חודש / יש לי סיכוי

״שלום, מדברים ממחלקת הפרעות אכילה בתל השומר״. אמרו בקול סמכותי.
"כן" עניתי תוך כדי התנשפות וריצה על ההליכון במכון.
"אתה פנוי בשבוע הבא? תוכל להגיע לאשפוז מלא של שלושה חודשים?" שאלו וחיכו לתשובה.
"אממ ברור" עניתי, ותוך כדי צעקתי בשקט בלב. 

זהו. תודה לאל. אפשר להפסיק להסתכל על הטלפון כל שניה, לקפוץ מכל שיחה, הודעה או צלצול מציק של פרסומת של חב״ד או רכישת ירוק רפואי. בשעה טובה אחרי חודש ומשהו התקשרו. הללויה. סוף לאי ודאות. יש תאריך. אוקי, ומה עכשיו?

לחכות למשיח

אין דבר יותר נורא מלהמתין. טוב נו, יכול לחשוב על כמה דברים יותר גרועים, אבל אפשר להסכים שזה סיוט. לשבת בדריכות, או במקרה שלי ללכת וללכת, לחכות ולחכות ושומדבר לא קורה.

בשנתיים האחרונות, ובעיקר בחודש האחרון, אני בעיקר ממתין. לסוף ההליכה, האימון, לארוחה הבאה, לשיחת טלפון, מייל, למטבעות שיצוצו על המדרכה, שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אליי ובעיקר שמשהו כבר יקרה.

ואחרי שהמתנתי לתוצאות האודישן שאמור לשנות את חיי, עכשיו הגיע זמן ההמתנה לתאריך תחילת הטיפול במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. ומאז דממה.

לשלוט על הכל

אחת הבעיות עליהן יושבת הפרעת אכילה היא עניין השליטה. אני חייב להיות בשליטה על כל סיטואציה, בלי הפתעות או יציאה מהשגרה. וכל העניין בטיפול הוא שהשליטה עוברת ממך לצוות המטפל. ועכשיו הגיע הזמן שאני מוכן לקבל את זה. לא רוצה שליטה יותר, רוצה לשחרר. לתת את השליטה למישהו אחר. אבל רק רגע, עוד מעט, כי עוד לא התחלנו ולא יודע כלום, אז איפה השליטה שלי לעזאזל?

מה אסור להביא? מה מותר? יש ארון בגדים בחדר? מנעול? מותר להביא מברשת שיניים חשמלית? חופשות, ביקורים? יתנו לי לקחת את התוספים ואת השייק חלבון? להמשיך בכושר? יותר מדי שאלות ופחות מדי ודאות. 

וככל שחיכיתי יותר, ככה הלכתי יותר. עוד ועוד צעדים ומחשבות, לופים אינסופיים שלא הובילו לשומקום מלבד לנתיב הרסני. והכל התדרדר. בקצב מהיר.

שיא שלילי

הגעתי להחלטה מעוותת שאני חייב להגיע לאשפוז במיטבי. בצד השלילי של המובן. כדי להצדיק את מקומי, שבחרו בי, שזה שלי, שלא יקחו לי את זה. כי זה כל מה שנשאר לי. הדבר שיוציא אותי מהמציאות המעוותת. מה שיציל אותי. מההפרעה, מהאובססיה. מעצמי.

וככה צמצמתי בכל ארוחה ובכל מקום שאפשר, והלכתי, ושוב הלכתי, והסימפטומים חזרו, וחוזר חלילה. ימים שלמים של הליכות, עשרות אלפי צעדים ויותר מדי מחשבות. על מה יהיה, איך יהיה, אם יעיפו אותי, אם אתמיד בתהליך, כמה אתנגד, אם יהיה קשה או אם יהיה בכלל. אם יש לי סיכוי להינצל או שאמשיך ללכת וללכת עד עצם היום הזה.

חודש

אז עבר חודש מהאשפוז. 30 יום. מרגיש כמו שנה.
חודש שלם שכל הרגשות שמכיר התחלפו במהלך היום תוך שניות. עצב, כעס, בלבול, אשמה, חרטה, פחד, בדידות, קרבה, רצון לברוח, להישאר, להתמודד, לוותר ולשכוח. את מי שהייתי פעם, לפני. זה מרגיש לי לפעמים כמו היסטוריה רחוקה, כמו בועה שחייתי בתוכה ועכשיו היא התפוצצה בבת אחת. אבל לא באמת חייתי, אולי שרדתי, ואולי בכלל לא הייתי?

הלם בקו"מ

השבוע הראשון היה נוראי. אבל ממש. להיכנס למקום סגור, בלי להכיר אף אחד, להיות גבר אחד מתוך שני גברים מוקפים בבחורות צעירות שעוד לא נולדו כשסיימתי צבא. פער גילאים, פער תרבויות, ויותר מדי פערים ביני לבין עצמי. שבוע של מתח, חרדה, בדידות, בכי ומאבקים פנימיים. בין הרצון לברוח או להישאר, לוותר או להתמודד, להתנגד או לזרום. שבוע שהזדחל לאיטו כמו הצבי של הדואר, ובו זמנית מהיר כמו נלה כשמישהו עובר בשער. שבוע של בהייה. בתקרה, בקירות המחלקה, בתפריט, ובעיקר בעצמי.

הגעתי למחלקה ביום שלישי בתשע בבוקר, עם מזוודה אחת ויותר מדי תיקים. חברה טובה שלי הסיעה אותי. כל הדרך הקשבנו לשירים, דיברנו, הרגל שלי רעדה וההתרגשות הייתה בשיאה. אחרי שנפרדתי ממנה התחלתי בתהליך הקליטה. ראיון קבלה, פגישה עם רופאה ומתמחה, ובכל פעם לספר את הסיפור מחדש. כאילו לא סיפרתי אותו באינטייק והכל כבר רשום במחשב. אבל מילא, חזרתיות היא סיפור חיי. 

תפריט חדש

אחרי הביקור אצל הרופאה נפגשתי עם דיאטנית זמנית. הרכבנו יחד תפריט לשבוע הקרוב מרשימת מוצרים שלא אכלתי שנים. חמאה, ריבה (או יותר נכון ממרח סוכר בטעמים, צבעי מאכל זרחניים וחומרים משמרים), יוגורט מחלב פרה, לחם מלא, שניצל עם ציפוי וטונה בשמן. אלוהים ישמור. אז גם הבהירו לי שכל מה שהיה עד עכשיו עומד להשתנות. חדל סדר תוספי תזונה, יוגורט עיזים, לחם כוסמין, שייק חלבון וסלט ירקות טרי וטעים עם מגוון חסות ועלים. זה התפריט וזה מה יש. תתמודד. מה עשיתי רע למישהו? 

אחרי שיצאתי ממנה המום ומבוהל עשיתי בדיקת אק"ג. בת שרות לאומי נחמדה ביותר חיברה אותי למכשירים ואז התחלתי לדבר איתה והדמעות לא איחרו. זה היה בכי אמיתי שלא יצא ממני הרבה זמן. אולי בגלל שאי אפשר היה להביא לחם כוסמין או יוגורט עיזים או שנפלה עלי ההבנה שאני הולך בקרוב לאכול, לעלות במשקל ולסבול.

אחרי האק"ג עברנו לבדיקת ציוד בחדר שלוש, ניקיון של הארון ופריקת המזוודה עם כל הבגדים בלי הכיסים. ואז הגיעה שעת ארוחת צהריים. הקראת שמות של הצוות ובערך 30 בנות שנועצות מבטים, מסתכלות עלי כל הזמן, בוחנות ולא מבינות מה לעזאזל מישהו בגילי עושה פה. וכל מה שחשבתי עליו זה מתי באים לקחת אותי מפה. ואז גם הגיעו שוב הדמעות. 

מה לעזאזל עשיתי?

לא היה לי מושג לאן הגעתי. למרות שראיתי את הפרק של רוני קובן על המחלקה שלוש פעמים, שום דבר לא מכין אותך לרגע הזה. הרגע שאתה עומד לבד, עם עצמך, הכאב, הדמעות והמחשבה של איך הגעתי לכאן. למה אני? ואז היא הגיעה. אחת מהבנות הנחמדות שיש ביקום. היא הסבירה לי מה יחכה לי מאחורי הדלת, וזה היה כל כך נחמד מצידה שנכנסתי לשוק טוטאלי, ולמרות כל המחשבות זה היה רגע שלא אשכח בחיים. ואם היא במקרה תקרא את זה מתישהו אז תודה על הרגע הזה ובכלל. ואז נכנסנו לחדר האוכל.

הלם. שוב. מיליון נהלים, איסורים וחוקים. מה מותר לערבב עם מה, מה אסור, איפה שמים את הפחמימה, מאיפה מוזגים מים, כמה מלח מותר לאכול ועוד שלל דברים שצריך לזכור בעל פה. בהתחלה זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית, אבל ככל שעברו הימים זה נהיה יותר ויותר שגרתי. האוכל דווקא טעים, אבל כל השאר קצת טראומתי. הושיבו אותי בשולחן הראשון, של החדשים. שתיקה צורמת בכל הארוחה, אסור להסתכל על אף אחת, מביט רק בצלחת שלך או בוהה בתפריט שמונח בניילונית על השולחן. ואיך אפשר לשכוח את המבטים.

מסתכלים עלי כל הזמן 

הפכתי לאטרקציה של המחלקה. הבחור החדש. כולן מרכלות, מדברות מאחורי הגב, מסתכלות על הצלחת שלי, בוחנות, מעבירות ביקורת ובעיקר מתקשות לעכל. מי זה הבחור הזה שאוכל כמויות כאלה, ומה נסגר איתו בכלל. ולא רק הן. גם הצוות. בחינה נוקבת בכל ארוחה, הערות, מבטים שופטים, לחשושים מאחורי הגב, רשימות בנייד ותחושה שמסתכלים עלי כל הזמן. מה הם רוצים? מה אכפת לי בעצם? או שאולי מאוד?

עזוב, שחרר

ביום השני לאשפוז, אחרי סשן קבוצתי שבו הצגתי את עצמי, התפרקתי שוב. הכל הקציף וסער בתוכי, והייתי חייב להוציא את הכל החוצה. מצאתי פינה צדדית בסוף החדר וישבתי ליד המחשב. ואז היא ניגשה אלי. אחת מהבנות שהפכה להיות חברה לחיים, אשת שיחה והבן אדם הכי רגיש, חד וטוב במחלקה. דיברנו, היא הקשיבה, ואז אמרה לי שתי מילים שמלוות אותי מאז וככל הנראה לכל החיים: "עזוב, שחרר". וזה מה שעשיתי מאותו רגע. פשוט שחררתי.

את המחשבות, הפחדים, והרגשות והפכתי לרובוט. התחלתי להרגיש שנמצא בבית האח הגדול, במשימה סודית רק בלי המצלמות. מנותק מהעולם שבחוץ, מהרשתות החברתיות, מנותק מעצמי. כי רק ככה יכול לעבור עוד יום, עוד ארוחה, עוד השגחה. עוד שתיית לילה. עוד לילה בלי שינה. ברוכים הבאים לגמילה.

לישון זה לחלשים

וזו הייתה ועדיין חתיכת גמילה. מההליכות, ההקאות, מהסימפטומים, מאני הישן, הראייה השלילית, מהחיים הקודמים. מעצמי. הפסקתי לחשוב ונכנסתי למשחק, הפכתי את הכל למשימה ואז התחילו ייסורי הגמילה. הגוף רועד, כואב ולא מצליח לישון יותר משלוש דקות ברציפות. וכדורי שינה, ושינוי זמן התרופות, וקלונקס למקרה חירום. והתקדמות מהירה, אולי מהירה מדי. 

אבל חכו שניה, צריך עוד רגע לעכל את הכל. את העובדה שנמצא ללא שליטה על שום דבר במקום הזה, ועם זאת אני הכי בשליטה שיש. אבל אולי היא רק בראש שלי כמו תמיד? עוד אשליה מזויפת? הכל באמת רק משחק? או שאולי זה השלב החדש בחיים?

הדבר שהכי מפריע לי בתהליך, יותר מהארוחות, הזמנים, הנוקשות וכף השוקולד היומית, הוא המחסור בשעות שינה. זה מתיש. את הגוף ואת הנפש. ולא יכול יותר. לא לישון ולא להישאר ער. לא כאן ולא כאן. והרעידות של הרגליים לא מפסיקות, והזרמים בגוף, הניתוקים, ולהציץ בלילה כל שתי דקות על השעון בתקווה שהזמן יעבור, ושתגיע השעה שש בבוקר, שאוכל להסתכל בנייד, לקום ולהפסיק את הנדודים. בשינה ובמחשבות.

להסתגל לשקט

עם הזמן זה נהיה קל יותר. סליחה, מתקן את עצמי, עם הזמן זה משתפר מיום ליום. קל זה ממש לא. הימים עוברים מהר יחסית וגם השבתות. כשהותיקות יוצאות הביתה לסופ"ש ולאפטרים במהלך השבוע, פתאום נהיה שקט במחלקה ואפשר לחשוב בלי הפרעות. מי שנשאר בסופ"ש יוצא לשמש לנשום קצת אוויר, לצלם תמונות אומנותיות בשכיבה או ישיבה על המחצלת ולראות אור יום שלא מבעד זכוכית חלון. 

אז עבר חג ועוד אחד ועוד אחד, והתקף חרדה על הספה מול תחנת האחיות בליל הסדר, רק אני והפחדים מולי, עוד טראומה לאוסף. אבל כבר הסתגלתי. התרגלתי לשגרה, לסדר יום, לעובדה שלפעמים מתבטלות קבוצות וטיפולים, לכך שאני רוצה להבריא, להתקדם בתהליך, ולחיות חיים בריאים מאוזנים ושפויים.

אבל עם כל הטוב הזה, הקונפליקט עדיין בשיאו. בין הרצון להמשיך בתהליך, בדרך, לעבר עתיד מאוזן ולקבל את העובדה שהמחיר הוא עלייה במשקל, לבין הרצון העז לא לעלות בגרם אחד. הכי לאכול את פרוסת הלחם המלא עם הלוטוס ולהשאיר אותה שלמה. אבל כבר יודע שאי אפשר גם וגם, אי אפשר להתמלא ולהתרוקן בו זמנית. חייב לבחור, גם אם לא אומר את זה בקול, צריך לעשות מעשים שיסמלו את הבחירה. כי לפעמים מעשים חזקים מהמחשבות. לפעמים.

אז עבר חודש

חודש שעבר מהר וכל כך לאט, עם התקפי חרדה, בכי, לילות בלי שינה, צילומי טבע בגן הפסלים מהחלון החדש. עבר חודש של פרידות ונטישות יומיומיות, של קשרים עם מטופלות ומטופלים שלא דמיינתי שאצור בחיים, של עבודה עצמית, תקווה וייאוש, תחושת כישלון וגם הצלחות קטנות. 

זה היה חודש של אלפי חתיכות פאזלים שונים, רמיקוב, צביעה, אותו שיר מושלם של פינק כל בוקר, אותו פלייליסט אשפוז מיוחד. חודש של שיחות נפש בבוקר, בצהריים, לפני ארוחת ארבע ואחרי שתיית הלילה. יותר מדי מחשבות, יותר מדי ארוחות, יותר מדי סוכר. הכל יותר מדי. ולא מספיק.

חודש של משחק, הדחקה, הבנה וניסיון להכיל, לקבל ובעיקר להתמודד. עם כל מה שעובר לי בראש בקצב מטורף, עם הרעידות של הרגליים, תסמיני הגמילה, סימפטומים חדשים שנדבקו אלי, ועם הדחף לחזור להיות מי שאני ובאותו הזמן להשתנות ולהבריא. חודש שלם שמנסה להתחבר. לתהליך, לטיפול, לתרופות, לארוחות בוקר ובעיקר לעצמי. 

לקחת את הכלים

אחת המסקנות שהגעתי אליהן כאן, אחרי הרבה מחשבות, דמעות ועצבים, היא שאסור לשבת ולחכות שמישהו ייתן לי כלים, עצות או פתרונות קסם. זה צריך לבוא ממני. אני צריך לקחת, לדרוש, לעמוד על שלי, לדאוג לעצמי כי רק אני יכול להוציא את עצמי מהפלונטר הזה, אני צריך לבחור, כל רגע מחדש, בכל יום, בכל ארוחה, בכל קבוצה, בכל שיחה. לבחור בי, להאמין, לדבר, לעודד ולעשות. בלי יותר מדי הגדרות או הצהרות מפוצצות. של חיים, מוות, החלמה או לצאת מזה. רק מעשים מקדמים וצעדים קטנים. 

כי בסופו של דבר זה מה שנשאר לי. לצעוד לבד בשביל האבנים הצהובות. בתקווה שיוביל אותי למקום שאפגוש אותי. ממקום בריא, אוהב ומכיל. מקום מקבל, מבין ולא שופט. בלי הרס עצמי ובלי מרחק תהומי. מקום שאוכל להתקרב מחדש, בלי עכבות, בלי מחסומים או חומות הגנה. המקום שלי ושל עמית הקטן. כדי לעשות תיקון אמיתי ולהמשיך יחד, כדי להתחיל לחיות בעולם הזה. ולא לשרוד. 

כי עכשיו, כמו שאני יושב, יש לי סיכוי להינצל.
אני חושב.