גברת פלפלת

"היי, תתקשר אלי כשתוכל". מסרון קצר מאמא הבוקר.
"מה קורה?" שאלתי בקול טרוד תוך כתיבת מייל בעבודה.
"הכל בסדר, חוץ ממה שלא בסדר. לא רציתי שתקרא על זה בפייסבוק…" ענתה.

אין לי מילים, לא מעכל, לא מבין, לא קולט. מה זה אומר בכלל שאת כבר לא כאן? איך זה יכול להיות? לפני כמה ימים דיברנו, הכל היה כרגיל. התעניינת, שאלת, ביקשת שאבוא, ומה עכשיו? איך הלכת ככה? בהפתעה? בלי לומר מילה? שלום? גברת פלפלת שלי.

ככה קראתי לך מאז שזוכר את עצמי. כי זה מה שאכלת כל הזמן, רק פלפל. תמיד היית שם, עם סבתא וסבא, כל נוף ילדותי. סבתא שלישית, תמיד דואגת, מחבקת, אוהבת. ראית בי, באחי ואחותי ובבני דודים שלי כנכדים שלך, למרות שהיו לך נכדים מוצלחים משלך. בכל שמחה, יום הולדת או רגע משמעותי בחיים היית שם. תמיד מתקשרת, שואלת, דואגת. תמיד שם. ופתאום?

לא הספקתי לומר לך

הטלפון הבוקר תפס אותי לא מוכן. בתוך הטירוף של עבודה חדשה. מיילים בכמויות ושלל מידע חדש לעבד. ואז שיחה מאמא ופתאום שתיקה. בהתחלה לא הבנתי על מי היא מדברת, איך זה יכול להיות? הרי דיברנו לא מזמן. לא אמרת מילה ופתאום ככה? הכל נגמר? לא הספקתי לומר לך שלום. להיפרד כמו שצריך, להגיד לך שוב כמה אוהב אותך, כמה מעריך את כל הדאגה כל השנים ואת כל מה שעשית בשבילי, בשביל המשפחה, בשביל סבתא.

היית אחות לתפארת. בשנים האחרונות יצא לנו להיפגש הרבה כשביקרנו את סבתא, בבית בסוף העיר, אחר כך בדירה הקטנה בדיור המוגן ולבסוף בלובי כשהייתי מעלה אותה לפגוש אותך. עד היום זוכר את העיניים הנוצצות, את המבט כששאלתי אותה אם היא רוצה לדבר איתך בטלפון ואת השיחות שלכן. רק לפני שבעה וחצי חודשים בפרידה האחרונה מסבתא כתבתי שאם היו מנסחים מחדש את ההגדרה של המילה "אהבה" במילון היה צריך לשים תמונה של שתיכן.

בכל מקום את איתי, בלבי

כל היום הייתי בהלם, לא מעכל, לא מבין, עובד על אוטומט. והטלפון לא מפסיק לצלצל. ההפתעה הכניסה אותי לסוג של שוק. סוג של מגננה. קפיאה במקום בלי יכולת להבין את המצב. והנה עכשיו, כמעט שעה אחרי חצות, סוף סוף הגיעו הדמעות. והנפש מבקשת לשטוף את הכל. את כל עצמת הרגשות, את כל האהבה, את כל הכאב המיותר מכל השנים. על המצב, על המחלה הארורה, על הזמן ביחד ולבד. עליך ועלי.

עובר שוב על התמונות במחשב, שלך ושל סבתא, שתי אחיות בלתי נפרדות, שאהבו אחת את השניה יותר משניתן לתאר במילים. הנחמה היחידה שלי עכשיו היא שסוף סוף תפגשו אי שם בשמיים, ברחוב קטן, בין הים לקיוסק, תשלימו פערים ותמשיכו להדליק בשביל כולנו את הכוכבים.

בכל השיחות טלפון שלנו לאורך השנים תמיד היית במרכז העניינים. ידעת את כל הרכילות האחרונה, מי הוציא שיר חדש לרדיו ומתי ביונסה יוצאת לסיבוב הופעות. דיברנו הרבה על ברלין, הופעות, תרבות, הצגות וסרטים. היית אשת החברה הגבוהה, מקושרת בכל המקומות הנכונים, אבל בו בזמן כל כך אמיתית ואוהבת עד כאב. וככה תישארי אצלי בלב. תמיד.

בשבעה של סבתא בקיץ האחרון ישבתי לידך הרבה על הספה. החזקנו ידיים ודיברנו על הילדות בתל אביב, על החיים בשחור לבן וביקשת שלא אפסיק לבוא לבקר ובעיקר שלא אשכח אותך. איך אפשר? אני עדיין לא מבין או מעכל. בעיקר עצוב עכשיו. אתגעגע אליך גברת פלפלת שלי. מקווה שידעת שאהבתי אותך מאוד, גם אם לא התקשרתי כמו שרצית, או באתי לבקר בתדירות גבוהה במיוחד. מקווה שאת מצליחה לנוח עכשיו ופחות לסבול. כי לא הגיע לך. נלחמת כמו לביאה, שנים ארורות של טיפולים, כאבים ודמעות. שנים של סבל, אבל חיים שלמים של אהבה.

מתגעגע אליך. מאוד.