"אני מרגיש שאני משתגע". אמרתי לנפשולוג בשיחת סיכום החגים שלנו.
"אתה לא, אבל זה בהחלט מצב מתסכל ומעצבן נורא". הוא ענה לי.
"אחרי החודש הזה אף אחד כבר לא מדבר איתי יותר, כולם התרחקו". הצהרתי בלב גלוי.
"אתה לא מסוגל להיות ליד עצמך, אז איך אתה חושב שאחרים יכולים להיות לידך? זה לא אפשרי". הוא דייק כרגיל.
באמת איך זה אפשרי?
לא הצלחתי לכתוב כבר הרבה מאוד זמן. פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להתיישב ולחבר משפטים שלמים ברצף. הכל היה קשוח מדי, אכזרי מדי, פשוט יותר מדי. החודשיים האחרונים, מטרום היומולדת, דרך שיא המשבר ועד לתקופת החגים, הוציאו אותי מאיזון, משגרה, הורידו אותי מהשביל, שברו אותי לחתיכות. והכל היה יותר מדי. אפילו בשבילי.
הבולימיה חוגגת
חודשיים של הקצפה מוגזמת. הכל ביחד, כאוס שלם. התמודדות יומיומית עם גמילה מהקאות והכושר, יחד עם אובססיביות חדשות ישנות לאוכל, הקניות לא באמת פחתו, הפחד מלהשמין, ונוסיף לזה ארוחות חג ושישי, יציאה כמעט יומיומית מהשגרה, אירועים חברתיים וימי הולדת של חברים שהציפו למעלה פצעים, צלקות וזכרונות מהעבר. בקיצור, הכל היה יותר מדי בשבילי. והבולימיה חגגה. התנהגותית ופיזית. אני צללתי בלי מצנח. והתרסקתי. וזה כאב. אולי יותר מדי.
חתיכת שנה
תמיד לפני החגים כולם עושים סיכומי שנה. טרנד כזה שמאפשר להסתכל אחורה, להתבונן, להתלהב או לבכות על החלב שנשפך. אז גם אני לפעמים רוצה להיות חלק מהעדר, ויכול לסכם שזו הייתה שנה עברית קשוחה ביותר. פסיכית. עברתי בה כל כך הרבה. עזבתי עבודה, חתמתי אבטלה, התחלתי להתמודד שוב עם כל השדים, התמכרות לכושר, גמילה מהכושר, הפרעות אכילה שחזרו, בולמיה, להתחיל להקיא, להפסיק להקיא, להתמודד עם מחשבות אנורקסיות, מחשבות בכללי, טיפול פסיכולוגי חדש, אובססיות חדשות וישנות, התמכרות לקניות, משבר גיל הארבעים. מלא התמודדויות במקביל. אולי יותר מדי.
ובתקופה האחרונה קרה כל כך הרבה, שאין לי מושג מאיפה להתחיל. אולי מההתחלה, מהאמצע, או בכלל מהסוף. אם יש כזה בכלל. אני רק יודע שהכל היה סופר קשוח ומאתגר. מרגיש לי שעברה שנה, למרות שזה היה רק חודש. חודש של חגים שהעיפו אותי לכל כיוון אפשרי. רק לא לכיוון שצריך באמת.
כי אני לא מחבב שינויים במיוחד, אז כל שינוי קטן בחודש הזה הוציא אותי מהשגרה, והעלה את מפלס הלחץ. לא ידעתי איך אסתדר מחשבתית עם הרעב בארוחות ובאירועים, והלחץ הזה לא תרם לכלום. להפך. רק החזיר אותי אחורה.
אז מה היה לנו?
בחודש הזה היה ניסיון ראשון להיגמל מהקניות, שהחזיק מעמד יום וחצי בערך. ניסיון למלא את הבור בחוויות שהן לא אוכל או קניות, מלא צילומים של שקיעות, ארוחות חג שניסיתי להתכונן אליהן מראש עם הדיאטנית האהובה שלי, וברובן הצלחתי. לעמוד בפיתויים, לדעת מראש מה אוכל בכל ארוחה, ליישם את הטיפים שלה להתנהלות נכונה, לא לחרוג יותר מדי, למעט עוד פרוסת עוגה פה ושם. היו גם נפילות ואיבוד שליטה. בעיקר כשהגענו לגזרת הקינוחים. ואני כחובב מתוקים ידוע, לא יכולתי לעמוד בפיתוי. ואז חזרו ההקאות. פה ושם, בעיקר מבחילה. אבל לא רק.
לאבד שליטה
בערב ראש השנה עשיתי טעות, ושיחקתי לבד עם התפריט היומי. הורדתי כמויות במהלך היום, והגעתי קצת רעב לארוחת חג. הייתי פקעת עצבים, ויותר מדי לחוץ. למחרת, ארוחת החג עצמה אצל דודים שלי עברה בשלום. אמנם אכלתי טיפונת יותר ממה שתכננתי, אבל בלי מחשבות מיותרות. היה לי טעים, ונהניתי. עזרתי לפנות ולהוריד מהשולחן, השתדלתי ליהנות מהרגע, ולקחת חלק בשיחה כדי לא להרגיש את הבדידות האופיינית בארוחות משפחתיות.
ביום השני של החג, הארוחה עצמה עברה בסדר, עד שהגענו לשלב הקינוחים, ואיבדתי שליטה קצת. זה לא היה כמו שאר ההתקפים הרגילים, שרק רציתי למלא את הבור. פשוט אכלתי יותר מדי. פה עוד ביס, פה עוד עוגה. כשחזרתי בערב לתל אביב הייתה לי בחילה נוראית, והקאתי. מהבחילה פיזית, ולא מהמחשבה שאכלתי יותר מדי וחייב להיפטר מזה. ואחר כך זה לא היה כמו פעם. היה, נגמר והמשכתי הלאה. אחרי זה יצאתי להליכה קלה בפארק עם חברה טובה, כדי לנקות את הראש ולנשום קצת אוויר. כשחזרתי כבר לא אכלתי כלום, כי לא הייתי רעב או מסוגל. ורק חשבתי שתודה לאל שהכל נגמר, ושעברתי את החג הזה. לפחות זה מה שחשבתי.
יותר מדי זיכרונות
בשישי שאחרי החג הגעתי לארוחת ערב אצל ההורים, ונתקלתי בארגז עם אוצרות אבודים מתקופת התיכון. הייתי גם ככה צריך לחפש כל מיני תמונות ודברים מפעם בשביל מתנת יומולדת לחברה טובה, והתחלתי לחפור בו קצת. ואז תוך כדי החיפוש עלו בי תחושות מועקה וחרדה, ואחריהן תחושת רעב מטורפת. מניח שזה היה רעב נפשי, אבל עדיין לא באמת יודע לעשות את ההבחנה הזו. אכלתי משהו קטן כדי לנסות להרגיע את הבור שנפער בי בפנים. אחר כך ישבנו לארוחת ערב, ואז היה לי התקף זלילה קשוח במיוחד. הפעם הוא נמשך גם בתל אביב, בביקור בסניף גולדה השכונתי, והסתיים בהקאה.
לא הלקתי את עצמי עליו. בעיקר כי נגמרו לי הכוחות. הייתי מותש. מותש מהסיטואציה שחוזרת על עצמה כל פעם שאני אצל ההורים, בגראונד זירו שלי. מנסה לשנות את המצב, ולא ממש מצליח. למחרת היה לי יום עם תחושת רעב מוגזמת, וקרייב לכל דבר טעים שיש בעולם. אמנם לא אכלתי כלום מעבר לתפריט הרגיל, אבל ההשפעה של אמש עדיין לא עברה.
מכה מתחת לחגורה
בפגישה אצל הנפשולוג הוא אמר לי שהריפוי המלא שלי הוא לא בהימנעות ולא בבריחה, אלא במסוגלות הזו לעמוד מול הדברים הכואבים. זה לא חייב להיות כל יום וכל הזמן, אבל כשאני נתקל בסיטואציות כאלו, השאלה היא לאן זה לוקח אותי. הסיטואציה עשתה לי קצת שוק וטלטלה, כי היא באה לי בהפתעה. לא ציפיתי לה, לא שזה תירוץ, אבל זו הייתה מכה מתחת לחגורה, כי בבת אחת הציפו לי ופתחו לי קופסא, תרתי משמע, ושם צפו זיכרונות כואבים, כדי להראות לי איפה הייתי, איפה אני יכול להיות ואיפה אבחר להיות.
הסיטואציה הזו הראתה לי את ההיבט הקשה וההשלכתי של הדברים. אבל הדרך שלי צריכה להיות באמת עם נחישות והתמדה, ואם אני חושב שבמהלך הדרך לא יהיה מדי פעם בור שיפיל אותי, אני טועה. יחד עם זאת, ופה זה הריפוי, אחרי שנפלתי אני צריך לזכור מה ההחלטה שלי, מה הבחירה שלי, ומה המשך הדרך שלי. כי פה אני נמדד, ולפי זה אני נבחן. שאם עמית הקטן יראה שלמרות האגרוף לבטן הרכה אני אגיד לעצמי: אוקי, הבנתי, למדתי, החכמתי, התבגרתי, בחרתי והמשכתי. זאת תהיה מדרגה טובה. ובמקביל, זה מאוד חשוב שלא אסתכל על הדברים ממקום של הכל נהרס לי. כי לא הכל נהרס לי.
בשיחה היומית עם הדיאטנית קבענו שאני לא מקזז יותר, לא מוותר על כלום, וגם אם אוכל בסופ"ש קצת יותר זה מעולה, בעיקר כי זה מכניס אותי למקומות לא טובים. אז באמצע השבוע תפריט רגיל, ובשישי שבת ארוחות קצת יותר גדולות מבלי להאביס על עצמי. בהצלחה לי עם זה.
יותר מדי רוגעלך
יום לפני כיפור, כמו כל שנה, נסעתי לאזכרה בצפון. היום התחיל מצוין מבחינת ההתנהלות, ונגמר קצת פחות. הפעלתי שיקול דעת והתארגנתי מראש עם הארוחות, אכלתי טיפה פחות בבוקר ובצהריים, כי ידעתי שתהיה סעודת מצווה. בגלל מגבלות הקורונה האזכרה הפעם הייתה בבית העלמין. כמו תמיד עזרתי לסדר את השולחן, ידעתי בדיוק מה יוגש ומה מתכוון לאכול, ואמרתי לעצמי שהפעם אני אסתפק בתפוח, ולא אפול שוב לבור. ובאמת הכל התחיל בצורה רגועה, עד שהגיע לשולחן המגש עם הרוגעלך. לא צפיתי את זה מראש, במיוחד שהיה לי קרייב לרוגעלך כבר יומיים, וזה היה חזק ממני.
אז אכלתי קצת מעבר לרגיל, טוב נו הרבה מעבר לרגיל, בעיקר רוגעלך ועוגות. זה נמשך ונמשך, ובאיזשהו שלב לא יכולתי לעצור את עצמי והפסקתי לספור. זה היה שילוב של כמה דברים. טעים לי, בא לי, ואז השתלט הרצון למלא את הבור שבפנים. ניסיתי להילחם בזה, וזה לא עבד כל כך. לפני שחזרתי חזרה למרכז, קיבלתי צידה לדרך שחוסלה עוד לפני שהגעתי לצומת הראשונה. בסופו של דבר היום נגמר עם הראש בתוך האסלה, בעיקר כי נגעלתי מעצמי.
ברגע שהכל יצא החוצה רק רציתי להגיע כבר למצב שאני ממלא את הבור בדברים שצריך ולא באוכל, וללמוד איך להסתפק בלאכול משהו אחד ולא את כל החפיסה, התבנית או המגש. הרגשתי מותש. מורעב. נפשית ואולי גם פיזית. אני באמת כבר לא יודע. עלו בי המחשבות שאולי אני נמצא במצב של יותר מדי איסורים בראש? שברגע שמשחרר טיפה הכל מתפרץ ומאבד שליטה? אולי זה חלק מהתהליך? אולי אני צריך להיות פחות נוקשה? אלוהים. רק בבקשה שזה יפסק כבר.
לאכול את הנוקשות
כשדיברתי עם הדיאטנית שלי למחרת על מה שקרה, היא אמרה לי שהיא מתחננת שאפסיק עם הנוקשות. אני צריך להבין שאין לנו עכשיו ביקורת כלפי עצמנו, יש התבוננות. ואני חייב לזכור שאני לא משרת אף אחד חוץ מאת עצמי בחיים האלה. נקודה. עניתי לה שהדבר שמתסכל בכל העניין הוא שאני מודע ויודע את כל הדברים, אבל במבחן התוצאה מתנהג אחרת. אני מבין שזה חלק מההפרעה, חלק מהתהליך. נצמד ל״שגרה״, לנוקשות ולתפריט כי אין לי עוד סנטר פנימי, ואז כל תזוזה מטלטלת אותי. מנסה מאוד להתמודד עם זה.
כחלק מהטיפול ואימוץ מחשבות אופטימיות ומקדמות, אני באמת מנסה לא להשתמש בטרמינולוגיה שלילית. כל יום הוא אתגר ולא מלחמה. אבל אני באמת נלחם בעצמי כל יום. כל דקה. בכל פעם שעובר ברחוב, מול כל חנות, מול כל מאפייה או סופר. אני מריץ בראש את כל התובנות, הטיפים ואת כל השיחות שלי עם כל המטפלים, ולרוב אני באמת באמת מצליח להשתלט על הקרייב או הרצון לטרוף את הכל ולמלא את הבור שיש לי בפנים.
הדרך חשובה יותר
הגעתי למצב שאני יכול להיכנס לחנות ממתקים, לסופר השכונתי או ל- am:pm, לעבור על מדף המתוקים, להסתכל על התוויות, לקרוא מרכיבים, לחשב קלוריות ולצאת מבלי לקנות כלום. יודע שבחרתי בדרך חיים בריאה, שפויה ומאוזנת, ויש לי מטרות ויעדים. זה לא מה שאני באמת צריך עכשיו, ואפשר לשלב את המתוקים בתפריט בצורה חכמה ושקולה. יודע גם שההתמודדות האמיתית שלי היא במצבים חברתיים. לפעמים זה מצליח ולפעמים עדיין לא. אז לרוב כבר אין הלקאה עצמית כמו פעם, ומנסה לראות איך מאזן בין הפחד מ"להשמין", לבין להתפנק מדי פעם, לבין לטרוף את הכל. זה גם תהליך, ומקווה באמת שדברים ישתנו. אני גם יודע גם שהאחריות היא שלי. פשוט כשאני נמצא בתוך ההתקף, אני לא רואה בעיניים, אז קשה לי לעצור ולחשוב.
היא ענתה לי שהיא מבינה, שזה יקרה בזמן שלו, והכי חשוב לזכור שהעבודה והדרך היא חשובה. ואת זה אני מנסה לזכור כל הזמן. כמו שהנפשולוג אמר לי בבריחה אין ניקוד. אני נמדד על איך התנהגתי כשנפלתי. וגם אם נפלתי. אז מה? אף אחד לא שופט אותי על הנפילה. השיפוט נעשה על איך אני קם, ולאן אני הולך משם. זה הכל. ואם אני קם, מתנער ומפיק מזה אפילו לקח אחד או שניים בהבנה שלי ובהתנהלות שלי אז הכל טוב. אני צריך לבוא ולהחליט מה אני בוחר, ולאן אני הולך. זהו. והפעם אני חייב.
מסורת בהקפאה
ואחרי הנפילה הזו, שהייתה כואבת במיוחד, החלטתי בשיחה עם ההורים ואחרי הרבה התלבטויות שאני נשאר ביום כיפור בתל אביב ולא צם השנה. ממשיך בשגרת התפריט הרגילה, למרות המסורת, החוויה וטורניר הרמיקוב השנתי שאני לרוב מנצח בו, מלבד שנים שמפרגן לאחותי. זה יהיה עדיף לכולם. לא רציתי להכביד עליהם, לסבול חס וחלילה מהתקף באמצע החג או לעשות לי משהו רע. זו הייתה החלטה לא פשוטה, כי רגיל לצום מגיל 13 בערך, עניין של חינוך ומסורת, אבל הבנתי וקיבלתי את העובדה שזו לא שנה רגילה, ועדיף שלא לטלטל את המערכת יותר מהרגיל.
בגדול ההחלטה להישאר בכיפור בתל אביב הייתה נכונה. אמנם היה לי סופר מוזר, אבל בסופו של דבר הכל עבר חלק מבחינת האוכל. ניסיתי לנוח ולא לחשוב יותר מדי. בערב כיפור יצאתי לראות שקיעה ואחר כך הסתובבתי בעיר עם חברה טובה שצמה, אז אכלתי צהריים טיפה יותר מאוחר, את התפוח לפני שיצאתי ואת ארוחת הערב מאוחר כשחזרתי. הרגשתי בסדר גמור במהלך הערב, לא רעב מדי, והיה לנו טיול נחמד ברחבי העיר פלוס שיחת נפש ארוכה. גם קצת רכילות כי אין ברירה.
הסופ"ש שאחרי כיפור היה יחסית רגוע לשם שינוי, וזה בהחלט היה שינוי מרענן. עזרתי לבנות סוכה אצל דודים שלי, ארוחת הערב אצל ההורים עברה בשלום, ותודה לאל בלי התקף זלילה או הקאה. אכלתי גם שתי פרוסות עוגה, והיה לי טעים בלי רגשות אשמה. הרגשתי שעבדתי קשה על עצמי יום קודם כל היום בשביל שיעבור ככה, וזה השתלם.
במוצ"ש היה לי התקף חרדה, שכמעט גרם להתקף זלילה, בגלל שחיפשתי תמונות מפעם לסרטון מתנת יום הולדת לחברה. למזלי הצלחתי איכשהו לעצור את עצמי, ולא הכנסתי כלום לפה. לפחות זה.
הבולימיה בהתהוותה
כשנפגשתי עם הנפשולוג ועברנו כמו תמיד על השבוע שחלף הוא אמר לי שאני חייב להבין שבאותו רגע שאני מרגיש את הבור, זה אומר שהילד הקטן בסוג של מצוקה. הוא בקלסטרופוביה והוא נחנק, וכשהוא נחנק הוא צריך אוויר, רק שהאוויר שלו זה אוכל. הוא מרגיש באותו זמן שהאוכל יעטוף אותו ויגן עליו. הילד בקריז והוא צריך נחמה. אם הוא לא יקבל נחמה ורבלית, נחמה התנהגותית, הוא הולך ישר לנחמה של האוכל כי זו ברירת המחדל שלו.
ברגע שאני נמצא במקום מסוים, הושטתי יד ונגעתי באוכל, ולא סידרתי נכון את כל הקוביות בקודקוד, אני נשאב לאותו בור, ומאותו רגע זו כרוניקה ידועה מראש. אני לא מצליח, אני ממלא ממלא ממלא ממלא, נכנס לפאניקה ואני כמו אדם שטובע. מתחיל לקחת אוויר אוויר אוויר, רק שאצלי זה לא אוויר, זה אוכל. וברגע שאני כבר שוקע וטובע, אז הדרך היחידה שלי לצאת מזה היא להקיא את הכל החוצה. כי זה לא מה שרציתי, וזו בדיוק הבולמיה בהתהוותה. מה שיש לי אני לא רוצה, מה שאני רוצה אין לי, בקיצור אני לא מרוצה משום דבר שיתנו לי בשלב הזה.
כדי להיות מרוצה אני צריך להיות מרוצה מעצמי, לאהוב את עצמי, להגיד אני אוהב את מי שאני, אוהב את מה שאני. זה מה שאני רוצה ובוחר, להרגיש שעושה את הדברים האלה כבנייה וכאהבה, ולא בהרס ובשנאה, כי זה גורם למרכז הרגשות להוציא את הדברים החוצה בגועל.
מילא הייתי נהנה, אבל אני לא נהנה, אני סובל, ואחרי זה יש לי יומיים גרועים. צריך לסדר לעצמי את הדברים בראש, לקבוע את המינונים, להתחייב למינונים האלה או שלא להגיע למצבים האלה בכלל. גם זה אומר לתרץ, או לצאת החוצה ולעשות סיבוב שניה ולחזור אחרי 10 דקות, שניה להירגע ולסדר את המחשבות. כשאני נכנס לשאיבה הזו אין עם מי לדבר. אני הופך להיות הזאב הרעב.
להתארגן מראש
ובאמת היו כמה ימים קשים אחר כך. חג סוכות עבר יחסית בסדר, וללא התקפים, תודה לאל. השתדלתי הפעם להתארגן יותר מראש, וליישם את הטיפים של הדיאטנית מראש השנה. אמנם לא ממש ידעתי מה יהיה לאכול בארוחת ערב החג אצל ההורים, כי אמא סגרה את התפריט שעה לפני הארוחה בערך. אבל הכנתי לי את הסלט שלי ואכלתי את הדברים שמותר לי בפנים. היו קינוחים טעימים, ולמרות שרציתי עוד, הסתפקתי במה שאכלתי.
בחג עצמו הייתי בארוחת צהריים אצל דודים שלי. הפעם ממש התארגנתי מראש, הבאתי ירקות מהבית, והכנתי לי סלט עם נפח כבסיס לארוחה. אכלתי גם קינוח והיה טעים מאוד. בערב יצאתי לראות שקיעה, ואז הלכתי להנאתי קצת בטיילת, כי היה מזג אוויר נעים. פתאום התחשק לי גלידה פשוטה בגביע של מקדונלד'ס, אבל אחרי מלא לבטים לא עצרתי לקנות. המחשבות בעד ונגד לא הפסיקו, אז המשכתי ללכת. כל הדרך רק חשבתי שאני מת כבר להגיע למצב שאוכל לאכול ולא להתייסר, או לחשוב שעה בעד או נגד אם כדאי או לא כדאי. מה שחשבתי גם בעיקר זה שיש רק עוד ארוחת חג אחת והכל מאחורינו. אז חשבתי.
יותר מדי בחירות
למחרת, כששלחתי לדיאטנית את התפריט היומי, היא כתבה לי שהיא רואה פה הישגים אדירים. עניתי לה שאני באמת מרגיש שיש שיפור והתקדמות מסוימת. אמנם לא בקצב שאני רוצה, אבל זה חלק מהתהליך. ללמוד לדחות סיפוקים, להבין שלדברים יש את הזמן שלהם. בעיקר רוצה להבין איך משלבים דברים טעימים ולא מתייסרים לפני, תוך כדי ואחרי.
היא ענתה לי שזה לא בהכרח יגמר, כי ניהול תקציב הוא לחיים. תמיד יהיו לי את המחשבות מה כדאי, האם כדאי, מתי כדאי ושאני לא אצפה שזה יעבור. עניתי לה שזה מתיש ואיך אפשר לחיות ככה כל הזמן? היא כתבה שאני תמיד אהיה מול הבחירה, וכוח ההחלטה יהיה עלי כל יום מחדש. צריך לתאם ציפיות עם עצמנו. להבין שיש תקופות של קילו יותר וקילו פחות, ופשוט לחיות את החיים, ולדעת לאזן את זה. נקודה.
עוד היא הוסיפה שהכל בחיים זה עניין של בחירה, אבל אני גם צריך להבין שלא כל פעם שארצה גלידה ולא אוכל זה בגלל שאני לא יודע איך לשלב את זה בתפריט. אני צריך להבין שזה עניין של משחק של תן וקח. לקבל שלא כל פעם שאני לא אוכל משהו מתוק זה לא בסדר שויתרתי, כי לא לכל סירוב למתוק יש סיבה עמוקה מעמיקה.
עניתי לה שהעניין אצלי הוא שהגבולות שלי עדיין לא ברורים. כי מה כבר היה קורה מגביע גלידה אמריקאית קטן? זה לא שאני אוכל קילו גלידה עכשיו. אני יודע שאני חושב יותר מדי. יש לי דרך, כיוון כללי, תפריט מסודר, אבל הנוקשות הזו שלי יכולה לטמטם לפעמים. אותי ובעיקר את מי שמסביבי.
להתחיל להעלות
אז כל השיחה ניהלנו דיון האם היה נכון לאכול את הגלידה או לא, ובסופה החלטנו שאנחנו מתחילים תהליך הדרגתי של עלייה במשקל. תוספת של 200 קלוריות ביום. כי אני חייב לעלות במשקל כדי להתחטב. אני הייתי במצב שלא באמת יכולתי להתנגד, למרות שזה אחד הפחדים הכי גדולים שלי. כתבתי לה שאני חושב שהמפתח הוא איזון וגיוון. לדעת שיש ימים שמותר לאכול דברים טעימים, ואז זה אולי יוריד את החשק והקרייבים והרצון לטרוף הכל, ובשאר הימים לאכול תוספת של פחמימה ״בריאה״. כי אני חייב לשחרר. הנוקשות הזו לא מתאימה כרגע. היא התאימה לתקופה מסוימת, וכדי לחיות בריא ומאוזן אני חייב להפסיק להתחשבן באמת.
היא ענתה לי שהנוקשות הביאה אותי למשקל שנוח לי בו, אמנם הוא נמוך מאוד, אבל נוח לי בו יותר, ועכשיו זה הזמן ליהנות מהגוף הזה, לתת לו ולאהוב אותו.
עניתי לה שזה קצת פרדוקס, כי ממש לא נוח לי עם איך שאני נראה. יודע שמצד אחד אני רזה מדי, וזה קצת חולני, אבל מצד שני מפחד לחזור אחורה ולהשמין. חייב למצוא את האיזון מבלי לאבד שליטה. רוצה להתחטב עוד קצת, שיראו טיפה יותר את השרירים מבלי להתנפח ולהיות מר עולם, ובמקביל להוריד את אחוזי השומן. אני עובד קשה בטיפולים על לקבל ולאהוב את עצמי גופנית ונפשית, ועד שלא אפתור את העניינים האלה, זה לא באמת משנה מה המשקל יגיד או מה אראה במראה, כי תמיד לא אהיה מרוצה.
סדר בנפש
יום למחרת, למרות שזה היום החופשי שלי מהכושר, עשיתי הליכה עם חברה טובה על הטיילת לכיוון שדה דב. היא הייתה צריכה לפרוק דברים מהלב, אז לשם שינוי בעיקר הקשבתי. דיברנו מלא, סיפרתי לה על דילמת הגלידה שלי, ובסוף ההליכה היא הציעה שנאכל אחת. בהתחלה קפאתי, כי ההצעה קצת באה לי בהפתעה, אבל אז זרמתי, בעיקר בגלל אותו קרייב משלשום. התלבטתי עשר דקות בין גולדה למקדונלד'ס. כמובן שרציתי גם וגם, ולא באמת הצלחתי לבחור.
בסופו של דבר אחרי טחינה אינסופית אכלתי גביע קטן במקדונלד'ס, והיה לי טעים. העניין הוא שכמובן זה לא היה מספיק, וממש בא לי עוד. כשהלכנו לקנות בשבילה מנה בגולדה, כמעט הזמנתי אחת לעצמי, אבל בסוף מזל שלא. למרות שממש רציתי. אבל ממש. שאר הערב היה קצת קשוח. ממש החזקתי את עצמי לא להתפתות לאכול דברים נוספים אחרי ארוחת הערב או לצאת לקנות את הגלידה בסניף ליד הבית. לא ישנתי הכי טוב בלילה בגלל זה גם. אבל בבוקר זה עבר. תודה לאל.
בחמישי נסעתי להורים לסדר את כל הקניות שהצטברו בשקיות איקאה בחדר שלי, וגם להכין עוגיות בריאות וטעימות. רציתי לעשות את זה כבר המון זמן. כל החבילות שהזמנתי בבולמוס הקניות מגיעות לסניף הדואר השכונתי, וכל סופ"ש אני מביא להורים את השלל השבועי לאחר טקס קטלוג הפריטים באקסל הספרים. זה הגיע למצב שאני אפילו לא פותח את הספרים שקונה, רק מוציא מהאריזות, מעדכן ב"אזור שלי" באתר הדואר, אחר כך באקסל, ניגוב קצר מאבק והופ לשקית. אמא פינתה לי כוננית ספרים ויחד עבדנו חצי יום לסדר את הכמויות הבלתי נגמרות לפי מותגים, גבהים, עברית ואנגלית, והכל התחיל לקבל צורה. החדר כבר לא נראה כמו מחסן עודפים. הללויה. כנראה שזה מה שהייתי צריך. לגעת בחומר, להתעסק בו, להרגיש. כי לא יעזור, סדר פיזי עושה גם סדר בנפש. או מתחיל לעשות לפחות.
לא לברוח
במוצ"ש חגגנו לחברה טובה מהתיכון יומולדת ארבעים בקיבוץ. היו לי מלא לבטים אם ללכת או לא, בגלל כל מה שעברתי סביב הנושא, שיא המשבר ובכלל, ובסוף החלטתי שחייב להתמודד ולא לברוח. אז עשיתי תכנון מראש ועבודה עצמית מרובה במשך השבוע. כשכולם הזמינו אוכל, אני הבאתי ירקות מהבית, והקצבתי לעצמי את כמות הקינוח. אמנם שוב אכלתי קצת מעבר למה שתכננתי, אבל זה לא היה מתוך התקף זלילה חסר מעצורים, אלא כי היה לי טעים. אכלתי ונהניתי מבלי יותר מדי רגשות אשמה או מחשבות מיותרות. הזכרתי לעצמי כל היום ובערב עצמו את הבחירה שלי בחיים בריאים, שפויים ומאוזנים, ותודה לאל שהכל עבר יחסית בשלום. אפילו הצפייה בסרטון התמונות מפעם.
יותר מדי ארוחות
חג שמחת תורה התחיל דווקא טוב. בערב חג לא הייתה ארוחה משפחתית, ונשארתי בתל אביב. בחג עצמו נסעתי להורים אחרי האימון במכון, שנפתח מאוחר, הכנתי לבקשת בת דודה שלי את העוגיות הטעימות מהמתכונים של הדיאטנית שלי ואחותה, ועשינו על האש משפחתי. למרות שלא ממש ידעתי מה יהיה בתפריט עד הארוחה עצמה, נהגתי בשיקול דעת ואכלתי במידה עד לשובע נעים.
הבעיה התחילה, שוב, כשהגענו לקינוח. אמנם לא היו יותר מדי קינוחים, אבל שוב איבדתי שליטה קצת. לא בקטע של זלילה ורצון למלא את הבור, אלא כי הכל היה טעים, ופשוט לקחתי במהלך הזמן שכל המשפחה ישבה סביב השולחן עוד עוגיה, ועוד אחת, ועוד אחת. אז אכלתי יותר מדי, ובסופו של דבר כשחזרתי לתל אביב הייתה לי בחילה נוראית וכאב בטן קשוח, אז הקאתי מהבחילה. אחר כך יצאתי להליכה על הטיילת, כדי לנשום אוויר קצת. כשחזרתי לא הייתי מסוגל לאכול כלום וצנחתי למיטה.
למחרת, בדיווח היומי לדיאטנית, כתבתי לה שלמרות כל הנפילות בחודש האחרון, אני כן רואה שינוי בעצמי. אם פעם ההתקפים היו יותר בקטע של הרס עצמי, היום זה מגיע מכיוון קצת אחר. אז לא מלקה את עצמי, לא כועס, רק שמח שהחגים נגמרו, כדי שאוכל לחזור לשגרה שלי, בלי ארוחות ומפגשים משפחתיים, ואמן שהלחץ ירד קצת בתקווה. היא כתבה שלי שהשינוי שאני מרגיש חשוב מהכל. ואני מסכים. מבין שזה תהליך, ואי אפשר שהכל יעלם בבום, אבל עושה דרך וממשיך ללכת בה. ולפעמים משהו צריך להישבר כדי לבנות אותו מחדש.
איש של מילים
בשישי שאחרי החגים היה לי את היום עם הכי הרבה אנרגיה שהיה לי מזה הרבה זמן. אולי זה קשור לפרוסת עוגת חלבון בננה מושלמת שאכלתי בחמישי, או לעובדה שציינתי ארבעה חודשים לגמילה מהכושר וההקאות, למעט כמה נפילות פה ושם. אין לי מושג, אבל היה לי את האימון הכי מהיר שהיה לי אי פעם, ובכלל הייתי סוג של שפן אנרג’ייזר כל היום.
במהלך האימון הקבוע בבוקר, פגשתי את אחד מאנשי המדרגות, שהוא אחד מהאנשים הכי נחמדים ביקום. את האמת, כשאני חושב על זה, אין לי מושג איך קוראים לו, אבל אנחנו משוחחים כבר תקופה ארוכה, ובשבילו אני תמיד עוצר את הספירה. כשנפגשנו בפעם הקודמת סיפרתי לו על שיא המשבר, על הגמילה וגם על הבלוג והכתיבה. הוא הבטיח שיקרא וכל אחד חזר לריצתו. הפעם הוא עצר אותי לשניה על המדרגות, ואמר לי "אתה כותב נפלא. אתה ממש איש של מילים", והמשיך בדרכו. ואני קפאתי לשניה במקום.
זה היה רגע מוזר. מאוד. הרגשתי איך הדמעות עולות ומתחילות לרדת. ואז התפרקתי. לא הפסקתי לעלות ולרדת כמובן, כי פשוט לא יכלתי להפסיק, אבל זה היה רגע משחרר במיוחד. הכל יצא החוצה ותחושת ההכרה הלא מוכרת כל כך הציפה אותי. חזרתי לדירה, והמשכתי להתרוצץ ממקום למקום בכל העיר באותו בוקר. אחר הצהריים נסעתי להורים, הכנתי את עוגת החלבון בננה המושלמת מהמתכון המעולה של התאומות האהובות עלי, וארוחת הערב עברה בשלום. גם אכלתי קינוח טעים שאמא הכינה, וחזרתי קצת לנשום.
בלתי נסבל
השבוע של אחרי החגים היה קשוח. סוג של ניסיון לחזור לשגרה, לביקורים בדואר, לשעות הנורמליות של האימונים במכון, ובעיקר לתפריט הרגיל שלי. הללויה. כל החודש הזה הייתי פקעת עצבים, היה בלתי נסבל להיות לידי או בקרבתי, והפעם ממש הרגשתי את זה. הבנתי שלאנשים קשה לאכול אותי. לאט לאט כולם התרחקו, לא ידעו איך להתקרב, מה לשאול או אם בכלל, והעדיפו לשמור מרחק. פיזי ובעיקר וירטואלי.
בשיחת סיכום החגים עם הנפשולוג הוא הסביר לי שכשמתחיל הקרייב מתחילה המלחמה, ואז אני מנסה להתנגד וזה כמו גומי, ברגע שהוא משתחרר יש בום. לפעמים זה מתפוצץ סביר, ולפעמים אם יש עוד נסיבות סביבתיות זה מתפוצץ לא סביר, ואנחנו לא יכולים לדעת לאן זה מתפוצץ. הפיצוץ הזה עושה מפולת וסוחב איתו עוד דברים. ההשפעה היא שאני פוגע בעצמי ולפעמים גם בסביבה. זה פאסיב אגרסיב, אבל אני בעיקר תוקף את עצמי.
הדריכות והמתח שאני כל הזמן נמצא בהם גורמים לי לא לסבול את עצמי, וגורמים לאחרים להתרחק ממני. לא אלה ששונאים אותי, אלא אלה שאוהבים אותי. אני לא מסוגל להיות ליד עצמי, אז איך אני חושב שאחרים יכולים להיות לידי? זה לא אפשרי. הוא סיכם שאנחנו חייבים למצוא את האמצע, את הדרך שתחזיר אותי לאיזושהי יכולת לעשות המשך פעילות תקינה. זה אומר לחזור לעבודה, לחזור לשמחת חיים שלי, לחזור להתנהלות שלי באשר היא. כל הדרך הביתה חשבתי לעצמי, שמחת חיים? מה זה? איפה קונים אותה?
לשחרר את הנוקשות
בחמישי באותו שבוע הייתה לי פגישה בשעה שאוכל בדרך כלל ארוחת צהריים. במקום להגיד ישר כשקבענו שהשעה לא מתאימה, שזה הכי קל, בחרתי להתמודד ולשחרר את הנוקשות. אז תכננתי מראש שאוכל פרוסה אחת מארוחת הבוקר לפני שאצא לפגישה, ואת ארוחת הצהריים אוכל אחרי הפגישה. וכך היה. ואיזה פלא, הכל היה בסדר. אפילו עברתי דרך כל המקומות הטעימים באבן גבירול, ולמרות הפיתויים המשכתי בדרכי, בדרך שבחרתי לעצמי.
בשישי היה לי יום קצת מבולבל. עדיין ניסיתי להתרגל לשינויים והתוספות ולכל החישובים. הייתי בארוחת ערב אצל ההורים, הכנתי לקינוח עוגת תפוחים בחושה ממתכון של הדיאטנית ואחותה, ואמא הכינה קודם עוד עוגה לפני שבאתי. היה לי מיני התקף כשהגיעו הקינוחים, אבל סוג של עצרתי אותו. בדגש על סוג של.
גמילה מהקניות
למחרת, בשבת, העשירי לחודש הגיע בהפתעה גמורה. היום הקשוח של החודש. שכר הדירה יורד, גם האשראי הראשון, והנה הגיע לו גם המינוס העצבני בחשבון הבנק. בנקודה הזו אמרתי שדי. כנראה שבאמת הגיע הזמן לעצור. אחרת אלוהים יודע לאן נגיע.
אז התחלתי בתהליך גמילה מהקניות. וגם מהפייסבוק. בעיקר כי הוא עושה לי רע. הרפרוש האינסופי בקבוצות, הפיד שלא משתנה, תחושת ה-fomo המזעזעת ובכלל. אין לי איך לתאר את התחושות, מלבד שזה אחד הדברים הכי קשוחים, ארוכים וקשים שעשיתי בחיים. ואם אין אופציה לקנות יותר, צפו להן חזרה אובססיות ישנות וגם קצת חדשות. נכנסתי לדילמה מטורפת לגבי התוספות לתפריט, והרגשתי שחייב להוריד את האובר התעסקות בנושא. לפני שיהיה מאוחר מדי.
מצד אחד, לא רציתי להוריד משהו מהתפריט אחרי שהוספתי פרוסת לחם לארוחת בוקר וסקיני פסטה לצהריים. מצד שני, נשארו לי רק 100 קלוריות למשהו טעים, ומהיכרותי הקצרה עם עצמי ידעתי ששתי עוגיות אוראו בחיים לא יספיקו לי. ואם תהיה חבילה פתוחה בדירה, עתידה ידוע מראש. יודע גם שאי אפשר ״לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה״, למרות שזה חלום, אבל חייב לשלב גם דברים טעימים אחרים, כדי להוריד את החשקים והקרייבים. הדיאטנית ביקשה שאזין את כל התפריט שלי באפליקציית myfitnesspal, כדי שהיא תוכל לעקוב אחרי השינויים והתוספות בכל יום בהתאם למדדים שקבענו, במקום באקסל עמוס החישובים שלי. אז הורדתי, והכל התחיל להסתבך.
לאכול את השינוי
אז עברו להן 24 שעות ללא קניות. ביום ראשון הייתי אצל ההורים לפני הדיקור. אכלתי במטבח את התפוח והקשיו. שניה אחרי שהקשיו האחרון נגמר לו, הרגשתי שהבור מתחיל להיפתח, ויצאתי מהמטבח מהר כדי שלא אתחיל לזלול. לא אכלתי כלום, ושמחתי בעיקר שהצלחתי לתפוס את זה בזמן. הדיאטנית כתבה לי שהיא גאה, ושאני לא צריך להתרגש במיוחד כי פתיחת הסכר אצל ההורים זה נטו כי זה אצל ההורים, וזה קורה לכולם כשהם חוזרים הביתה.
וזה ברור לי, כי אצל ההורים זה העקב אכילס שלי, הגראונד זירו, ושם גם צריך להתמודד באמת. זה עוד צעד קטן אמנם אבל משמעותי. היה לי יום קשוח קצת, כי ההתמודדות עם הגמילה מהקניות קשוחה, השינוי של האפליקציה ועד שהבנתי מה קורה בה, ושקלטתי שבכלל אפשר לחפש בעברית. אלוהים יעזור לי.
בגדול אני מודע לעובדה שיש לי עניין לא פתור עם התחלות ושינויים, אבל ברגע שנמצא בתוך השינוי אז כבר אין בעיה. והנה למחרת כבר קלטתי מה עושים באפליקציה, וסיימתי להגדיר תפריט שלם. לא בחרתי לשדרג למנוי פרימיום, כי המטרה שלי היא פחות להתמקד במספרים ויותר בדרך ובכיוון הכללי. חייב לוותר על הנוקשות ועל ההתחשבנות, גם אם זה כמה קלוריות לפה או לפה. מה כבר יקרה? נשמין חלילה?
פשוט יותר מדי
ביום השלישי לגמילה נכנסתי ממש לסרטים, ודיברתי עם אמא שעתיים בטלפון. היה לי קשה לי מאוד עם כל ההתנזרות הטוטאלית הזו מהקניות. זה ממש כמו גמילה מסמים, וכל שינוי קטן בתחומים האחרים הוציא אותי מאיזון. למרות הקושי, אני עובד על עצמי, ומנסה לשלוט בזה. באמת זורם עם השינויים והתוספות של האוכל, והולך אחרי הדיאטנית שלי בעיניים עצומות, אבל עדיין קשה לי.
קשה לי עם השינויים, אני לא מתנגד אליהם, אבל כרגע אני חייב שהדברים יהיו הכי ברורים בעולם. לדעת מה אוכל בדיוק כל יום, עד לרמת איזה קינוח ומתי, בלי שתהיה לי יותר מדי אפשרות בחירה, כי אני קצת מתחרפן מהבחירות האלה. אני לא יכול שהאוכל יחזור להיות אישיו גדול מדי. פשוט לא יכול.
יותר מדי בחירות
אחת הבעיות הגדולות שלי, שעובד עליה בטיפולים, היא שאני לא יכול לבחור. רוצה הכל. גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. לעלות במשקל ומצד שני לרדת. גם לאכול בלי קלוריות, וגם שיהיה לי טעים. להיות בריא ובאותו הזמן להיעלם. לחיות וגם למות. ואי אפשר הכל, יודע כבר שאי אפשר. אז מה כן?
באותו יום לא ידעתי אם לאכול בשש גלידה במקדונלד'ס או עוגיה בשואו רום, ואז מתי לאכול את התפוח או בכלל האם לאכול באותו יום תפוח וקשיו, שאני ממש אוהב, ואת הקינוח בלילה. אבל בעצם אני לא אצא לקנות גלידה בעשר וחצי בלילה, ולא רוצה להכניס הביתה דברים טעימים, כי מפחד שלא אשלוט בעצמי. בקיצור נכנסתי לסרט רע ובלאגן שלם בפנים. לא הספקתי אפילו לכתוב לדיאטנית, כי הייתי בטלפון עם אמא יותר מדי זמן בניסיון להסביר לה מה עובר לי בראש. ללא הצלחה. אם אני לא הבנתי אותי איך מישהו יבין לעזאזל?
באיזשהו שלב הלכתי לסופרמרקט, והכנסתי לעגלה חבילה של טוויקס אישיים ועוד חבילה של טעמי אישיים. ואז הגעתי לקופה, ושניה לפני ששילמתי רצתי להחזיר את הכל חזרה למדף, רק מהפחד להכניס את המתוקים הביתה כדי לא להתפתות לאכול יותר מאחד. כי כבר סיכמנו שחטיף אחד קטן של 100 קלוריות לא יספיק לי הרי. וככה כל הערב אכלתי יותר מדי סרטים, ואת הלבלב שלי בעיקר.
יותר גבולות ברורים
ברגע של ייאוש טוטאלי מהגמילה ובכלל, כתבתי לדיאטנית הודעה ארוכה כאורך הגלות. או הדברים שמתמודד איתם במקביל, מה שהגיע קודם. ציינתי שאני עובד מאוד על הנושא של הגמישות, לצאת מהקפיצות הזו ומודע לעובדה שיש לי בעיה של גבולות. שכרגע אני חייב גבולות חיצוניים כדי להמשיך ולשרוד. ויודע גם שאני זה שאצטרך להציב לי את הגבולות הללו, כי השינוי יבוא רק ממני.
כתבתי לה שלמרות הכל אני כן רואה שיש שינוי ושיפור. אני כן מצליח לשחק בתוך גבולות המשחק שקבענו, בתוך התפריט לדוגמא, ומגלה גמישות כשיש לי פגישות או ענייני לו"ז. ותכלס, כל מה שאני רוצה זה שנחליט יחד איזה קינוח אני הולך לאכול בכל יום. בהתחשב באימונים כמובן. אז קודם כל יהיה לי גבול ברור, ואוכל לשלב דברים שבא לי, והקרייב אליהם ירד. ובתקווה שההחלטה הזו תוריד את החשקים, ואוכל להפסיק להתעסק בזה יותר מדי. כי הותשתי.
אחרי שהתנצלתי על החפירה, הגעתי לשורה התחתונה. והיא שאני חייב עכשיו להיות הכי מדויק בעולם, כי אני מתמודד עם כל כך הרבה במקביל, ואני לא רוצה שהאוכל יהיה אישיו יותר גדול ממה שהוא אמור להיות. אני מזכיר לעצמי כל יום שבחרתי בחיים בריאים, מאוזנים ושפויים, רוצה ללמוד ליהנות מאוכל, ולהפסיק לפחד ממנו. יודע גם שאיתה ועם שאר המטפלים שלי אני מצליח ואצליח לעבור את זה, והתנצלתי שאני ניג'ס ונודניק לפעמים, אבל זה רק בגלל שאני באמת מפחד, רוצה להצליח ולהבריא. הגיע הזמן לא?
היא ענתה לי שעדיף בהחלט לא להכניס הביתה כרגע שום חבילות משפחתיות גדולות, וקבענו שאכין רשימה של קינוחים שאוכל ״לשחק״ ביניהם במהלך השבוע. ככה גם יהיה לי גבול, וגם אוכל להתגמש בתוכו.
יותר תוספות
ואז למחרת, ברביעי, המשכתי לשחק עם האקסל, הורדתי, שיניתי, הוספתי והכל התערבב. התכתבנו שוב ושלחתי לה את כל הטבלאות ובלבלתי לה את החיים. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, ואני לא הבנתי אותה. מיואש מההחלטה להוסיף מאה קלוריות לתפריט יצאתי לכיוון הסנטר לקנות מתנה ליום הולדת משפחתית. ואת מי פגשתי בדרך במקרה? כמובן, את הדיאטנית האהובה שלי ואחותה האהובה לא פחות. וככה בשיחה של חמש דקות באמצע הרחוב סגרנו את כל הפינות, ויישרנו הדורים. היא החליטה שבמשך שבוע אוסיף כל יום קינוח טעים של עד 200 קלוריות, לא כולל התוספות של הבוקר והצהריים. מבלי להוריד, מבלי לשנות, רק להוסיף. שבוע אחד ונראה האם המשקל ישתנה.
וזה מה שקורה בינתיים. ביומיים אחר כך חזרתי שוב לאקסל, אך הפעם חד יותר. בדקתי את כל הדברים הטעימים שהתחשק לי לאכול. חפרתי באפליקציה ובמחשבון הקלוריות, וקניתי דברים טעימים ביחידות ברורות ומוגדרות בסבב סופרים מהיר. מאז אני כל יום אוכל משהו טעים לקינוח במסגרת הגבול שקבענו. אמנם תמיד אחרי שמסיים אותו רוצה רק עוד ועוד ממנו, אבל אני שם לי גבולות ברורים, לא מתקרב לשקית עם כל הדברים הטעימים, עוצם עיניים, נושם לאט, משנן לעצמי את מה שבחרתי, והולך לישון. כי לפעמים זה הפתרון להכל.
להפסיק את המלחמה
כסיפרתי לנפשולוג על התחושות האלו הוא אמר לי שזה לעולם לא יספיק. גם אם אני אוכל עשרים חבילות של לוטוס. כי זה לא הלוטוס מה שאני צריך, ואני חייב להפנים את זה. לא הלוטוס זה מה שאני מחפש. הלוטוס הוא איזושהי בריחה למקום של סיפוק רגעי של מלאות. כי אני מרגיש תהום, אני מרגיש ליטרלי שנפערת בי תהום שאני חייב למלא אותה. אבל אם התהום לא תתמלא בדברים הנכונים, אז המנגנון של להכניס לגוף דברים שאני לא צריך ולהיפטר מהם בכל מיני צורות, פיזיות או התנהגותיות, פשוט יהפוך לסוג של סייקל.
עוד הוא הוסיף שיכול להיות שבגלל שאני עטוף ועטור בכלים טובים, אני יכול להשתלט על זה הרבה יותר טוב היום. חד משמעית. ואנחנו רוצים להפסיק את המלחמה הזו. לעבור לתהליך למידה, גדילה והתפתחות. וברגע שזה הופך למלחמה, ואני מרגיש שאני צריך להילחם עם עמית, ולא להיות איתו בתהליך של לימוד וחיבור, אז כל אחד יפליא ביכולותיו. אני חזק, וגם הנפש חזקה, רק שהנפש חזקה קצת יותר. וכבר ראינו את הכוח שלה. בהחלט. אולי יותר מדי.
להתקדם הלאה
כל החודש נגעתי וחיטטתי בפצעים. אני חייב להבין שבולמיה ואנורקסיה, השמנה והרזייה, זה אותו דבר רק הפוך. בגדול אני לא מקבל את מי שאני, לא יוצר חברות אמיצה ומחבק את האני הזה כמו שהוא, כפי שהוא וזו איזושהי נקודת מוצא מסוימת. הנפשולוג אומר כל הזמן שלהקיא ולהרזות הם מצבים דומים, שבהם אני לא אוהב את מי שאני, רוצה להיעלם ולמחוק את עצמי מהמקום הזה. אני חייב קודם כל, בראש ובראשונה, לאהוב את מי שאני, ולהחליט שאני לא רוצה להיעלם. הפעם באמת.
הנפש רוצה ואומרת, שזה לא משנה מה הייתי, זה יותר משנה עכשיו מה יהיה ומה אהיה. הגיע הרגע שאני צריך ללמוד לכבד ולקבל את מה שהיה. מה שהיה כשהייתי ילד, לסלוח ולהתקדם. לכבד את מה שהיה כשהייתי מבוגר יותר, להתקדם, ולהתמקד כרגע בבניית עתיד שהוא בריא ויציב. כל פעם שאני מתחיל להיכנס לתסריטים של הרס עצמי, של ילדותיות, אני צריך לעצור. להגיד שהכל בסדר, ולהזכיר לעצמנו מה באמת בחרנו. כי זה לא הוגן רק להגיד "יהיה בסדר", אני צריך לדאוג לעצמי ולשמור על עצמי. גם כשנופלים אז להגיד "זה בסדר". אף אחד לא אמר שאני צריך להיות מושלם, אני צריך להיות שלם. גם עם הטעויות, ולדעת ללמוד בתהליך הזה לצאת טוב יותר ומהר יותר מהסיטואציות. הלוואי. רק שאצא מזה כבר.