״תגיד, סגרת את מפזר החום?״ שאלתי את עצמי אחרי שיצאתי מהדירה.
״אממ שאלה טובה״ עניתי בהססנות יתר.
״מה יהיה איתך? איפה הראש שלך?", הגבתי בקול עצבני.
״מה לחזור לבדוק? עכשיו? אבל אני כבר על האוטובוס. מה כבר יקרה?״, ניסיתי לשכנע את הקול שבראש ללא הואיל.
״אתה בטוח? מזל שהראש שלך מחובר לגוף, אחרת גם אותו היית שוכח״.
מה שנכון נכון. אני אמנם שוכח דברים בסיסיים, אבל יש לי זיכרון די טוב. נדמה לי. עובדה שאני לפעמים זוכר דברים מיותרים לחלוטין וחסרי משמעות הגיונית לשאר העולם. באמת שאני לא עושה בכוונה. אני לא מתכוון לשכוח אם סגרתי את הדוד, המזגן או מפזר החום. אם כיביתי את הגז או הוצאתי את הכביסה מהמכונה. אבל זה קורה. ולצערי יותר מידי פעמים.
הפעם האחרונה והזכורה ביותר הייתה לפני שנתיים בברלין. ישבתי לי לבד בחדרון הקטן שהקצו לטסים חזרה לישראל בשדה התעופה שונפלד. לא מספיק שכולנו בדיכאון לחזור אז גם צופפתם אותנו כמו בימים עברו? סליחה, הייתי חייב להוציא את זה. הייתי מרוגש ואפוף התלהבות ששוב ויתרו לי על האובר וויט במזוודה והרגשתי קליל מתמיד. רגע, איפה הטרולי עם הקניות? והמתנות? חשתי, אצתי ורצתי לעבר הביטחון (עמדת ההפשטה למי שחווה) והתברר שהשארתי את התיק על המסוע. עוד שניה פוצצו לי אותו. התנצלתי באנגלית מבויישת וקיבלתי נזיפה בגרמנית רהוטה. באותה טיסה גם שכחתי לקנות מים וסנדוויץ', אבל בדיעבד מזל כי חסכתי בקלוריות.
המפתח לחיים מאושרים
הפסיכולוג שלי מצטט לי בכל פגישה משפט שאחד מיושבי קפה באצ'ו ז"ל אמר לו פעם: ״זיכרון לטווח קצר ויציאות רכות הם המפתח לחיים מאושרים״. כנראה גם הוא לא זוכר שסיפר לי את המשפט בפגישתנו הקודמת. אבל עד היום אני לא ממש מבין מה האושר הגדול בלא לזכור דברים מהותיים שיכולים לגרום לנזק גדול?
יש דברים שאני באמת מנסה לא לזכור, להדחיק או להחביא עמוק אי שם בתת מודע. דברים שאמרו לי, שפגעו, דברים שאני עשיתי, או סתם זיכרונות לא נעימים מאנשים ומקומות. אבל זה לא משנה כמה אשתדל, הם תמיד יחזרו ויצופו בחלומות. בזמן שהתת מודע מנקה גם הוא את המחסניות שלו ונפטר מדברים שלא באמת צריך. אפילו שם אין לי לאן לברוח. מזל שבנתיים לא חולם על המפזר חום או על הגז הדולק. רק זה חסר לי.
אני משתדל שלא לתת לחלומות שלי להפריע לי יותר מידי בשגרת היום. מנסה גם אותם להדחיק, אלא אם כן אני חולם שזוכה בלוטו ואז הולך עם התחושה הנעימה הזו כל היום. לא יודע אם הדחקה היא הפתרון הטוב ביותר, אבל אני גם ככה לא זוכר יותר מידי אז נראה לי שבנתיים זה פתרון מעולה.
לפני כל יציאה מהדירה אני משתדל לקיים טקס קטן. להגיד שלום לבוילר, לבדוק שמפזר החום מנמנם במקומו ושהגז כבוי. היום דיברתי בטלפון וכנראה שערכתי את הטקס בלי לחשוב יותר מידי ולזכור את תוצאותיו. ואולי זו הבעיה? שאני חושב יותר מידי? שאני עמוס? שהראש מלא במחשבות ואני עושה לפעמים דברים באוטומט ולא שם לב אליהם באמת? ואיך מטפלים בזה? מתקינים מצלמות? בית חכם? או אולי בכלל לא להדליק? אבדתי.
מה עם קצת קרדיט עבורי?
כמעט ברוב המוחלט של המקרים אני חוזר חזרה לדירה. בודק שוב כל מכשיר, וכמובן שהכל סגור ורק בראש הכל נשאר פתוח. קרה לא פעם ולא פעמיים, ששניה אחרי שהגעתי לעבודה, חזרתי לצד השני של העיר כדי לבדוק אם המזגן עובד או אם המגהץ מחובר לחשמל. היום החלטתי שלא. כבר הייתי באוטובוס במרחק שלא מאפשר לחזור חזרה, ואני כמעט בטוח שסגרתי. או לפחות מקווה, אחרת לא יהיה לי לאן לחזור. והמחשבות לא מרפות, וקשה להתרכז וחוסר הביטחון בעצמך, בפעולות האוטומטיות של החיים, ממשיך להדהד. ואני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בסדר, אתה דואג לחינם, סגרת הכל. אבל עד שלא אחזור ואוודא, אותו קול בראש ימשיך לנאום ולגרום לפעימות הלב שלי לדפוק במהירות. נו מילא, לפחות עובד על סיבולת לב ריאה.
וזה יושב על הלב, על הראש ומכביד על הכל. ואין לי שליטה על זה. וזה קשה לשחרר ולאבד שליטה, בטח לא בסוגיה שכזו. אבל אולי זה הפתרון? ואולי אני צריך לעצור רגע, להתעלם מכל רעשי הרקע ולתת קצת קרדיט לעצמי. אולי גם שווה שניה אחת לפני שיוצא, לוודא מחדש שלא שכחתי אותי בדרך לאן שזה לא יהיה.
ולמקרה שתהיתם, כמובן שסגרתי את המפזר חום. אפילו הוצאתי אותו מהחשמל. עד לפעם הבאה.
כרגיל. כתוב נהדר
תודה
עמיתי יקירי,אחת הדרכים להילחם בתופעת שיכחה מסוג זה היא לנעול את הדלת ,לעצור דקה ולומר לעצמך בקול סגרתי את ..
וסגרתי את…וסגרתי את…והכל בסדר.
האמן לי אין חכם כבעל ניסיון.אוהבת אותך.
כן. התשובה היא לבדוק פעמיים.
עכשיו, בעיה בזיכרון לטווח הקצר יש, אבל לא אמרת מה עם היציאות הרכות?
כתוב נהדר.