנתי, על הילדות תדבר בבקשה עם הפסיכולוג שלך״ ענה.
תמיד הייתה לי חיבה מיוחדת לדמויות המשנה. הן הקסימו אותי יותר, נראו לי בעלות עומק ועניין, והזכירו לי מאוד את עצמי. כשכולם העריצו את הדמויות הראשיות, אני בחרתי להתמקד בשלב השני, בתומכי הלחימה, ולא בזרקור שמופנה תמיד לגיבורים.
מישהו פעם אמר לי, ואני לא ממש זוכר מי, שאנחנו מעריצים ומעריכים את מי שאנחנו רוצים להיות. החל מגיל עשר הדמות המשנית משחקת תפקיד משמעותי בחיי, ומשפיעה על ההתנהגות והתפיסה העצמית שלי מאז ובכלל. אולי כי ככה אני תופס את עצמי? מלווה? תמיד מקום שני?
בלי עכבות
אני לא ממש זוכר מתי הכל התחיל, אבל מגיל קטן הייתי מכור לתוכנית ״רחוב סומסום״. זוכר שצפיתי בכל פרק, ידעתי את כל השירים שבתקליטים בעל פה, וישנתי כל לילה עם שמיכת פיקה של קיפי בן קיפוד (המקורי). הדמות האהובה עלי עד היום היא עוגיפלצת. מפלצת חביבה שרק רוצה לאכול עוגיות כל היום, להיות משוחררת, בלי עכבות, וחביבה במיוחד. וזה בדיוק מה שרציתי להיות, ואולי עדיין. משוחרר, בלי עכבות, ואם אפשר חביב זה בטח לא יזיק.
אז מה מונע בעדי? הפחד מלאבד שליטה? אולי החשש מה יגידו מסביב? אולי כבר תכנתתי את עצמי להיות מי שאני, ומאוחר מידי להשתנות. לאכול בלי הגבלה זה בטוח לא יקרה, אבל קצת לשחרר זה יהיה התחלה טובה.
בדיוק כמוני
אחרי שחקרתי לעומק את יצירתו המופתית של ג׳ים הנסון, עליתי שלב והתחלתי לצפות ב״החבובות״. בזמנו התוכנית שודרה למיטב זכרוני במוצאי שבת, והיינו צופים בה אצל סבתא רבתא שלי ז״ל, יחד עם ארוחת הערב הטעימה ביקום. מייד התאהבתי בפוזי. הדב החביב, מצחיקן כושל שרק רוצה חום, אהבה ולהיות על במה. בדיוק כמוני.
אמא שלי סיפרה לי פעם ששנים היא ניסתה לשלוח אותי לחוג דרמה, ולא הסכמתי. לא ממש זוכר למה. אולי מהחשש מה יגידו, בושה או סתם חוסר ביטחון. התפשרנו על ״כתיבה יוצרת״. די מזל האמת, כי סוף סוף יצא מהחוג הזה משהו החוצה.
פוזי הוא בדיוק אני. שמנמן, עגלגל, מצחיק חברתית בנסיבות מסויימות, בעל רצון לתשומת לב בלתי פוסקת ואהוב על כולם. קרמיט נחמד ופיגי מצחיקה, אבל אף אחד מהם לא התקרב לרמת ההערצה שלי אליו.
גם איה, דמות החמור הדיכאוני מ״פו הדב״, היה כזה בשבילי, רק בגיל ההתבגרות. תמיד מצוברח, רואה שחורות, פסימי ואמיתי. פו תמיד היה חייכן וקצת טיפשון, ואיה היה עמוק ובעל הסתכלות שונה על המצב. קניתי את הספר המקורי מעצמי, סיפור אמיתי. בכיתה ט׳ עבדתי בשבוע הספר במדרחוב בעיר הולדתי בדוכנים של הוצאת ״הד ארצי״. קיבלתי את דוכן ספרי הנוער, אבל האיכותיים. מכרתי מאות עותקים מ״פו הדב״ וקניתי אחד עבורי (עם הנחת סלב). שם גיליתי שאני יודע למכור, וגם קצת לייפות את האמת. ״בטח שקראתי את הספר (שקר כלשהו), מומלץ, נהנתי מכל רגע. חובה בכל בית״.
החיבור לאיה מלווה אותי עד היום. עדיין קיים בי איפשהו הצד הפסימי, קצת רואה שחורות ומדוכדך. אני משתדל לא להקשיב לו לרוב, אבל לפעמים הוא משתלט על המחשבות, ומחזיר אותי קצת לאחור.
להיות נוכח בחיים
הבחירה בהתמקדות בדמויות המשניות, בסייד קיקס, באלה שליד, מובילה אותי לחשוב שאולי קיים בי פחד מהמקום הראשון, פחד מלהצליח. אולי אני חושב שלא מגיע לי להיות שם, בפרונט, עניין של חוסר באהבה עצמית או אולי פחד משלמות? אני הרי לא מושלם, אף אחד לא כזה באמת (חוץ מפוזי). אז איך אני מסביר את כל מה שמתרחש אצלי עכשיו בחיים? איך השינוי הזה גורם לי להתקדם לקדמת הבמה, לבד כשהספוט עלי, ולהפסיק לרצות להיות המלווה? מה קרה פתאום?
הפסיכולוג שלי טוען שאני נמצא בשלב של ״נוכחות בחיים שלי״. הדרך חזרה לקדמת הבמה. לטענתו אני אדם מורכב ולא חד מימדי, שנמצא בתהליך של מטוטלת. קיימת בי עוצמה רכה, אני מתמודד עכשיו עם החולשות שלי ומנסה לפרק אותן לגורמים.
והוא צודק (ובמיוחד אוהב כשאני מציין זאת). אולי נמאס לי להתחבא מאחורי כולם, מאחורי חוש הומור בינוני, חביבות נעימה ועזרה לזולת. יכול להיות שגם נמאס לי להתחבא מאחורי הדמות שאני מגלם כבר כל כך הרבה שנים. ייתכן שהגיע הזמן להשתחרר מעצמי ולהיות מי שרציתי להיות באמת, או לפחות לנסות. מי יודע, אולי זה שווה תפקיד ראשי.
אני כולי צמרמורת. מהכתיבה, מגילוי הלב, מההתבוננות המרגשת שלך פנימה. כמה יפה הקבלת את זה לדמויות משנה. גאוני.
וההומור שלך משובח, ממש לא בינוני!