עמיתאשפז / אני ניצחתי

״נפגש שוב אחרי חודשיים שתיקח את המינון הגבוה של התרופה״ אמר לי הפסיכיאטר לקראת סוף הפגישה.
״ואם היא לא תעשה את העבודה?״ שאלתי בסקרנות.
״אז נעלה הילוך, ונחשוב על טיפול במרפאה להפרעות אכילה. אולי אפילו אשפוז״. ענה וכתב את האבחנה במחשב.
״טוב, בסדר״, חשבתי לעצמי. ״מי יקבל אותי?״

ובכן, הללויה. בתוך תוכי, אי שם בין השדים והמחשבות, תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע. הייתי בטוח שהוא יקרה בגיל צעיר יותר, אבל איך אומרת הקלישאה? כנראה שאף פעם לא מאוחר מדי.

אז מאיפה מתחילים?

בחודשים האחרונים קשה לי מאוד לכתוב. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ובעצם התחושה רק הולכת וגוברת. בניתי לי כזה סדר יום שלא מאפשר להכניס סיכה. אפילו לא רגע קטן של מחשבה בהירה שיכולה לעלות על הכתב. שלא לדבר על מנוחה. וכל יציאה או סטייה קטנה ממנו, אפילו ברמה של דקות, משפיעה על מצב הרוח הכללי למשך כל היום. ובכלל.

קרו כל כך הרבה דברים מאז הפוסט האחרון שאני בקושי זוכר, אבל עדיין אני תמיד בתחושה שתקוע במקום. או יותר נכון ברגע. באותו רגע ששינה את הכל.

אז מאיפה מתחילים? מהסוף? מההתחלה? או אולי מהאמצע? ואולי מכיוון שידוע שאחד האתגרים שלי בחיים הוא להתחיל דברים, אז בכלל לא מתחילים? פשוט ממשיכים? או הולכים אחורה? שאלוהים יעזור לי.

ממיץ פטל לוויסקי

אחרי עלייה קשוחה בהתקפי האכילה, בבולמוסים, בהקאות, בצעדים ובהרס העצמי, הרגשתי שהכל סוגר עלי מכל כיוון. ואז זה פשוט קרה. לקחתי החלטה. אולי אחת הטובות שלקחתי בחיים. ביקשתי מהפסיכולוג שלי שימצא לי פסיכיאטר. כזה שיוכל להמליץ על תרופה חדשה או מרשם ליום בחיים של מישהו אחר. כי באמת שכבר אי אפשר להמשיך ככה.

אחרי התכתבות קצרה קבענו להיפגש. הייתה פגישה טובה ומוזרה בו זמנית. קצת קשוח לסכם ארבעים שנה בחמישים דקות, ולמרות זאת עמדתי במשימה. בסופו של דבר קיבלתי מרשם לתרופה חדשה ואבחנה. בולימיה נרבוזה עם מחשבות אנורקטיות. נו ברור, אני הרי לא יכול לבחור הפרעה יחידה, אז אקח שתיים במחיר אחת. למרות שאין באמת מחיר לסבל הזה.

לאחר כמה פיהוקים של הפסיכיאטר (אני באמת עד כדי כך משעמם או שפשוט היה יום ארוך?) הוא סיכם את הפגישה בדיוק מרשים: ״הגיע הזמן לעבור ממיץ פטל לוויסקי״. ובתור אחד ששותה בעיקר בחתונות, הדבר היחידי שרציתי זה לרוץ מהר לבית מרקחת הקרוב, לחכות על הבר ולהקפיץ שוטים.

ישר כתבתי לרופאת המשפחה באפליקציה. היא שלחה לי מרשם גנרי, כי למה שתהיה את התרופה המקורית באמת. אחרי שגם זאת לא הייתה במלאי (מפתיע), התחלתי לקחת תרופה נוגדת דיכאון ומפחיתה חרדה כחול לבן. בהצלחה לה עם זה.

סדר יום חדש

במקביל להחלפת התרופה, הפסיכולוג המליץ שנגביר קצב ונתחיל להיפגש פעמיים בשבוע. פעם אחת לתת לאוגר לרוץ ולהוציא את הכל, ופעם שניה לנסות לעצור, לבחור רגע אחד ולעבוד עליו. בהתחלה זה היה מוזר, קצת עמוס ומלחיץ, כי הזמן היחיד שהיה לו הוא באותו יום של הפגישה עם הנפשולוג. וכמו כל שינוי בסדר יום, זה גרר שינוי בשעות של ארוחת הצהריים, של הנסיעה לדיקור, ובכלל הלו״ז של כל היום השתבש.

למרות הקושי ותחושת החרדה הכללית, אחרי שתי פגישות התרגלתי. זה כבר נכנס לסדר יום חדש, ובניתי לי יום שעדיין לחוץ בהגדרה, אבל איכשהו אני תמיד מספיק בתיאוריה את מה שתכננתי. למרות ששום דבר לא מספיק לי באמת.

סדר בבלאגן

בשנתיים האחרונות אני מרגיש שיש לי כאוס בראש. כמו אופן ספייס אחד גדול עם דמויות שמחזיקות דפים ורצות ממקום למקום מבלי לעצור, לנוח או להגיע לאנשהו. תמיד רציתי להעלות על הכתב את כל הנושאים שאני מתמודד איתם, כדי לעשות שם סדר אחת ולתמיד. כל פגישה אצל הפסיכולוג, וגם אצל הנפשולוג, הסתיימה בהחלטה שבפגישה הבאה נעשה את זה. וזה אף פעם לא קרה.

למזלי, רציתי להגיע מוכן לפגישה עם הפסיכיאטר, כדי למקד את האוגר שרץ, ולא לפספס שום נושא או הפרעה חלילה. אז התיישבתי לכתוב. רשימה על גבי שני עמודי פוליו בפונט 12 בלי סדר הגיוני. עדיין לא מאמין שהכנתי אותה. לבד. מבלי עזרה של אף אחד. וזו הייתה הנקודה הראשונה שהאסימון ירד, והבנתי שבסופו של דבר, רק אם אני אחליט, אז דברים יקרו. או שלא.

לשחק על השטיח

אז לפגישה החדשה והממוקדת בטיפול הגעתי עם משחק. הפאזל של עמית. פרשתי את כל הנושאים על השטיח, וביקשתי שנתחיל לעשות סדר. אני רציתי לחלק את הכל לקטגוריות. הפסיכולוג רצה שנצמיד כל נושא לחלק אחר שבתוכי. עוד קונפליקט לאוסף.

אחרי משא ומתן מרשים והתפשרות של שני הצדדים, סיימנו למלא את המפה שלי. מפת החלקים והמצבים שאני מפעיל כדי להתמודד עם הכאב. וזה היה אחד הדברים המשמעותיים עד כה בטיפול. הכאוס הוריד קצת הילוך, התחלתי להבחין בכל סיטואציה מי מדבר עכשיו, מה הוא אומר, מה הוא עושה, ואיזה מצב הוא מפעיל. סוף סוף.

תכנית חיסכון

השבועיים של החלפת התרופות, הגמילה מהמיץ פטל והשילוב שלו יחד עם הוויסקי היו קשוחים במיוחד. לא ממש הבנתי מה קורה לי. הרגשתי שמשהו משתנה, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע או לתאר במילים את מה שמתרחש מבפנים. ובנוסף לכל הכיף הזה, המחשבות האנורקטיות לקחו פיקוד, והן לא הולכות מאז לשומקום.

כל היום חושב רק איפה לחסוך, איפה להוריד, מתי אפשר לאסוף יותר צעדים, לצלם יותר שקיעות, להוסיף עוד חזרות במכון ולהוריד במשקל, למרות שמה זה באמת משנה, הרי גם ככה לא אהיה מרוצה. משום מספר. לעזאזל.

לאכול ביחד

תמיד הייתה לי הצתה מאוחרת. ובתקופה הזו קצת נמאס לי מאותו פלייליסט, אז התחלתי להקשיב לפודקאסטים בהליכות. בעיקר על הפרעות אכילה. על דרכי הטיפול, האשפוז וטיפים להתמודדות. באחד מהם אמרו שהטיפול בהפרעה צריך להתמקד יותר במעשים ופחות בתודעה. אז החלטתי לעשות אחד כזה.

עברה שנה מאז שהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי, ורציתי לציין את המאורע. להוכיח שאני לא רק אימת המטפלים, ובכל זאת יש התקדמות מסוימת בתהליך. החלטתי לעשות תיקון טיפולי. אחרי הפגישה בה הפסיכולוג הפתיע אותי עם פקאן מצופה שוקולד לבן ולא הייתי מסוגל לאכול, רציתי להביא שני דונאטסים מהמאפייה האהובה עלי (וגם עליו) כדי לחגוג טיפולדת כהלכתו.

כל השבוע הייתי בחרדה סביב הרעיון. מתי נאכל? בהתחלה, באמצע או בסוף? כמה צריך לצעוד כדי להוריד את מה שאוכל? זה ישאר בפנים? איך ארגיש והאם הכל יעבור בשלום? יותר מדי מחשבות. למרות הכאוס בראש, עמדתי בהבטחה שלי לעצמי. שלטתי בסיטואציה, ובחרתי לאכול. עם התוצאה נתמודד אחר כך. ובפגישה חיכתה לי על השולחן קופסה ורודה עם שני דונאטסים מושלמים, וחגגנו טיפולדת שמח וטעים במיוחד.

אחרי החגיגה, הפסיכולוג החליט שהגיע הזמן לשנות הרגלים, וכך בכל יום רביעי אנחנו אוכלים משהו מתוק וקטן ביחד באמצע הפגישה. רגע אחד בשבוע שאמור לעצור, להריח, לטעום וליהנות. מהרגע. בלי לחשוב יותר מדי, לדבר, לצעוד בראש או לפצות אחר כך בשום צורה. בהתחלה זה היה קשוח מאוד, אחר כך זה קצת נרגע, ולמרות התקף החרדה הקבוע, אני עומד במשימה השבועית. בהצלחה בינתיים.

אודישן חיי 

בסוף אותה פגישה עם הפסיכיאטר, הוא אמר שנפגש שוב אחרי חודשיים מלאים שאקח את המינון הגבוה של התרופה. נבחן את המצב, ואם היא לא תעזור אולי כדאי להעלות הילוך ולהגיע לאבחון במרפאה להפרעות אכילה בתל השומר. אולי אפילו לחשוב על אשפוז.

מפה לשם, קיבלתי הפנייה, וקבעו לי אינטייק. שזה במילים אחרות אודישן. מבחן קבלה שכולל פגישה עם פסיכולוגית ופגישה עם דיאטנית. בהפרש של חודש! אחת מהשניה, ותודה לקורונה, לזום, ולריחוק החברתי שהגבירו את ההפרעות האכילה בארצנו הקטנטונת בכמות מטורפת.

בכל השבוע שלפני הפגישה הראשונה הייתי בלחץ, פחד, התרגשות וחרדה. הכל התערבב. כי איך אספיק להתאמן, לאכול, לנסוע לשם, ולהגיע למספר הצעדים היומי והלא הגיוני שקבעתי לעצמי. וגם כי ידעתי שזה יכול להיות האודישן שיוציא אותי מהמצב הזה. ואני רוצה לצאת ממנו, ממש, אבל מצד שני יש גם חלק שרוצה להישאר בו. קונפליקט חיי.

לסכם ארבעים שנה

קמתי הרבה לפני הזריחה. הספקתי לעשות הליכה בחוץ, לנמנם תוך כדי, להתאמן במכון והצלחתי גם להקדים. חיכיתי בחדר ההמתנה עד שהפסיכולוגית קראה לי. לא ממש הצלחתי לנשום סדיר, והרגל כל הזמן זזה בעצבים. ושוב חמישים דקות בהן ניסיתי לסכם ארבעים שנה, ולתאר איך לעזאזל הגעתי למצב הזה. 

הפגישה הייתה קשוחה, אך טובה מאוד. הפסיכולוגית הייתה סופר נחמדה ורגישה. הקשיבה, שאלה מלא שאלות, הקלידה כמעט כל מילה שאמרתי, והסבירה לי קצת על התהליך. אמרה שיהיו תשובות רשמיות רק אחרי הפגישה עם הדיאטנית, ובכל זאת רמזה שלדעתה הכיוון נוטה לטיפול אינטנסיבי. 

לאכול משהו

בסוף הפגישה הלכתי למזכירות לנסות להקדים את האודישן עם הדיאטנית. כי מי יכול לחכות עוד חודש אינטנסיבי כזה. ״רוצה לחכות לשלוש?״ שאלה אותי המזכירה החביבה. עניתי שברור, והיא אמרה שתבדוק איתה ותעדכן. וככה התחילה המתנה מורטת עצבים של עשרים דקות, עד שהיא חזרה אלי עם תשובה שהדיאטנית תוכל לקבל אותי. הידד.

התחלתי ללכת הלוך חזור בלובי של המרפאה, אוסף עוד צעד ועוד אחד. עד שהיא קלטה אותי, ואמרה לי ״יש למטה קפיטריה, אתה יכול להמתין שם ולאכול משהו״. כן, בטח. מצאה למי להגיד לאכול. בדיחה טובה.

במפתיע הבנתי את הרמז, וירדתי למטה להשלים את מכסת הצעדים היומית. עדכנתי את ההורים, ולפני שהפסקתי לסיים סיבוב שלם בפארק הפסלים הצמוד, היא התקשרה אלי להגיע עכשיו. מושלם.

תת משקל, עודף צעדים

נכנסתי לחדר, והפעם הצלחתי לסכם ארבעים שנה בחצי שעה. דיברנו על הרגלי האכילה, זיכרונות מהילדות, יחס לאוכל, ולקינוח עליתי על המשקל. למרות שלפי המחשבונים באינטרנט ה-bmi שלי תקין, היא אמרה שפחות. לא צריך להאמין לכל מה שכתוב ברשת, ואני בתת משקל. אז למה לי זה מרגיש אחרת?

יצאתי באופוריה מבית החולים. הרגשתי שמרחף באוויר. האם הישועה שלי מתקרבת? זה מה שיעזור לי לצאת מהמציאות האשלייתית שלי? עכשיו נשאר רק להמתין שיתקשרו אלי עם תשובה. ואני ודחיית סיפוקים זה כמו שמן ומים, אז נצמדתי לטלפון. וחיכיתי. וחיכיתי.

וככל שהמתנתי יותר, ככה צעדתי יותר. עוד ועוד ועוד. שבע שעות בממוצע של הליכה ביום, עשרות אלפי צעדים ומרחק של כמעט מרתון בכל יום מחדש. בגדול יש ימים שההליכות עוברות בקלילות, ויש ימים שבסיומם לא ממש מרגיש את כפות הרגליים. מה שבטוח הוא שנכנסתי ללופ חדש. כזה שמתאפס כל יום בחצות, ומתחיל כל פעם מחדש. וכמה שלא אלך, זה אף פעם לא יספיק. פשוט יותר מדי, ולא מספיק.

מדרגות לשומקום

באופן מפתיע היו הרבה ימים גשומים בתקופה האחרונה. לא ברור איך השרות המטאורולוגי לא קיבל את לו״ז האימונים שלי בחוץ, וכך יצא שהגשם שטף כמעט בקביעות את המדרגות האהובות שלי דווקא בימי שני ושישי. עמית של לפני שנה היה יוצא בגשם, עם מטריה, לפעמים בלי, ולא מפסיק עד הספירה האחרונה. עמית של אחרי התרופה מעוניין לא לקבל דלקת ריאות (כדי להמשיך לצעוד), ומסתפק בהליכון וקצת מדרגות במכון. הגמישות במיטבה.

מדי פעם, כשהשמש מפציעה, אני יוצא לאימונים בחוץ. הולך כשהרחובות ריקים מאדם, בשעות שאפילו הציפורים ישנות, נגד הרוח וגבולות ההיגיון. הריצה עוברת יחסית בקלות, ללא עצירות או נפילות, אבל כשמגיע לכיכר אתרים הכל נעצר. באחד האימונים האחרונים עצרה אותי אחת מנשות המדרגות ושאלה אותי חצי בעברית וחצי באנגלית, אם שמתי לב שאני רק עולה ויורד ובעצם לא מגיע לשומקום.

ומאז חרדת המדרגות שלי מככבת, לא מצליח לרוץ עליהן באופן שרגיל, וקשה לעלות, לטפס ובעיקר לנשום. אולי הגוף כבר עייף מכל הצעדים? אולי הנפש מתחילה לעכל שהכל עומד להשתנות בקרוב? האם הגיע הזמן להיפרד?  

הביקור שחיכיתי לו / בו

ומאז אני ממתין. וצועד. שבועיים קשוחים במיוחד עברו על כוחותיי האחרונים מאותו אודישן. כי מה זה אומר בכלל טיפול אינטנסיבי? אשפוז יומי? מלא? ומתי יודיעו לי על גורלי? שאלה טובה. למזלי הגדול, חבר טוב, שהוא גם בעלה של חברה אהובה ביותר, הגיע לביקור מולדת עם שני ילדיהם המקסימים. וזה בדיוק מה שהייתי צריך. בדיוק.

שבועיים בהם התאמנתי על האנגלית, ועשיתי מלא צעדים כששיחקנו בגני שעשועים וג׳ימבורי ברחבי הארץ. הגשמתי חלום קטן והפכתי למדריך תיירים, וגם הצלחתי להפסיק לחשוב לכמה רגעים על תוצאות האודישן.

כל כך נהניתי לבלות יחד, לטייל, לקחת אותם לפינות חדשות ברחבי העיר, ואפילו לאכול ארוחת צהריים מחוץ לתפריט. שניצל בחלה בדוכן מושלם בשוק הכרמל. וגם קינוח. ובלי לחשוב על להוציא את הכל החוצה או להכפיל את כמות הצעדים היומית.

להמתין מחדש

אז אחרי המתנה מורטת עצבים, תחושת חוסר ודאות, הליכות על הטיילת, הקשבה בריפיט לפלייליסט של פינק, התקפי חרדה ופחד מהבשורה, השיחה הגיעה ביום רביעי. בשעה שמונה ועשרים הפסיכולוגית התקשרה ואמרה שהם ממליצים על אשפוז מלא. ועד אז יכול לבחור בין ליווי דיאטני ופסיכולוגי בלבד או להיכנס לאשפוז יום. רגע, מה זה אומר? שעברתי את האודישן? 

ביקשתי ממנה לחשוב על זה קצת. בכל אופן בחירה בכל סוג של אשפוז משנה את הלו״ז וגם את החיים, השניה סיימתי אימון, וגם בא לי גם וגם. כי לא באמת יכול לבחור הרי. התייעצתי עם ההורים, וכתבתי למרפאה מייל עם בקשה שהפסיכולוגית תחזור אלי.

בחמישי התקשרתי לברר אם המייל הגיע. הכי שנות האלפיים. ואז הגיע עוד סופ״ש של המתנה, ציפייה ושל חוסר ודאות. בראשון על הבוקר הפסיכולוגית חזרה אלי ואמרה שרק עכשיו קיבלה את המייל. דיברנו קצת והיא הכניסה אותי לרשימת ההמתנה לאשפוז המלא וגם לרשימה של האשפוז היומי.

ושוב להמתין. שבוע אחרי קיבלתי מכתב סיכום פגישה. תשעה עמודים עם כמעט מילה במילה של הדברים שאמרתי. כמה מסקנות של הפסיכולוגית והדיאטנית, המלצות לטיפול ואבחנה נוספת. ocd חריף. באמת? לא שמנו לב.

ובירוקרטיה, התכתבות עם הרופאת משפחה, בקשת התחייבות לאשפוז, קבלת התחייבות, שליחה למרפאה, לוודא שהגיע ולהמתין, לחכות ולצעוד. ושוב פעם לצעוד. כל יום מחדש. כי מה כבר נשאר לי לעשות לעזאזל?

להציל את חיי

בגלל שהבולימיה שלי היא גם התנהגותית, אני מחליף בקביעות את האובססיות אחת לתקופה. אוכל, כושר, קניות וחוזר חלילה. בתקופה האחרונה אני במיקס אכזרי של צעדים, מספרים, קצת קניות, רצון למלא את הבור ולרוקן אותו בו זמנית, ובעיקר לא להכניס לתוכו שומדבר.

באחד האימונים הגעתי למסקנה שמד הצעדים שקיבלתי במתנה מחברה טובה לפני כמה חודשים, הוא הדבר הכי נורא והכי טוב שקרה לי בחיים. התמכרתי למספרים, בעיקר לשלמים, ומאז אני מציץ בו כל שתי דקות, מצלם מסך כל פעם שרואה רצף או מספר עגול, מחשב מרחקים לפי כמות הצעדים שנשארו, ובכל פעם היעד רק הלך ועלה.

אבל הוא באמת הדבר הטוב ביותר שיכלתי לבקש. בסופו של דבר אולי האובססיה הזו תוכל להוציא אותי מהמצב הזה? בזכותו התקבלתי, עברתי את האודישן ואני הולך להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי, עם גמילה קשוחה ביותר באשפוז ועם שינוי אמיתי. בסדר יום, במערכת יחסים עם האוכל, ביחס לכושר, ברצון להרוס ובעיקר לפגוש את עצמי. לטוב ולרע.

אבל זה תהליך שלוקח זמן. אולי יותר מדי. כי בינתיים הצעדים מתגברים, וגם הכאבים, ההתקפים וההקאות. יותר מדי אירועים משפחתיים וחברתיים שיצאו משליטה, כי לא שולט בסיטואציה או בכלל בחיים. ולא משנה כמה אוריד במשקל, אצעד, אלך או אספור, זה בחיים לא יספיק. ולא יכול לעצור. למרות שכולם מסביבי אומרים לי "מה הבעיה? פשוט תחליט ותפסיק". בסדר. זה כמו להגיד לחולה שפעת לא להשתעל. רוצה מאוד, ולא יכול. לבד או בכלל. מה לא מובן?

לנצח בכל מחיר

אז ניצחתי. השגתי את מה שהנפש ייחלה לו מגיל צעיר. אשפוז מלא במחלקה סגורה. מחלקת הפרעות אכילה בתל השומר. וזו הפעם הראשונה שהחלק הבריא שלי והחלק שהורס מסכימים. כל אחד מסיבותיו, אבל הם הגיעו למסקנה שזה בדיוק מה שצריך עכשיו. שישלפו אותי מהסיטואציה, להתרחק מהכל, ולהתחיל מחדש.

למרות הקושי, הפחדים, החרדות והכאבים הפיזיים והנפשיים שכרוכים בטיפול, זאת הפעם הראשונה שאני לוקח את השליטה לידיים ממקום בריא, חיובי, מבין ולא הרסני. 

הבחירה באשפוז מלא היא שלי לחלוטין, במטרה שאוכל לצאת מהכלא התודעתי והפיזי שהכנסתי את עצמי לתוכו, ללמוד לחיות בשלום עם ההפרעה, לנהל אותה במקום שתנהל אותי, לפתח מערכת יחסים בריאה עם האוכל, ולגלות את עצמי מחדש.

מבחינתי זה שיא הטיפול והעבודה העצמית, שנמשכת מגיל עשר, ואני רק מקווה שהחלק הבריא שבתוכי ימשיך להוביל בכל סיטואציה, מאבק או דיאלוג פנימי. בטיפול, ובכלל בחיים. כי בפעם הראשונה מרגיש שמגיע לי.

להפסיק לברוח. להיות, כאן ועכשיו.
לחיות.
והפעם באמת.

רק שיתקשרו כבר, לעזאזל.