״שמת לב שאתה עושה עניין גדול מדבר מאוד קטן?״, שאלה אותי אמא בטלפון.
״את מכירה אותי מאתמול? ברוכים הבאים לחיי״. עניתי בקול מיואש.
״אתה חושב יותר מדי. תפסיק לחשוב ולפחד. תחליט ותעשה״ אמרה בקול תקיף.
״הלוואי וזה היה כזה פשוט״ השבתי, ואיבדתי את סבלנותי.
סבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי. תמיד היה לי קשה לדחות סיפוקים. חייב הכל כאן ועכשיו, ולצערי עושה עניין מכמעט כל דבר. והנפש לא שקטה, והגוף רועד עד שלא אשיג את מה שרוצה. וזה עולה לי בבריאות. אם החלטתי שרוצה משהו, אני אהפוך את העולם כדי להשיגו. לא משנה באיזה תחום. המחשבות לא תרפנה, והעצבים יתרופפו עד שאשיג את מבוקשי. יכול להיווצר מצב שאריב עם חצי עולם, אבל בסופו של דבר אנצח. השאלה היחידה היא באיזה מחיר.
תמיד אחרי שאשיג משהו אחד, הנפש תשקוט לזמן מוגבל, ואתחיל מרוץ חדש להשגת הדבר הבא. שום דבר לא מספיק אף פעם, רוצה הכל, וכאן ועכשיו. יש דברים בחיים שלוקחים את הזמן שלהם. אני מבין את זה. יכול שלא לקבל או להסכים, אבל מבין. בעיקר כי אין לי ברירה. השלמתי עם העובדה שלא יכול לקבל את כל מה שאני רוצה, אבל היי, מה עם מה שאני צריך?
כאן ועכשיו
עכשיו אני בתהליך של למידה על חיים בריאים יותר. כל יום מגלה משהו חדש, לומד, קורא ובעיקר מציית להוראות הדיאטנית ומאמנת הכושר שלי. התהליך הזה לא פשוט, ארוך, דורש סבלנות ובעיקר מאתגר כלכלית. במיוחד למובטל כמוני.
כל שינוי בתפריט טומן בחובו עולם חדש של מאכלים. מדף חדש לגלות בסופר, ואיתו הכבדה על כרטיס האשראי. אם פעם הייתי מזמין ספרים ושטויות מהאינטרנט, היום רוב ההוצאות שלי הן על חסה, עלים ירוקים ושאר ירקות. הקופאית החביבה בסופר השכונתי כבר דאגה לשלומי. לפני כמה ימים היא שאלה אותי אחרי שהעבירה בקופה את כמות החסה והעלים, אם רק את זה אני אוכל. לך תסביר לה שבשביל לקנות שם דברים נוספים אני צריך לתרום כליה או לפתוח תוכנית חיסכון.
עכשיו ההתעסקות היא בפשתן על כל היבטיו. אחרי התלבטות קשה ביותר רכשתי את המכשיר האימתני שטוחן לפשתן את הצורה, עושה שייקים מושלמים, ועל הדרך מעיר את כל השכנים באזור. גם אלה שנרדמו כבר מזמן. אז פשתן יש, בלנדר עוצמתי יש, מה נשאר? החלטתי שחייב לאחסן אותו בצורה נאותה ולהשלים את סט הצנצנות של שאר מרכיבי התפריט הבריא. אבל חלילה שאתאפק ואחכה להזדמנות שאגיע מתישהו למתחם השעתוק השבדי. לא לא. כשאני רוצה משהו, זה חייב להיות עכשיו.
אין קיצורי דרך
מרגע קבלת ההחלטה, הבטן מתהפכת, והראש רק עסוק בלהשיג את הצנצנת. ועל הדרך לרכוש מטחנה קטנה שתהיה אצל ההורים, שאם אגיע מתישהו שלא אתקע בלי פשתן טחון חלילה. מחשבות, מהנדס ומחשב את הזמנים. אספיק גם לנסוע? גם לעשות הליכה וגם לאכול לפני הדיקור? על מה לוותר? מה לדחות לפעם אחרת? למה לדחות? רוצה הכל, כאן ועכשיו.
באחת הפגישות שלי עם הפסיכולוג דיברתי איתו על זה שאני תמיד רוצה כבר להגיע, אבל לא לעשות את הדרך. למה צריך לעבוד קשה עד שמגיעים לתוצאה? תנו לנו ישר להגיע ונסיים עניין. אבל אני כבר יודע שאין קיצורי דרך. ממשיך לשנן כל יום מחדש שאם דברים לא נסגרים כמו שצריך, הם צפים שוב, ואין לדעת מתי ובאילו עוצמות. אבל זה לא אומר שהנפש לא רוצה הכל במיידי.
אז הספקתי הכל. גם להתחדש בצנצנות תואמות, גם לעשות הליכה וגם לאכול ארוחת ערב. אז למה אני מרגיש רע עם זה? אולי כי עניין קטן הפך לעניין גדול, גם כלכלית. איכשהו יצאתי עם נזק של 200 ש״ח כשבסך הכל רציתי צנצנת שעולה 15 ש״ח. אולי כי הספקתי הכל, אבל לא ממש נשמתי בדרך, ואולי הכי חשוב שכבר עכשיו נמצא בדרך להשיג את הדבר הבא ויודע שזה יחזור חלילה.
אפשר קצת אומץ?
הפחד שמלווה את כל העניין מוציא מאיזון. החשש שאם לא אצליח להשיג את מה שרוצה גורם לי לפעול על טורבו ולא ממש לראות בעיניים. אני מזל אריה, וזה מסביר כמה דברים. עקשנות וחדירה למטרה מאפיינות אותי מאוד, כך גם הצורך בשליטה ובעיקר חוסר סבלנות. אחד המאפיינים של המזל הוא אומץ, אבל זה דווקא מה שחסר לי לפעמים, או שהוא מתחבא עמוק בפנים. אמנם כלפי חוץ אולי עושה רושם של חזק, אבל אני רגיש מאוד מבפנים ונוטה להיפגע בקלות.
קראתי איפשהו מזמן שמזל אריה נחשב ללב של החיים, מזל יוקרתי, וכראוי למלכים הוא ניחן באהבה לדרמה וסיפור סיפורים. הנדיבות היא מאפיין מרכזי, במיוחד כאשר נדמה שהכסף חומק מבין האצבעות. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו.
כל המחשבות על סבלנות, פחד, אומץ ולהשיג את הכל ברגע זה הזכירו לי את האריה החביב, הדמות האהובה עלי מהספר ״הקוסם מארץ עוץ״ של ליימן פרנק באום. מלך החיות שפחד מהשאגה של עצמו, ורק ביקש לעצמו אומץ לב. מה שהוא לא ידע זה שהאומץ קיים בו, הוא היה זקוק לביטחון עצמי וקצת אמונה עצמית. וזה בדיוק מה שאני צריך עכשיו. להאמין בעצמי, לנסות, להעז, ושניה לפני שדברים מגיעים לקצה הגבול, לעצור, להביט, לחשוב וקצת להירגע. תמיד יהיה משהו חדש שאני פשוט חייב להשיג, משהו שקצת יסיט אותי מהשביל. חייב איכשהו למצוא את האיזון, לפני שדרך האבנים הצהובות תהפוך לתהום.