״שומע? החלטתי לעזוב״. אמרה לי שותפתי לדירה (שהיא במקרה גם בת דודה שלי) אי שם בשנת 2012.
״די, לא נכון. זאת הדירה המושלמת וכל כך כיף איתי. מה יגרום לך להישאר?״ שאלתי בפחד שמא אאלץ להיפרד מהנוף לפארק הירקון.
״אם ניקח כלב/ה, אז אולי אשקול את העניין״, ענתה.
עד אז לא הייתי בן אדם של חיות. ממש לא. היו במשפחה כלבים שלמדתי להסתדר איתם ספציפית, אבל לרוב זה היה שלום שלום ולא יותר מכך. תמיד הייתי עובר מדרכה כשהם היו מתקרבים לעברי. אולי זה קשור לטראומת ילדות או סתם פחד ממשהו לא מוכר ומאיים.
בכל מקרה לא היה לי יותר מידי זמן להתרגל לרעיון. ממש רציתי להישאר בדירה המושלמת באוסישקין מול הנחל, עם השותפה האידיאלית ולא היה לי אז מספיק כסף לעבור לגור לבד או רצון למצוא מישהו/י אחר/ת לגור איתו. מהרגע שהסכמתי, בלית ברירה, להכניס שותף חדש על ארבע כבר מצאתי את עצמי בעמותת ״תנו לחיות לחיות״ ברמלה. דודה שלי, בת דודה שלי ואני עמדנו מול עשרות כלבים שנבחו בכלובים והתחננו שנאמץ אותם ללבנו. אוקי, מה עכשיו? איך בוחרים רק אחד?
בת דודה שלי רצתה לקחת את כולם. בדמיוני כבר ראיתי איך רודף אחרי חמישים כלבים בפארק, אבל למזלי היא הסתפקה בבחירה אחת. כל אחד מאיתנו בחר את הכלב המועדף עליו. אני בחרתי בכלב חמוד שהחלים ממחלת עור קשה והיה אנרגטי במיוחד. היא בחרה בכלב עם שלוש רגליים ועין אחת, כי הוא נראה לה מסכן במיוחד. החל שלב המשא ומתן, בסוף דודה שלי קלטה באחד הכלובים כלבה, שקטה, ששכבה בצד, עייפה מהחיים ולא ממש התרגשה מעצם העובדה שעמדנו שם. ״הנה, תקחו אותה. שקטה, לא נובחת, בטח לא תגדל הרבה. נראת לי מושלמת״. והשאר היסטוריה.
כל ההתחלות קשות
ההתחלה הייתה קצת קשה. קודם כל בחירת שם. בעמותה נתנו לה את השם אנג׳לה. סורי, אבל לא התאים לה כל כך, ואין מצב שהייתי צועק ברחבי הפארק את השם הארוך הזה. מיד התחלנו לעבור על כל שמות הכלבים האפשריים. לבסוף החלטנו לקרוא לה על שם אהובתו של סימבה מ״מלך האריות״, שכך במקרה קוראים לכלב של דודים שלי. וכך הצטרפה לה נלה למשפחה.
אחרי המפגש הראשון בינה לבין סימבה, אחיה החדש, וארוחת צהריים, נסענו לקנות לה מיטה, אוכל, קערות לשתייה, צעצועים ושמפו לכלבים. כמה הוצאות לפני שבכלל הכרנו. כשהגענו חזרה לדירה בשעות הערב התחלנו לקלח אותה באמבטיה המיניאטורית שהייתה לנו, משימה שהתבררה כלא פשוטה בכלל. נלה, שלא חיבבה מים במיוחד, החליטה שזה לגיטימי להתנער כל שניה וכך שנינו זכינו להתרעננות ויצאנו ספוגי מים. ועדיין לא דיברנו על ריח של כלבה רטובה, השם ירחם.
אימצנו אותה כשהיא הייתה בת תשעה חודשים, אמרו לנו בעמותה שהיא לא צפויה לגדול יותר. לא מאמין שהאמנו להם. בימים הראשונים היא לא הפסיקה לרעוד מפחד. וגם אני. לא האמנתי שהיא ישנה איתי באותו חלל, ופחדתי שתתן לי ביס מתוך רעב בלילה. אבל לאט לאט הפחד נעלם, הגיעה האחריות והחלה הדאגה. היא לא הסכימה לרדת במדרגות כי פחדה שנחזיר אותה לכלוב, והייתי צריך להרים אותה על הידיים (והיא שקלה בלי עין הרע). למזלנו היא התאהבה בפארק, מצאה לה את המקומות החביבים עליה לטייל, לעשות את צרכיה אבל נלה תמיד הייתה ליידי טיפוסית וצריכה לעשות תחקיר מעמיק של השטח לפני שמשאירה בו סימנים.
כמו כל גור טיפוסי היא פיתחה חיבה לטישו, נייר טואלט וכרסום ספות. הייתה מענישה אותנו שהשארנו אותה לבד, כי חלילה צריך היה לעבוד, ללכת למכון, לסופר באבא או לראות סרט מדי פעם. אבל קבלת הפנים שחיכתה לי כשחזרתי לדירה פיצתה על הכל. צהלות שמחה שלא מביישות חתונה, כשכוש בזנב והשתטחות מסיבית על הרצפה בקריאה של ״באמת הגיע הזמן שתלטף אותי״.
היא תמיד שמחה לראות אותי, גם אחרי שעזבנו את הדירה המושלמת ודרכינו נפרדו לערים שונות. היא חזרה לראשון לציון ואני הדרמתי לפלורנטין. נלה תמיד אהבה אותי ללא תנאי, והעיניים שלה בורקות עד היום כל פעם כשמגיע לבקר, משתדל לפחות פעם בשבוע.
להשתנות באמצע החיים
היא שינתה אותי. לא חלמתי אף פעם שאשנה את כל הגישה שלי לבעלי חיים. זה לא ששנאתי אותם חס וחלילה, אבל הקשר היה רופף במיוחד. נלה לימדה אותי להכיל את האחר, לקבל אותה כמו שהיא, עייפה תמידית אבל מלאת אנרגיה בחוץ, רעבה אבל לא מוכנה שיסתכלו עליה אוכלת (ליידי אמיתית) וכדור פרווה שהוא משאבת תשומת לב. היא כולה לב, בדיוק כמו זה שיש לה על המצח, שמזכיר לנו שצריך לאהוב בחיים, בכל מצב.
לא פעם במהלך השנים אנשים אמרו לי שהיא לא שלי. היא בעצם של בת דודה שלך ואתה רק בא לבקר, כמו בהסכם גירושין. תמיד התווכחתי איתם, אבל בעצם הם קצת צודקים. כי אני הוא זה ששלה. היו לנו ויכוחים במהלך השנים, בעיקר בחציית כבישים ואכילת רהיטים, אבל ביננו היא בעלת הבית האמיתית, וזאת שמחליטה וקובעת, מאז ועד בכלל.
להיות טובים יותר בזכותה
היום נלה חוגגת שבע שנים לקיומה. שבע שנים שהיא מלמדת אותנו להיות אנשים טובים יותר בזכותה. שבע שנים שהיא נובחת על כל מה שזז (זוכרים שחשבנו שהיא שקטה?), עייפה (כמו אבא שלה), כלבת שמירה אמיתית שדואגת לנו וגם לעצמה. אי אפשר לעמוד מול העיניים העצובות שלה כל פעם שחושבים לצאת מהבית בלעדיה או חלילה ללכת לאמבטיה. שבע שנים של אהבה ללא תנאי, רק בגלל שאני שלה והיא שלי. שאנחנו ביחד אין שום דבר אחר מסביב, חוץ מהאוזניים שלה, שהן הדבר הכי רך ונעים בעולם.
אז מה מאחלים לזאת ששינתה אותי יותר מהכל? שתמיד תהיי מאושרת, שמחה, שבעה, שתמשיכי לרוץ בשלוליות, לשמור על הבית מעוברי אורח שרק רוצים לחצות את השביל, ליהנות מהחיים, לישון שנ״צ ולאהוב את כולם ללא תנאי. כי זה מה שהופך אותך למי שאת, וגם אותי.
ומילה מנלה לסיום כמו בכל יום הולדת: ״ לא צריכה מתנות, לכו תאמצו כלבים, כי קר שם בחוץ. האווו״.
וואוו עמית אתה כותב מעולה!!! לא ירד לי החיוך מהפנים!
מזל טוב לנלה המתוקה
נלה החמודה.
לא הכרתי את סיפורה
דייייי. אני שלולית. נלה המהממת. אתה האבא הטוב ביקום. והעייף.