"אל תשאלי". סימסתי לידידה שלי.
"מה קרה?" ענתה בבהלה.
"החופש נגמר. מצאתי עבודה". הגבתי והדופק התחיל לעלות.
רכבת הרים רגשית. אין לי דרך אחרת לתאר את מה שעובר עלי בימים האחרונים. מצד אחד אושר עילאי, הידיעה שהגעת לאן שרצית, לאן שהתפללת כמה שנים ומצד שני הפחד, החשש והרצון העז להוכיח.
בין כל סערת הרגשות יש דבר אחד שמפריע לי באמת. חוסר היכולת לישון. המחשבות לא מפסיקות לרוץ קדימה, הראש לא מפסיק לעבוד, והמתח הקיומי, הלחץ באוזניים, אמאל׳ה.
כולם אומרים לי שאני חייב להירגע, שהכל יהיה בסדר וזו רק ההתחלה. זה הזמן שלי לספוג, להכיל, ללמוד וליהנות מהדרך. אבל גם כשאני מנסה לנשום רגיל הלב ממשיך לדפוק והראש לא מפסיק לרוץ במאתיים קמ״ש.
המבחן האמיתי
עברו שלושה ימים בסך הכל מאז שהתחלתי לעבוד. ביום הראשון לא היה לי מושג מי נגד מי, ביום השני נכנסתי יותר לפוקוס וביום השלישי כבר התחלתי להיכנס לעניינים. הייתי בפגישות, פתחו לי מייל והתחלתי לחבר שמות לפרצופים. יש עדיין כאלה שלא ממש מזהה, אבל אומר שלום ומחייך לכולם כשעובר מולם במסדרון. לאט לאט מנסה להיכנס לעובי הקורה ויודע שיקח עוד מלא זמן עד שאגיע לשם. אבל למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?
עכשיו הזמן שלי להוכיח את עצמי. גם מבחינת עבודה, אבל בעיקר מבחינה אישית. כתבתי רבות על הדרך, השביל, הסבלנות, ההתמדה בתהליך והנה הגיע המבחן. אין קיצורי דרך פה. הצמיחה והגדילה כרוכים במכאובים. אני חייב להיאזר בסבלנות, לנשום ולהפסיק להילחץ.
גם המנהל שלי אומר לי לנשום, שהכל טוב, זו רק ההתחלה ואיזה כיף שאני כאן. למרות שאני משתדל מאוד להישאר קול אולי בכל זאת רואים עלי? מה מלחיץ אותי כל כך? התפקיד כבר שלי, לא זז מפה והולך לעשות אותו על הצד הטוב ביותר. למה תמיד אנחנו רוצים להוכיח את עצמנו? בפני מי? אחרים? או בפנינו?
החלטתי לנסות שיטות שונות להרגעה. ריצה במכון, לקרוא מלא חומר מקצועי, לכתוב ולהתחיל לספר לכולם. בהתחלה רציתי לחכות שהידיעה לעיתונות תצא, לעשות בום בפייסבוק ולהיעלם חזרה למיילים. אבל התהליך התארך קצת ורק מחר היא תצא. לא סיפרתי למשפחה ולחברים הקרובים. רציתי להפתיע, אבל השמירה בבטן התחילה לעשות לי כאבים מבפנים. בהתחלה סיפרתי שמצאתי עבודה. לא עדכנתי איפה, בתירוץ שהחוזה עוד לא חתום. כולם שמחו כמובן והבינו. לא יכלתי לקחת את הצ׳אנס שיהרס לי הסיכוי שתודלף הידיעה. אמנם אני לא אתפוס כותרות ראשיות, אבל זה מינוי שיעשה קצת רעש בתעשייה ובעיקר בברנז׳ת היח״צניות והמפיקים איתם עבדתי. בכל זאת הייתי בהפסקה מהחיים חצי שנה.
רגשות מעורבים
ביום שישי חברים החליטו שהם באים לרייב פורים בכיכר המדינה עם הילדים שלהם. אחרי שבמוצ״ש שעברה כשנפגשנו לא אמרתי מילה, החלטתי הפעם לספר פנים מול פנים. אלו הן חדשות שלא נעים לשלוח בווצאפ. למרות שאני שונא את החג הזה ברמות, ומסיבות של בני ובנות 16 שיכורים זה פחות הקטע שלי, החלטתי להצטרף. גם כדי להתאוורר וגם כי היה חשוב לי כבר לספר. נפגשנו ביהודה מכבי, חצי דרך סחבתי ילדה אחת על הידיים וחצי דרך את השניה על הכתפיים. מזל שהתמדתי עם המכון. לפני זה פגשתי חברה מהלימודים שלא ראיתי שנים. סיפרתי גם לה כי לא יכלתי להחזיק בפנים יותר ודיברנו ארוכות על התפקיד. היה בזה משהו משחרר, לא לשמור יותר, להתחיל לעכל.
הרייב היה חביב באופן מפתיע, חוץ מהמוזיקה שהייתה מוזרה קצת ולא ממש רקידה. מה נסגר עם הקטע לצעוק את השם של הדיג׳י כל שניה? באיזשהו שלב פגשנו חברים נוספים ואז הגיע הרגע להוריד את המועקה מהלב. סיפרתי והשוק לא איחר לבוא. ברכות, איחולים, חיבוקים ובעיקר מלא בלונים מבועות סבון. ככה זה כשמספרים וצריך לשמור על שלושה זאטוטים בו זמנית.
כשחזרתי הביתה אחרי שמיצינו את עניין ההמון קרסתי. הגוף לא יכל יותר, ואחרי שאכלתי צהריים נרדמתי לשעה. ואז התחילו הבחילות, וכאבי הבטן, והכל הסתובב. בערב בארוחה המשפחתית כבר סיפרתי לכל המשפחה המורחבת ואנחת הרווחה של סבתא נשמעה עד לקצה השכונה. בין לבין היא שאלה שוב כמה ירדתי, ציינה שזה לא נראה טוב ואולי אני מפתח אנורקסיה קלה. כדי להרגיע את הרוחות דאגתי שתראה שאוכל אזני המן בכמויות (איך אפשר לעמוד בפיתוי תגידו לי?) והרגעתי אותה שהכל בשליטה.
האמנם? האם באמת אני שולט על הסיטואציה? על החיים שלי? על הדרך, על התהליך? על פניו כל הסימנים מראים שכן. הולך לפי תוכנית האימון, לפי התפריט, לפי השביל המחשבתי, אז למה הכל מרגיש שנשמט לי מתחת לרגליים? אולי זה הלחץ, מחסור בשעות שינה או התרגשות מהולה בחששות. בכל מקרה אני חייב לנסות להשתלט על הכל. לתקן דפוסים ישנים, לא להתגונן, לא לענות ישר, לספוג, לעכל, להבין מי נגד מי, מי בעד מי ומה הכי נכון לסיטואציה, עבורי.
הלחץ לא תורם לי לכלום. זה לא מתח בריא שמשאיר אותי עירני. הוא משתק, ואין לי זמן לעצור עכשיו. הרכבת דוהרת ב-200 קמ״ש וביום חמישי בבוקר רמזו לי בלי עדינות שאני הקטר, ולא סתם יושב איפה שנמצא.
השקט שלפני
עוד מעט יוצאת הידיעה. זה שלב השקט שלפני הסערה. לפני מבול הלייקים, ההודעות, הטלפונים ובקשות הכרטיסים (סורי, לא יקרה). לפני כמות הפרגונים, האהבה והצביעות. אנשים שלא דיברו איתי שנים יתעוררו ופתאום כולם יזכרו בי, או יותר נכון במה שהם חושבים שהם יוכלו לקבל.
אבל אותי מעניין רק דבר אחד. להמשיך בדרך. להתקדם, לפצח את השיטה, להביא את עצמי, לחדש, להמציא את עצמי מחדש. לחיות, להיות, לנשום ובבקשה אלוהים, בבקשה, רק לחזור לישון.