לשמור בבטן

״איזה מטורף זה שאני משחק כאילו הכל כרגיל ועדיין אי אפשר לספר כלום״ אמרתי לבת דודה שלי במפגש עם חברים במוצ״ש.
״מבינה אותך. חדשות מאוד מרגשות אבל עד שזה לא סגור, זה לא סגור״ ענתה.
״נכון, יאללה מת שיקרה כבר, קשה לשמור בבטן". אמרתי בדרכי חזרה לשולחן.

זה אולי אחד מהדברים הכי קשים שיש. לשמור בפנים. סודות, עניינים אישיים, חדשות משמחות. אבל עד שהדברים לא סגורים, לא בטוחים במאה אחוז, אני מעדיף שלא לשתף את כל העולם. אולי כדי למנוע אכזבות מיותרות, אולי סתם עין הרע, או אולי לפעמים כדאי לצאת החוצה בהפתעה.

אני לא נוהג לספר שאני הולך לראיונות עבודה. נכוויתי כבר מלא פעמים בעבר שסיפרתי לחצי עולם על הראיונות ובסוף לא התקבלתי. לא שאני חושב שעצם העובדה שאני מספר משפיעה על תוצאות הראיון, אך יש דברים שמעדיף לשמור קרוב אלי. הפעם החלטתי גם לשמור על העניין בדיסקרטיות, אבל איכשהו יצא שמספר אנשים קרובים ידעו על התהליך מראש.

אני מקפיד לספר להורים שלי על כל ראיון עבודה. לפעמים באותו רגע, לפעמים בדיעבד, אבל תמיד טורח לעדכן. גם שיהיו רגועים שאני לא יושב כל היום מול נטפליקס, וגם כדי להסב להם קצת נחת. הפעם מרוב לחץ עדכנתי במקרה רק אחרי סבב הראיונות הראשון. אין סיבה מיוחדת, אולי עומס האירועים, הניסיון לשלב בין המכון, להכנה לראיון, ארוחת צהריים וההליכה בפארק. כשהתקבלתי, אחרי שלל צרחות במעלית וחזרה לנשימה סדירה, התקשרתי אליהם ראשונים.

החיים בהמתנה

עכשיו אני בהמתנה. אמורים לשלוח אלי את החוזה היום וביקשו שאתחיל חפיפה כבר ביום שלישי. יש מלא משימות ואני צריך להיכנס לעניינים. מצד אחד זה סגור, התפקיד שלי. מצד שני יש עניין טכני שצריך להיסגר. ואני באמצע. בין הרצון לצעוק לכל העולם שהצלחתי, העמדתי בפני יעד והגעתי אליו, ובין ההחלטה שלא מספר על דברים עד שהם לא מתרחשים באמת. וזה קשה.

אני יושב בארוחה משפחתית בליל שישי, בוער מבפנים וממציא תשובות כששואלים אותי על עבודה. אני לא משקר, אבל לא ממש מנדב את כל האמת. מצד אחד יודע שאני יכול להיות רגוע. הצלחתי במשימה, אבל מצד שני, דברים לא נסגרים עד שהם נסגרים באמת. והראש כבר רץ הלאה, והמחשבות לא מרפות, גם החיוביות וגם לפעמים מבליחות להן קצת שליליות. פחד מלווה בהתרגשות גדולה. פרפרים בבטן שרק מחכים לעוף החוצה. ואני שותק.

לספר לעולם

מהרגע שהודיעו לי שהתקבלתי חשבתי על הדרך שבה אספר לעולם שחזרתי. שזהו, נגמר החופש הגדול, חסל סדר החיים הטובים וצילומי שקיעות בנמל עד להודעה חדשה. התחלתי לנסח בראש את הפוסט בפייסבוק, לחשוב על התגובות, של האנשים הקרובים וגם של אלה שרוצים קצת פחות בטובתי. ידעתי שפוסט כזה יגרור אחריו פרסום באתרי הברנז׳ה ואז נזכרתי שאני חייב להצטלם. בפעם הקודמת שהצטלמתי, בערך לפני שנה, הייתי אמנם אחרי ירידה של 15 ק״ג, אבל עדיין רזיתי עוד מאז והחלטתי שצריך לדאוג לתמונה עדכנית.

אחרי עניינים לוגיסטיים, גיהוץ חולצות והתאמנות על החיוך מול המראה, נבחר בלת ברירה לוקיישן מתאים. בשבת נסענו לארוחה משפחתית טעימה אצל דודים שלי. אחרי שהכרחתי את אחותי לסחוב את המצלמה שלה, נשאר לי להמציא סיפור כיסוי. למה לעזאזל אני מצטלם עכשיו, בדיוק ברגע זה. החלטתי להגיד שאני חייב להחליף תמונה בלינקדאין, הרשת החברתית העסקית עלק, יותר נכון בית חרושת לספאם ובקשות חברויות מאנשים שרק רוצים למכור לי משהו. וזה עבד. אף אחד לא חשד או שאל שאלות מיותרות.

וכך יצאנו למשימה. מלא פוזות למצלמה, החלפת חולצות, חיוכים עם ובלי שיניים וסוד אחד גדול בבטן. אני לא ממש אוהב להצטלם, שלא לדבר על להסתכל בתמונות. היה קשה לבחור בין מאות התמונות שצולמו, אבל לאחר דיון משפחתי נבחרה לבסוף האחת. אני די מחבב אותה. גם יצאתי רזה וגם המבט שלי מתוחכם קצת ומסתורי.

בערב נפגשתי עם החברים מהתיכון. חגגנו יומולדת לבת דודה שלי באיחור קל, וכל הערב שמרתי בבטן. וזה היה קשה. מצד אחד זו הזדמנות מעולה, כולם פה, פנים מול פנים וזה הרבה יותר נחמד לספר בשורות ככה. מצד שני זה לא סגור הרמטית ואני לא אוהב לרתום את העגלה לפני הסוסים. גם לא אחראי וגם צער בעלי חיים. אז נאלצתי לשחק את המשחק. עניתי שאין התקדמות לשאלות על עבודה, אבדוק את העניין על משרות ששלחו אלי במהלך השבוע וסיפרתי שנהנה מהפנסיה המוקדמת ומהריצה על ההליכון.

ולא נעים לי. מת כבר לשתף את הקרובים אלי ביותר, כי זו באמת אבן דרך בחיים, נתיב חדש ועוד תיאורים חביבים להתחלה מרגשת. אבל נאלץ לשמור בבטן. אולי זו סוג של הגנה? חשש שאולי חס וחלילה, שום בצל, מלח, פלפל ושאר תבלינים שדברים לא יסתדרו כמו שצריך? אבל אין סיבה אמיתית שזה יקרה. סגרנו, הסכמנו על שכר, על תאריך התחלה, נשאר עניין קטן וטכני של חתימה. יאללה שיגיע כבר.

לצמצם את הסודות

עכשיו הסבלנות, שכידוע אין לי ממש, נכנסת לעבודה. אני צריך להמתין, לעכל את המצב ולשנות קצת את אורח החיים. נשארו לי יומיים לנתב את עצמי למסלול הנכון, המשלב בין עבודה בשעות נורמליות, אורח חיים בריא, אימונים במכון כושר ולאכול כל שלוש שעות. שיהיה לי בהצלחה עם זה.

לפעמים לא כדאי לשמור דברים בפנים, שווה להוציא החוצה ולהיפטר מהם. זה סתם עושה אולקוס ותחושה לא נעימה, של כבדות על הלב. אבל לפעמים אין ברירה, וזה שומר על המצב רגוע כמו שהוא, ועוזר לנו להתמודד עם הדברים בקצב שלנו. החלטתי בתהליך החדש לצמצם את הסודות, להשתדל כמה שפחות להיות מסתורי ולשתף את הסובבים במה שעובר עלי. יודע שלא תמיד זה מעניין, לא כולם קוראים את הכל או מגיבים, אבל זה בריא. להוציא קיטור, לשחרר מצברים ובעיקר עוזר להתקדם הלאה. עכשיו יאללה, שישלחו כבר ונתחיל.