לא דיאטה, דרך חיים  

"תגיד לי, כמה רזית?" שאלה אותי קרובת משפחה בסיום הארוחה המשפחתית בליל שישי.
"בערך עשרה קילו, פלוס מינוס" עניתי תוך כדי שאני מלטף את הבטן ובודק אם חלילה הפסטה הטביעה את חותמה.
"זה יותר מידי, אתה נראה חולה, לא צריך להגזים". אמרה בדאגה פולנית אופיינית.

חולה? חשבתי לעצמי. זה הכי בריא שלי מאי פעם. להגזים? אני? מה פתאום. בעצם, אולי כן פתאום?
מי שמכיר אותי באמת וודאי יעיד שיש בי מן ההגזמה קצת. אני בן אדם די טוטאלי, עקשן והולך עם מה שרואה לנכון עד הסוף. לא ממש מאמין באפור, הכל שחור או לבן (ועדיף שחור כי זה מרזה). אם אוהב אז עד הסוף ואם שונא אז בכלל. אף פעם לא מוצא את האמצע בחיים, עובד על אוטומט ושוכח לעצור ולנשום. והאמת היא, שזה התחיל לאחרונה קצת לעייף אותי.

טרנד הצ'יה

הפסיכולוג שלי אמר לי לפני מספר מפגשים שאני נמצא בעיצומו של טרנד. "אתם התל אביבים שאוכלים זרעי צ'יה. אתה תראה שזה יעבור". קצת התעצבנתי עליו, התחלנו להתקוטט קלות ומצאתי את עצמי מגן על הזכות שלי להיות בריא. "שלא תבין אותי לא נכון", הוא ניסה להסביר את עצמו, "אני מאוד אוהב את ההתעסקות הפנימית שלך ואת המסע לגילוי עצמי, אבל עדיין אתה בטרנד, וגם זה יחלוף". בדרך הביתה חשבתי לעצמי שאני ממש לא רוצה שזה יעבור, או להיות תקוע באפיזודה חולפת. אני לא ספינר, סרגל צמיד מהאייטיז או פאוץ' זרחני. אני כאן כדי להישאר.

כל החיים שלי דאגתי לאחרים, בצורה די אובססיבית אפילו, ובעיקר על חשבוני. בתיכון, בצבא, בלימודים, בעבודות השונות, והנה עכשיו, לראשונה מזה שנים, אני חוזר אלי. אז למה מרגיש לי שלסביבה קצת קשה לקבל את זה? אולי זו דאגה אמיתית או פחד משינוי, כי אני משתנה והיא לא? או אולי קשה לאנשים לראות שאחרים משתנים סביבם? אולי גם הם איבדו את מרכז השביל?

אפשר לומר שאף פעם לא הייתי על השביל באמת. תמיד הייתי בצד, ליד השוליים אבל לא עמדתי באמת במרכז וניסיתי לצעוד בו קדימה. חשבתי שלא מגיע לי להיות שם, ושזה לא באמת הגיוני שאנשים חווים סוג של אושר וקרבה אמיתית לעצמם. היום אני מבין שטעיתי, ואני מנסה ללמוד להתחבר עצמי ולהתמקד בדרך, באומץ, אהבה ואמונה לפי שיטת "גישור תודעתי הוליסטי", שפיתח אייל פרידמן, המנטור הרוחני שלי, המלווה אותי כבר קרוב לעשרים שנה. אמנם יש התקדמות זהירה ואני מנסה לגשר על הפער ביני לביני, אך עדיין זה מרגיש לי קצת מוזר לא להרגיש את הקצה לפעמים.

הקפיצה הגדולה קדימה

בתחילת שבוע שעבר נפגשתי עם חברה שלא פגשתי הרבה זמן יחסית, וסיפרתי לה שאני מאושר. לא זוכר מתי הוצאתי את המילים הללו מהפה, אבל ככה באמת הרגשתי באותו רגע. אני באחת התקופות הטובות בחיי, מרגיש שעושה שינוי אמיתי, וסוף סוף מתחיל להתמודד עם עצמי. אז נכון שאני קצת חי בעולם אוטופי משלי, בלי עבודה בעתיד הנראה לעין, עם שכר דירה בתל אביב והוצאות מפה ועד ברלין אבל היי, זו תקופה שלא תחזור. ועכשיו זה בדיוק הזמן הנכון להשתנות.

אחת הסיבות שבחרתי ללכת לתזונאית במסגרת התהליך היא להרכיב תפריט שאוכל לחיות איתו בעתיד. לא רוצה זבנג וגמרנו, לרדת 15 ק"ג ואז להעלות אותם שוב לאחר תקופה. זו לא דיאטה, זו דרך חיים. נכון שזה נשמע כמו קלישאה, אבל אנחנו צריכים כמה כאלה בחיים כדי לשרוד, ואני באמת מתכוון לזה. אחד השירים החרושים במכון הוא שירם של ביג שון, קניה ווסט וג'ון לג'נד, ששרים על כך שאדם אחד יכול לשנות את העולם. אני מסתפק בלשנות את עצמי.

השבוע הפסיכולוג שלי אמר שעשיתי את הקפיצה הגדולה קדימה, ועם החשיפה כאן אני מתחיל להבקיע את הגולם. הוא עדיין לא השתכנע לנסות זרעי צ'יה, אבל נראה לי שאצליח לשכנע אותו בהמשך. אני באמת מרגיש שאני לאט לאט משיל את השריון, כמו הלובסטר, ומתחיל לקלף את השכבות והמגננות בדרכי חזרה אל השביל. זה תהליך ארוך, מורכב וכרוך בהמון חפירות ארכיאולוגיות פנימיות, אבל בסופו של דבר זה אמור להשתלם. לפחות כך אני מקווה.

ועד שאשלים את התהליך, שאולי לא יסתיים אף פעם, כי הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה, אני לא מתכוון להטיף, או לגרור אחריי את כולם לכת מסתורית או לטרנד הבריאות. בפעם הראשונה בחיי פחות משנה לי הסביבה, מה השאר אוכלים, כמה שוקלים או מה עושים עם החיים שלהם. אכפת לי מעצמי, ועכשיו הזמן שלי להיות בריא. הייתי שמח אם הסביבה הייתה מקבלת את העובדה שאני רוצה להשתנות, ושתיתן לי להשיל את המשקל העודף מסביב לבטן ובעיקר על הלב. כי מגיע לי, והגיע הזמן גם להתחיל לנשום.