"נעים מאוד. אני כאן כדי לעזור לך למצוא עבודה. תניח את האצבע כאן בבקשה". אמר לי מנהלת הסניף של לשכת התעסוקה בעיר נעוריי בפגישתנו הראשונה אי שם לפני מספר חודשים.
"מה התהליך? מה עושים? מה עכשיו?" שאלתי מלא שאלות ברצף.
"עכשיו? הולכים הביתה, באים פעם בשבוע ביום שני במשמרת בוקר ומנסים ליהנות מהתקופה הזו. בהצלחה" ענתה וחייכה.
זהו. זה נגמר. חצי שנה של חיפוש עצמי ומנוחה מחשבתית עומדת להסתיים בעוד כמה שעות. מחר מתחיל עבודה חדשה ומרגשת, וההתעסקות העצמית שלי צריכה ללמוד לקבל אליה שותפה חדשה לאורח חיים הנוכחי.
עכשיו אני באוטובוס בדרך חזרה לתל אביב בפעם האחרונה מלשכת התעסוקה אחרי החתימה השבועית. מדי יום שני בחודשים האחרונים אני והאצבע שלי ביקרנו את המכונה האוטומטית וגורלנו נחרץ כל שבוע. הפניה הביתה או הפניה למנהל ההשמה. ברוב המקרים נשלחתי הביתה, ומדי חודש נתבקשתי אחרי שיקוף, הפשטה ובדיקה קפדנית לעלות ללשכה עצמה כדי להיפגש עם מנהלת ההשמה. הפגישות היו קצרות במיוחד, יותר נכון לומר שהבידוק הבטחוני לקח יותר זמן. הייתי נכנס, שנינו שתקנו ביחד ובסוף היא אמרה ״אתה יכול ללכת״.
החשש הכי גדול שלי היה בכל פגישה, שהיא תחליט לשלוח אותי לעבודות הזויות שלא קשורות לתחום העיסוק שלי בעליל. למזלי, זה לא קרה. אני גם אקדמאי וגם בתפקיד בכיר יחסית, אז מניח שלא היו הרבה אופציות. וטוב שכך. הכסף שקיבלתי מביטוח לאומי כיסה ברוב החודשים את שכר הדירה וממש טיפה מההוצאות השוטפות. כמעט ונגמרו לי הימים לחתום, 138 יום שאפשרו לי לשנות את עצמי, להיכנס לתהליך הכי אמיתי שהיה לי בחיים, דרך שעכשיו מתחיל לראות סוף סוף את הפירות שלה.
סיכום זמני
אז מה היה לנו בחצי שנה האחרונה? בערך את כל סקלת הרגשות. בהתחלה כעס, עצבים, תסכול, עצב, אח״כ אדישות, חוסר אכפתיות, בערה פנימית, ולבסוף השלמה, קבלה ואהבה. בימים הראשונים לא ממש מצאתי את עצמי. אני בן אדם שרגיל לעבוד מצאת החמה ועד צאת הנשמה, שעות לא שעות, במסירות ובטוטאליות אין קץ. ופתאום? אין בשביל מה לקום בבוקר. אף אחד לא מחכה לך, אף אחד לא מתקשר, לא מתעניין באמת. נשארתי אני עם עצמי. זה כמו להישאר בחדר עם הבן אדם שאתה הכי לא מסתדר איתו בעולם. וזה לא היה פשוט.
בשבוע הראשון התחלתי להשלים תוכניות וסדרות שלא הספקתי לראות, ובעיקר בהיתי בערוץ האוכל, ״החיים הטובים״ ובערוץ החביב עלי במיוחד, ״בית פלוס״. כל היום משפצים שם את כל הבתים בקנדה, ורק חיכיתי שהאחים לנכס יקפצו לבקר לעדכן לי קצת את הדירה (למרות שהיא מעוצבת מושלם. תודה). יום אחד החלטתי להדליק את הגז מזה כמה חודשים ואפילו הכנתי פסטה לצהריים. אחרי שנ״צ, שהפך לחלק המהותי של היום, יצאתי להליכה יומית בטיילת רדינג מול השקיעה והתמונות צולמו מעצמן.
באיזשהו שלב, אחרי החגים ושהפכתי לבטטת שזלונג החלטתי שבא לי שינוי. לא יכלתי לראות את עצמי במראה יותר, כל היום אכלתי דובונים, עוגיות מהאמ:פמ וקינדר לבן (החיים) והרגשתי כבד נפשית ופיזית. אז יצאתי מהדירה, הרגליים סחבו אותי לכיוון המכון שליד הירקון, נרשמתי והשאר היסטוריה.
בין לבין לא באמת חיפשתי עבודה ברצינות. דיברתי עם חברים, מנהלים לשעבר, קולגות וכל מי שרצה לסייע ולעזור. אמנם הייתי בראיונות, אבל לא חיפשתי ברצינות מהותית. התמקדתי בתהליך, התמסרות טוטאלית ולאט לאט הגיעו התוצאות. אחרי החודש הראשון במכון טסתי לברלין לחברתי הטובה למנוחה קצרה וקצת כריסמס. היה טיול ממוקד עם הרבה חסה, טחינה, פריכיות אורז ושלג. מושלם. חזרתי חזרה רזה יותר להפתעתי, ועם המון רצון להתמקד בדרך החדשה.
אין לי מושג איך הייתה בי (ועדיין יש) סבלנות לעניין. אני הרי טיפוס שרוצה הכל כאן ועכשיו, במיידי, וכושר זה משהו שלוקח את הזמן שלו. אחרי שהתחלתי פגישות עם הדיאטנית הדברים זרמו יותר במהירות. היא הכניסה אותי לתלם מיד, ועכשיו אני מנסה להגיע לאיזון כדי שאפסיק לרדת במשקל ואוכל לבנות מסת שריר חביבה. התחלתי לאכול בריא, בזבזתי ים כסף על חסה ועלים ירוקים, שלא לדבר על בגדים במידות קטנות יותר ובגדים למכון. מצאתי זמן להתנדב, להתמכר לערוץ הקניות ולהיגמל, להיפגש עם חברים ובעיקר לנסות להתחבר מחדש אל עצמי.
בלי פילטרים
אחד הדברים המשמעותיים בתהליך הוא שהתחלתי לכתוב. להוציא החוצה הכל, בלי פילטרים, מסכות או רעשנים. האמת ישר על הנייר, או יותר נכון פתק דיגיטלי באייפון, כי הכי נוח לי לכתוב בנסיעות באוטובוס. להוריד את האובר וויט מהלב. הפרסום בבלוג הוא חשוב, נחמד, מחמם מבפנים, אבל בעיקר עוזר לי להמשיך הלאה וגם לחזור מדי פעם לעבר, לקרוא את התובנות שלי ושל שלל מטפליי ברחבי הארץ ובעיקר לקבל. את עצמי, את הדרך, התהליך.
קצת מוזר לסכם משהו שרק התחיל, אבל בואו לא נתבלבל. הסיכום הוא על הבטלה בלבד. הדרך תמשיך, השביל לא מסתיים אף פעם, עכשיו צריך ללמוד איך משלבים את הכל יחד, ומספיקים את הכל. גם עבודה, גם מכון, גם לישון וגם תזונה נכונה. זה אפשרי, אין דרך אחרת. לא עברתי את כל זה בשביל לוותר, להתייאש או לחזור לקינדר. לא יקרה. זה עמית החדש, שלא שומר בבטן יותר מידי, נלחם על המקום שלו בעולם, בנעימות, ברוגע (יחסי) ובעיקר מתחיל סוף סוף להתקרב אל עצמו.
לא אשקר, לא היה קל ופשוט כל כך. היו רגעי משבר, שרירים תפוסים, דמעות בעיניים, גוף כואב, לב מדמם. אבל היו רגעים יפים וכאלה שאקח איתי הלאה בשגרה החדשה. זה מלחיץ אותי מאוד, אבל בעיקר מרגש. כי הצלחתי להשיג את מה שרציתי, הגעתי ליעד, עם עזרה של אנשים טובים שרוצים בטובתי, ורואים אותי כפי שאני באמת. אולי אפילו יותר מאיך שאני תופס את עצמי. והבטלה מסתיימת ויש לי עוד מלא דברים לעשות. מלא סדרות שלא הספקתי לראות, דברים לסדר ולישון קצת. אתגעגע לשנ״צ (למרות שחודשים לא באמת ישנתי), אתגעגע למכון בבוקר, לפנסיונריות החביבות שאומרות לי שלום על ההליכון, להליכות בטיילת ובפארק הירקון, לארוחת הצהריים מול תוכניות טראש שמנקות את הראש ובעיקר לעצמי בחופש.
מתכוון לנצל את היום האחרון של הבטלה באימון טוב במכון, הליכה מול השקיעה בטיילת, לאכול כמו שצריך ואולי לסדר קצת את הדירה ואת הראש. כי אני חייב את זה, תחושת האופוריה התחלפה בהתרגשות מהולה בלחץ, ואני חייב להישאר נקי וממוקד. אז בואו ניפרד יפה מהבטלה, תודה על התקופה ונרים כוסית לחיי פרק חדש בחיים. יאללה חוזרים לעבודה, תאחלו לי בהצלחה.
בהצלחה נשמה! אין עליך
בהצלחה מלך!!!
כיף לקרוא אותך