חלומות גדולים / צלקת

״אז למה אתה מתחפש למסיבת פורים מחר?״ שאלה אותי לפני כמה שנים מישהי מהעבודה.
״ממש לא מתכוון להתחפש״ עניתי בטון זועף.
״למה? לא בא לך להיות מישהו אחר ליום אחד?״ שאלה בפליאה.
״בא לי יותר משאת יכולה לתאר״ עניתי. ״אבל אין סיכוי״.

אני מאוד אוהב את מרבית חגי ישראל. גם קצת את החגים של הגויים, כי כולנו אוהבים את מה שלא שלנו באמת. יש אבל חג אחד שפשוט לא יכול לסבול אותו. פורים. חג מיותר, שגורם לי לרצות להיכנס למיטה ולקום אחרי שלושה ימים. לישון עד כי לא ידע.

לא תמיד שנאתי את החג הזה. בילדות, אי שם בשנות השמונים, כשהיינו מכינים תחפושות ומשלוחי מנות לבד, טוב נו, אמא הייתה מכינה, אהבתי מאוד את החג. ליצן קטן, ושוב ליצן קטן ומניח ששוב ליצן קטן (פעם מיחזור היה באופנה), פינוקיו, מכשפה, פאנקיסט ועוד שלל תחפושות שהודחקו אי שם בתת מודע. משלוחי מנות מושקעים, חיפוש רעיונות של אמא ודודה שלי במגזיני ״בורדה״ מחו"ל, תפירות עד אמצע הלילה ובעיקר מלא ממתקים שווים.

הרגע ששינה את חיי

לפני 20 שנה הכל השתנה. גיל 16 האיום. באותה שנה התחילו לי כאבים איומים בבטן ובגרון. לא הצלחתי לבלוע את המזון מבלי להרגיש כאב נוראי. עברתי את כל הבדיקות האפשריות שקופת חולים הרשתה לעצמה לשלוח אותי אליהן. שלוש פעמים גסטרוסקופיה (מהגרון לא לדאוג), רנטגן, ct, mri, בריום (דוחה שועלים). שלל בתי חולים, רופאים פרטיים ובעיקר דחף בלתי נשלט לסלט טונה ואגוזי אחרי כל בדיקה.

את הנסיעה לרופא הפרטי, שלימים הפך למנתח שלי, לא יכול לשכוח. ירד גשם, ישבתי מאחורה עם דיסקמן (זוכרים?) ובתוכו הדיסק הראשון של עברי לידר ולחילופין שלל אלבומיו של אביב גפן. כולם מסביבי היו מודאגים כל הזמן. ואני? בעולם משלי. איזה כיף, בדיקות, שוב מפסידים בית ספר. נסענו לאחד מהישובים של העשירים, רמת אפעל, סביון או משהו בסגנון. בית מטורף עם חדר עבודה שהיה יותר גדול מהסלון שלנו.

באותה פגישה הוא הודיע להורים שלי שמצאו לי גידול בדופן הוושט וצריך ניתוח. יש! חשבתי לעצמי, חופש ארוך מבית ספר באמצע השנה, החיים הטובים. הייתי באופוריה, אקסטזה, כי ניתוח זה מגניב, ולהיות קרוב למוות זה עוד יותר (גיל ההתבגרות). אני זוכר שאבא סיפר לסבתא שלי ז״ל במרפסת על הניתוח והיא בכתה. לא הבנתי למה היא הייתה מודאגת כל כך, הרי אני הולך לקבל חופש משיעורי התעמלות, כולם יבואו לבקר וכל תשומת הלב תהיה עלי. כיף חיים.

אני חיכיתי לך

הניתוח נקבע ליום לפני פורים בבית החולים תל השומר. באותו בוקר ביקשו שאקח ואליום כדי ש״ארגיש נינוח יותר״. זוכר שלקח קצת זמן עד שהכניסו אותי, ונשארתי במיטה במחלקה עם חלוק חד צדדי. בדרך דחפו לי עוד ואליום (למרות שהייתי רגוע מאוד), אבל כנראה שאז לא התקמצנו על אמצעי הרגעה חיצוניים. ברגע שנכנסתי לחדר ניתוח הכל השתנה. היה קור מקפיא, עשרות מנורות ומכשירים שמכוונים אלי וצוות רפואי שהחליט שזה נורא לגיטימי לשחק מסירות עם סמרטוט מעלי (נשבע, בחיי). באותו רגע רציתי למות. התחלתי לבכות והצטערתי שאני לא בבית ספר בשיעור אנגלית. אחרי כמה דקות, שהרגישו כמו נצח, הגיע המרדים ואמר לי ״בוא נירגע, תספור עד עשר, תשע, שמונה..״ ואז נרדמתי.

כשהתעוררתי הצטערתי שאני חי. כאבי תופת שאני לא יכול לתאר, לא הצלחתי לנשום, מכשירים שמחוברים אלי ובעיקר טשטוש של חומרי ההרדמה שעבדו שעות נוספות. צעקתי במעט כוחותיי לאמא, אבל אף אחד לא בא אלי. היא חיכתה בחוץ כי לא נתנו לה להיכנס. הייתי חצי מעורפל כשהעבירו אותי מחדר ההתאוששות לחדר במחלקה. הדבר היחידי שזוכר הוא את אמא עומדת מעל המיטה, את דוד שלי (אחיה) לידה ומעלי תלויה בובה ענקית של פו הדב שהביאו לי במיוחד לשיפור מצב הרוח. ואני רק רציתי שפו יפול לי על הפרצוף ונסיים עניין.

נושם כמו דג מת במים

לא עניין אותי יותר כלום, לא שיבואו לבקר, לא החג שבחוץ, לא המתנדבים שמביאים משלוחי מנות, שום דבר. רציתי רק לנשום סדיר ולעשות פיפי בעצמי. משימה בלתי אפשרית. בעיקר רציתי שאמא תישאר לידי. חמישה ימים שכבתי בבית חולים, קיבלתי צעקות מאחיות שאני מפונק, שצריך להתאמן בנשיפה לכפפה ולהזיז את הרגליים. במהלך הניתוח הרדימו לי ריאה אחת שלא חזרה עד היום למצב הטבעי שלה. הוציאו לה את כל האוויר, ועד היום מרגיש לפעמים שחסר לי קצת.

במהלך הניתוח פיסקו לי את הצלעות, הרדימו ריאה אחת, הוציאו את הגידול (ליומיומה, שפיר), ולבסוף חיברו אותי חזרה עם סיכות. הרגשתי כמו גוש בשר שהידקו אותו במהדק. מאז יש לי עניין קטן עם מהדקים, כאבים בשינויי מזג אוויר קיצוניים ואיסור על צלילה במים עמוקים.

אחרי חמישה ימים, שכללו ביקורים של רוב בני המשפחה, המחנכת ואחות בית ספר (בכל זאת אני פלא רפואי), וצפייה אינסופית בטלוויזיה, חזרתי הביתה להתאוששות ארוכה של חודש ומעלה. בהתחלה הצלחתי לאכול רק אוכל נוזלי, טחינה, גבינה לבנה (בימים שעוד היה אפשר). עליה במדרגות לקומה השנייה הייתה פרויקט מורכב, שלקח בערך כמו הזמן שלוקח לבנות את הרכבת הקלה. חרשתי על MTV (גם את זה זוכרים?) וידעתי את כל שירי התקופה בעל פה. ״מלאכים״ של רובי וויליאמס יצא אז, ״קרועה״ של נטלי אימברוליה וכמובן ״תראה מי מושלם עכשיו״ של transister, הלהקה שלדעתי אני בין הבודדים שזוכר.

ואת פשוט לא באת

במשך כל התקופה שקדמה לאשפוז הייתי מאוהב במישהי. לדעתי, היא הייתה קטנה ממני בשנתיים, ואני ממש לא זוכר איך בכלל הכרנו באותה תקופה. היינו ידידים אמנם, אבל אהבתי אותה בכל לבי. כל השהות שלי בבית חולים רציתי שהיא תבוא לבקר. הייתי מסתכל על הדלת של החדר ומתפלל שהיא תבוא. אבל היא לא באה. אני חיכיתי לה, והיא פשוט לא באה. ולא מספיק שהגוף היה פתוח למחצה, אז עכשיו גם הלב שלי נשבר.

היא באה אמנם לבקר אותי בבית אחרי כמה ימים שחזרתי, אבל הייתי זקוק לה כל כך בחדר הקר, מלא חיידקים ואנשים מבוגרים שצועקים לאחות. נשארתי רק אני, הטלוויזיה וחלומות גדולים שהתנפצו. מניח שבאותו ביקור הבנתי שכבר אין סיכוי שיקרה ביננו משהו אי פעם, ובערך קצת אחריו היחסים שלי עם עצמי התחילו להתדרדר.

באותה תקופה רציתי להיות מישהו אחר, ובעיקר להיעלם. ועם התחושות הנוראיות הגיעו גם הפרעות אכילה. התרגלתי לרעיון לאכול רק מאכלים נוזליים, ובגדול, הפסקתי לאכול או להאמין בקונספט של ארוחה. היו ימים שהסתפקתי בסלט חסה בצהריים ותפוח שניים בערב ובזה סיימתי עניין. באיזשהו שלב החלטתי יום אחד גם להיות צמחוני. ירדתי מלא במשקל עד שרופאת המשפחה הצילה את המצב, ואיימה עלי בהתערבות חיצונית ולא נעימה במיוחד. החלומות הגדולים שלי לחזור להיות מי שהייתי פעם, או מישהו אחר כבר לא יתגשמו, ונאלצתי להסתפק במה שיש. התנחמתי בעובדה שאני מפורסם בעולם. התברר שהגידול שלי היה די נדיר לגילי, ואני מופיע במספר מאמרים בנושא בארצות הברית. חבל שלא קיבלתי תמלוגים.

הקשר ביני לבין אותה נערה התנתק עם השנים. אנחנו אמנם חברים בפייסבוק, אבל היא בטח שכחה אותי מזמן, כבר נשואה עם ילדים, ואני עדיין מצולק פיזית ונפשית. מעניין אם ידעה בכלל שאהבתי אותה, בעצם זה בכלל לא משנה כבר. לא מרגיש כלפיה כלום היום. מאז הניתוח התחלתי לשנוא עוד יותר את מה שראיתי במראה. שנים הרגשתי, ולעיתים עדיין מרגיש, לא שלם, פגום ולצערי יש לי תזכורת יומיומית בבשר החי. אני לא יכול להתחמק, גם אם ממש מנסה. הצלקת שם, כל הזמן. משפיעה על ההתנהגות שלי, הדימוי העצמי ובעיקר על מצב הרוח.

אין סוף טוב לסיפור. אמנם אני צריך להודות כל יום שאני בריא פיזית, אבל הדרך להחלמה נפשית עוד נמשכת. עדיין קשה לי להתמודד עם מראות, עם זוגיות, עם פורים ובעיקר עם עצמי. אבל אני אופטימי. משתדל. נאבק ומנסה להוריד את האובר וויט הזה מעלי, וזה חתיכת משקל. חתך קטן בבית החזה ששינה אותי לתמיד, צלקת גדולה שצריך כל יום ללמוד מחדש איך לחיות איתה בשלום. כי היא חלק ממני, אם ארצה או לא, והיא לא הולכת לשום מקום. וגם אני לא. אפילו לא בחלומות הכי גדולים שלי.