״מצטער, אני לא עושה מתח. יש לי מספיק בחיים״ הכרזתי בקול תקיף למאמנת כושר שלי במכון.
״בסדר, מעכשיו תתחיל״ ענתה וסימנה לי לעלות במעלה הסולם.
״זה אחד הסיוטים שלי מימי שיעורי התעמלות, באלו שהייתי״. אמרתי בקול מתחנן וניסיתי לשנות את מר גורלי.
״חבל. הגיע הזמן להתמודד״. ענתה בחיוך וחיכתה שאתחיל.
אני שונא להיות במתח, אבל אני כל הזמן מתוח. הלחץ לא משחרר ואורב לי בכל פינה, החלטה או מה שעושה באותו רגע. הרגשה של חיים ללא נשימה, דריכות בלתי פוסקת. מתי זה יסתיים?
הכל קשור להכל בחיים שלי. המתח קשור ללחץ, שקשור לפחד, שקשור לקבלה עצמית, שקשורה לחוסר באהבה עצמית, ביטחון עצמי וכל שאר המילים הכוללות את האותיות ע.צ.מ.י. מעין גלגל ענק שממשיך להסתובב, ואין לי יכולת לרדת. שלא לדבר על פחד הגבהים.
לקפוא במקום
לא יודע להסביר את זה, אבל יש לי חיבה מסויימת למתקן ״גלגל ענק״ בפארק השעשועים. אולי הסיבובים, חזרה לאותו מקום, מבט לאופק או ההסתכלות הצרה והרחבה בו זמנית על המצב פשוט קוסמת לי. לפני כמה שנים, בביקור בברלין, הלכתי לבדי לחגיגות היורו באזור שער ברנדרבורג. נבחרת גרמניה לא שיחקה באותו יום אז היה יחסית ריק. המטרה הייתה לצלם את הגלגל הענק שהעמידו שם במיוחד לחגיגות על שלל אורותיו. מפה לשם החלטתי לעלות עליו כדי לנסות לצלם את העיר מלמעלה. בשניה שהוא התחיל לזוז שאלתי את עצמי: ״תגיד, אין לך פחד גבהים?״ ואז קלטתי מה עשיתי. ולא הייתה דרך חזרה.
קשה לי להסביר את התחושה שהרגשתי באותו רגע. סוג של קפיאה במקום וחוסר נשימה מלווה בקור מטורף. ישבתי בערך שלושה סיבובים עם עיניים עצומות וחשבתי שיומי הגיע. אחרי שהבנתי שאני נושם עצמונית, פקחתי עיניים ואפילו אזרתי אומץ לצלם תמונה או שתיים. המתח והלחץ לא אפשרו לי ליהנות באמת, אבל לפחות יצאה תמונה נחמדה למזכרת.
מתיחות בגזרה
אני לא אוהב את התחושה הזו, אבל לא באמת יודע איך להיפטר ממנה. זה אובר וויט רציני, שיושב על כל הנקודות והצמתים המרכזיים בחיים שלי. מהחלטות פשוטות, קטנות וחסרות משמעות באמת ועד לדברים הגדולים והחשובים שצריך לשאוף אליהם. ממה לעזאזל זה נובע? איך הדריכות הזו עוזרת במשהו? עושה אותי עירני ורגיש לסביבה? לעצמי? זה אמור לתרום איכשהו? כי בינתיים מרגיש תקוע, במקום ולפעמים שהולך לאחור.
בימים האחרונים אני מרגיש שקצת נלחם נגד השעון כדי להספיק כמה שיותר. אמנם נכון שלא עובד כרגע אבל יש לי סדר יום ושגרה חדשה שמצריכה הקפדה על זמנים. לפעמים בהגזמה. ארוחת בוקר, אימון במכון, שייק, חיפוש עבודה, ארוחת צהריים, חיפוש עבודה, ענייני הבלוג, הליכה בפארק או על הים, ריצה במכון (הכי טוב הליכון), מקלחת, ארוחת ביניים, מחשבות על החיים, ארוחת ערב, בלוג ועבודה, טלוויזיה ולישון. ובין לבין המתח לא עוזב לרגע. להספיק הכל, לדאוג ששום עלה ירוק לא חסר, לקפוץ לסופר, לתכנן זמנים, ורגע צריך לשתות מים, מלא מים ועוד מים. איזה לחץ.
זו אמורה להיות התקופה הכי טובה בחיים. בלי עבודה, בחופש לקום מתי שבא לי, בלי מחויבויות אמיתיות, מקבל כסף מביטוח לאומי ששילמתי עליו כל חיי, אוכל בריא, מטפל בעצמי, צועד בשקיעה מול הים, אז למה אני במתח כל כך? טוב ששאלתי, כי דווקא על זה יש לי תשובה. אני במתח כי אני עומד בפני הלא נודע. וזה מלחיץ. כל החלטה שאעשה יכולה להשפיע על המשך החיים, כל עבודה שאבחר, כל דרך שאצעד בה. גם מלחיץ ששכר הדירה ממשיך לרדת, ההוצאות ממשיכות לעלות ועוד רגע אין הכנסה. הלו! תתעורר שם!. טוב בלי לחץ, אני גם ככה בהיסטריה קלה.
להרים את עצמך
לא מזמן מאמנת הכושר שלי במכון שינתה לי את התוכנית אימון. אמנם אני לא לוקח אימונים אישיים כי אין לי איך לממן אותם, אבל אחת לחודשיים אנחנו נפגשים, מעדכנים את התוכנית ומחליפים תרגילים. הגעתי למצב שירדתי מספיק במשקל ולא כדאי שארד יותר. לוק פליט השואה פחות מחמיא לי, וסבתא וגם אבא רמזו בעדינות מופחתת שאני כבר לא נראה טוב (אפשר לחשוב שקודם הייתי דוגמן). המטרה עכשיו במכון היא העלאת מסת שריר, וקצת להתחזק בדרך לחיטוב הרצוי. אז אין ברירה. משקלים יותר גדולים, תרגילים חדשים וכן גם מתח. סיוט ילדותי. אף פעם לא הבנתי מה ההיגיון שצריך להרים את עצמך מסולם. אבל תכלס, יש בזה מלא היגיון.
המתח בחיים גורם לנו להמשיך קדימה, אמנם בדריכות מסוימת אבל מחזיק אותנו ערניים, שלא ניתקע. למרות שהוא לפעמים תוקע נקודתית במקום, בראיה רחבה הוא מעיף אותנו קדימה. שנים פחדתי מהמתח במכון, גם כי זה קשה פיזית, גם כואב קצת בצלקת של הניתוח וגם כי זה מפחיד. אבל עכשיו אני בתקופה של התמודדות עם הפחדים, והגיע הזמן לעלות על הסולם. את האמת שלא ברור ממה פחדתי כל השנים. נכון שאחרי מספר פעמים אין לי אוויר או כוח בידיים, אבל התחושה שהצלחת משהו שלא עשית שנים שווה את הכל.
אני עדיין צריך ללמוד איך חיים עם המתח בשלום, שלא יפריע. יודע שאין דבר כזה חיים בלעדיו, אבל צריך למצוא את האיזון, גם אם זה אומר לחזור על המנטרה שלשחרר זה לא אומר לאבד שליטה. העיקר להפסיק לקחת דברים ברצינות תהומית כל כך ולהתחיל להתמודד, לפני שאמתח איזה שריר בטעות.
כרגיל, תודה רבה! שיקפת יפה את חיי כולנו לדעתי
הזדהות מוחלטת עם עניין הדריכות. בוא נתלה את זה בסבתא יונה, יאללה?
הומאוסטזיס זה שם המשחק בכל דבר בחיים והדרך שלך לשם מרתקת. חוץ מזה אתה כותב מתתי. ביי.
חולה עליך