אופוריה

״יש!!!! יש!!!! יש!!!!״ צעקתי לעצמי בלב במעלית.
"אתה מבין מה זה אומר? אתה מאמין?״ שאלתי את עצמי וחיוך ענק התפשט על הפרצוף.
״אני בהלם. אופוריה. זה בדיוק מה שרציתי מההתחלה. והשגתי את זה. אני״.

וואו. זאת הרגשה שלא ממש מכיר. צמרמורת בכל הגוף וחיוך שלא יורד מהפנים. מה זה? אושר? שמחה אמיתית? זה באמת או שחלמתי חלום? בכל מקרה זה מדגדג בכל הגוף ומרגיש שמרחף כמה מטרים מעל האדמה.

התהליך שעברתי ועדיין עובר ככל הנראה הוביל אותי לרגע הזה. עזבתי מקום עבודה אחרי שמונה שנים קשות, מאתגרות ומלאות בעשייה, והכל כדי להגיע לכאן, ממש עכשיו. ואני לא מעכל או מבין בכלל מה קרה.

בפעם הראשונה בחיים האמנתי בעצמי. ידעתי מההתחלה מה אני שווה, איזה יכולות אני יכול להביא למקום עבודה חדש, מה היתרונות שלי, החוזקות וגם החולשות. ידעתי שזה רק עניין של זמן ואני אמצא את המקום שלי בסוף, ואז אוכל להתחיל מחדש, fresh, נקי ואמיתי.

לא לפתח ציפיות

היה לי שבוע קשה מאוד. רבתי עם חצי עולם, איבדתי לרגע קצת אמון באנשים קרובים, הלחץ והמתח מהשלב בו נמצא בחיים התחיל לתת את אותותיו והכל פתאום התחיל לסגור עלי. עד שראיתי בפייסבוק מודעת דרושים קטנה ששינתה את הכל. איכשהו הרגשתי באותה שניה צביטה בלב וידעתי שהתפקיד הזה יהיה שלי. שלחתי קורות חיים למייל שהיה כתוב במודעה ובמקביל הפעלתי חברה טובה שתדחוף מהצד שלה.

מהרגע שהגיע הטלפון וסיפרו לי על מהות המשרה החלטתי להנמיך ציפיות. לא רציתי להתאכזב או להישבר. חזרתי ושיננתי לעצמי שמה שצריך לקרות יקרה, אתה תעשה את הכי טוב שאתה יכול, והשאר לא בשליטתך. וזה היה קשה, כי כמובן שציפיתי, רציתי והתפללתי בכל לבי שרקד מהתרגשות. לא כי נמאס לי להיות בבית, בחופש לגוף ולנפש, אלא כי ידעתי שאני צריך לעבוד במקום הזה. לשם ייחלתי והתפללתי כל הזמן.

עם הטלפון הגיעו גם החששות. אני מספיק טוב לתפקיד? אולי יהיו מועמדים טובים יותר? איך יתפסו אותי? ואיך לעזאזל משלבים עבודה עם אורח חיים בריא? ניסיתי לנטרל את המחשבות, אבל מטבען הן לא נוטות להיעלם או לתת לי לישון. בנוסף, הלחץ לא הרפה והמתח המשיך לנגן על העצבים.

קבענו להיפגש למחרת. שעתיים של ראיונות, פגישות עם בעלי תפקידים שונים, מחמאות ובעיקר רצון עז להישאר שם. דמיינתי את עצמי עובד במשרד, מגיע בבוקר, אוכל צהריים ומחתים כרטיס ביציאה. כל הזמן ממשיך להזכיר לעצמי להירגע, לנשום, להנמיך ציפיות. והשתדלתי, באמת. אבל זה גדול עלי, כי כשהלב והנפש רוצים משהו, כנראה שאין דבר שעומד בפניהם.

לדבר מהלב

במשך יומיים הייתי עסוק במשימה קטנה שאחד מהבעלים של החברה ביקש שאעשה. בנסיעה באוטובוס חשבתי, אח״כ כתבתי את כל מה שעלה לי לראש ובסוף איגדתי את הכל למצגת מהודקת. שתי חברות טובות עזרו לי עם ליטושים אחרונים וכל היום שיננתי את השקפים. חבל רק שבסוף בכלל לא הצגתי אותה.

אתמול התקשרו לקבוע לי ראיון המשך. בהתחלה קבענו לשבוע הבא. אחרי דקה התקשרו וביקשו להקדים להיום. בהתחלה ייחסתי לזה חשיבות. מה זה אומר? שהם רוצים אותי? שזה שלי? אחר כך שוב הראש אמר ללב להירגע, זה רק טכני, אולי סתם התבטלה להם פגישה. הגעתי שוב למשרדים וחיכיתי בכניסה עד שמישהו יאסוף אותי. הפגישה לא ארכה הרבה זמן. כיאה לפגישות עם מנכ״לים, היא הייתה עניינית, ממוקדת ואמיתית במיוחד. דיברתי מהלב, הצגתי את עצמי בצורה מקצועית ובפעם הראשונה בחיי לא שיחקתי אף משחק. לא היה קל, לפעמים חשבתי ארוכות בראש כיצד לענות, אבל בסופו של דבר האמת הפנימית יצאה החוצה.

לא האמנתי שזה קורה לי. עברתי תהליך מאוד ארוך בשביל להיות ברגע הזה, ועדיין לא האמנתי. כלומר, האמנתי בעצמי מאוד, ידעתי בדיוק למה אני תפור לתפקיד ולמקום, אבל לא האמנתי שזה באמת קרה. הקלישאה של ״לפעמים חלומות מתגשמים״ התגלתה במלוא תפארתה, וזה רק מוכיח שאנחנו צריכים לפעמים לפנות לקלישאות קצת מקום.

לפני שנפרדנו לשלום, המנכ״ל פצח בנאום קצר: ״תראה, ראיון עבודה זה כמו משחק, ואתה על במה. יש כאלה שמשחקים בהגזמה על היכולות המקצועיות שלהם, ויש כאלה שעל האישיות שלהם. אתה אותנטי, אמיתי, ואנחנו רוצים לעבוד רק עם אנשים אמיתיים. אז מתי אתה מתחיל?״.

אני ניצב לפני התחלה חדשה וסיום של פרק בחיים. עוד קלישאה אבל הפעם מציאותית. יש המון אתגרים חדשים, מלא דברים חדשים ללמוד וצריך עכשיו לאזן בין העבודה לעצמי, בין דרך החיים הבריאה לשעות העבודה של העולם המודרני, הזמינות הנדרשת והצורך להוכיח את עצמי. אני חוזר למגרש המשחקים שלי, אבל הפעם מתכוון ליהנות מהמשחק ולא רק מהניצחון.

קבוצת זאפה, הנה אני בא.