זוועה / חרדות קיומיות

״אתה יודע מה, אתה צריך למצוא עבודה ביד ושם״. אמר לי הפסיכולוג בפגישתנו האחרונה.
״יד ושם?״ עניתי בפליאה. ״למה?״
״כי אתה נראה כמו פליט שואה״.

בזמן האחרון כמעט כל מי שפוגש אותי טורח לומר לי בלי בושה, וישר בלבן של העיניים שאני נראה זוועה. רזה מדי, אנורקס, אולי תאכל משהו? ואת האמת זה קצת מעייף. ומרגיז. גם ככה שעות שינה הפכו למותרות מאז שהתחלתי לעבוד אז עכשיו נוסף לי גורם מתיש ודי מעצבן.

הבעיה הגדולה שלי עכשיו בחיים היא שאני לא סופרמן. לא מצליח לשלב הכל. גם עבודה, גם לאכול נורמלי, לשתות בכמות מספקת, גם להתאמן במכון, גם דיקור, פסיכולוג, לכתוב, לעדכן את הבלוג, לראות טלוויזיה ובעיקר לישון. וואו. חלום. זה מייאש, מתסכל, מעציב ובעיקר מחזיר אותי אחורה. ולא בא לי לחזור לאחור.

להוריד הילוך

לא כתבתי הרבה זמן. מרוב עייפות והתמקדות בתפקיד החדש לא הצלחתי לארגן את המחשבות לידי פסקאות ראויות לקריאת אדם. ועד עכשיו לא הבנתי כמה זה היה חסר לי. הדקות האלה שהכל נשפך על הדף, המחשבות, החששות, הפחדים, התובנות. אני עובד על אוטומט מאז שחזרתי לעבוד. הראש לא מפסיק לעבוד, לתכנן, לעכל ולחשוב. לא מרוכז, לא מקשיב, מתעלם.

החלטתי בלת ברירה להוריד הילוך. לצערי הדבר הראשון שנפגע הוא הבלוג. מרוב עייפות לא היה לי כוח לכתוב, המחשבות התערבבו בינן לבין עצמן, ויצרו עיסה דביקה שלא מצליחה לחבר משפט אחד כמו שצריך. הדבר השני שלצערי התמעט הוא ההליכה למכון. מארבע פעמים בשבוע ירדתי לשני ביקורים בלבד במקרה הטוב. פעמיים בהם אני כמעט ונרדם על המכשירים ורק מייחל להיכנס למיטה ולחלום.

במהלך היום אני משתדל להיות חד וממוקד. ברגע שמתיישב שניה בנוחות אני מתחיל לשקוע לאט, החמצן במוח הולך ואוזל והעייפות משתלטת. לא ממש זוכר מה זה לישון לילה שלם ברציפות, או איך בא לידי ביטוי המונח יקיצה טבעית. מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה עברו כמה ימים והמצב לא באמת הולך ומשתפר.

מלחמה פנימית

החלק העצוב בכל הסיפור הוא שאני מרגיש שהכל בורח לי בין האצבעות. השינוי, הכושר, ההרגשה, החיים. יודע שזו רק תקופה, ושהיא תעבור. לא מזמן הצגתי את המצגת הראשונה שלי בחברה. לא ברור לי איך הצלחתי לארגן את התוכניות שלי למספר שקפים במגבלות הזמן והחוסר בשעות שינה, אבל לשמחתי היא הייתה מוצלחת ואפילו קיבלתי מחמאות. קיבלתי אישור לגייס עובד/ת חדשה למחלקה, במטרה שאוכל להוריד ממני קצת עומס ולהתרכז באבנים הגדולות שבאתי להזיז.

עוד חלק מבאס הוא שחזרתי לאכול שטויות. בעיקר מתסכול שלא מצליח להגיע למכון. מוצא את עצמי נכנס אי שם בלילה לאחד מהסופרמרקטים שפתוחים 24/7 וקונה שוקולדים בלי הפסקה. כל מה ששיניתי בחיים, כל העבודה הקשה ובסוף אני באותו מקום, מול מדף הקינדר בסופר ונותן לילד שבי את מה שהוא צריך כאן ועכשיו.

המלחמה הפנימית הזו מתישה אותי, הדיסוננס ביני לביני גורם לי לעוף בחלל, לבהות בעולם ולהתנתק מעצמי. ולא חבל, אחרי שהתחלתי להתחבר אלי בצורה בריאה שכזו? כולם צועקים עלי, נוזפים בי, חושבים שיודעים מה טוב בשבילי. ואולי הם צודקים? ואני טועה? או אולי הם טועים? ואולי זה בכלל לא משנה.

החיים בלופ

בשבועיים האחרונים נכנסתי ללופ שעדיין מנסה לצאת ממנו. מרגיש כמו אוגר שרץ על גלגל בכלוב ולא מגיע לשום מקום. המדקר שלי החליט שאני סובל מחרדה, הדיאטנית ביקשה שאתקשר אליה בכל פעם שנכנס לסופר והפסיכולוג המליץ שאפתח חומוסיה כי אני כל כך קונטרול פריק שרק עם 60 מנות חומוס ביום אוכל להתמודד ולהישאר שפוי. אלא אם כן אכניס סביח לתפריט.

ואולי הם שוב צודקים? ואולי הכל בראש שלי? השאיפה לשלמות, לעשות דברים בדרך נכונה, מקצועית ויסודית? אולי בשביל להשתלט על הכל אני צריך להשתלט עלי קודם? התחלתי לקחת כדורי הרגעה טבעיים. לועס שתי כמוסות בבוקר והכל נראה קצת אחרת. אבל יודע שזה רק פלסטר זמני, וחייב לטפל בבעיה המרכזית. לחזור לשלב את עצמי בסיפור, להרגיע את השדים שמתרוצצים שם בראש ולא נותנים לי לישון או לחשוב בבהירות. ללמוד את כל מה שצריך, ולהתחיל לשחרר, להאציל סמכויות ולא להיות כל כך קשה עם עצמי. כי אני לא סופרמן, לעולם לא אהיה, אבל גם לא מוכן לחזור לאחור. אף פעם.