״הבעיה שלך היא שיש לך יותר מדי שכל״ כתבה לי חברה טובה מאוד.
״פרטי, נמקי והסבירי״ עניתי.
״יותר מדי שכל שווה יותר מדי מחשבות, וזה עושה תסבוכות. אין שכל, אין דאגות״. פירטה, נימקה והסבירה.
״תכלס״. עניתי והתחלתי לחשוב.
אלוהים. בבקשה אלוהים. תעשה שהכל יגמר כבר. אני באמת לא מסוגל יותר. לא מסוגל לחשוב יותר, לא מצליח לישון, לא יכול עם ההתקפים, עם הרעב, עם הכאבים. לא מסוגל להקיא יותר. אין בי כוחות להילחם בעצמי. הכרזנו על הפסקת אש, אז מה קשורה מלחמה עכשיו?
גמילה בכפייה
זה היה אחד השבועות הטראומתיים בחיים שלי. יותר גרוע מהשבוע ההוא בדצמבר שהרגשתי שנגמרו לי החיים. מרגיש כמו מכור שעובר תהליך גמילה קיצוני, בבת אחת, בלי הפחתה, בלי הורדה. פשוט נגמר וזהו. גמילה מהמדרגות, מההליכות בחוץ, מהריצה. ואני לא נושם. כבר שבוע וחצי. מלחמה בתוך מלחמה. בעיקר אצלי בראש.
מאז שלישי הארור, כשנשמעה האזעקה הראשונה באזור המרכז, החיים שלי נעצרו בפתאומיות. השגרה האובססיבית שלי פינתה מקום לשגרה חדשה, מלאה בחרדות, פחדים, לחצים, כאבים, רעב, אכילה רגשית, התקפי זלילה, הקאות ויותר מדי מחשבות. הכל יותר מדי.
לרוץ מהר
באותו ערב של יום שלישי הייתי עם בת דודה שלי בהופעה של דני בסן בספרייה בקריית אונו. עד אותו ערב לא ממש הקשבתי באדיקות לחדשות או הייתי מודע כל כך למה שמתרחש במדינה. הייתי עסוק בלספור מדרגות, ארוחות וקלוריות. אמנם באותו בוקר ראיתי מהטיילת את היירוטים שהיו באשדוד או אשקלון, אבל המחשבות שלי היו בעיקר על איך לסיים בשלום את האימון מדרגות אחרי כמה ימים קשוחים במיוחד.
שניה לפני שהתחילה ההופעה עלה האחראי מטעם המקום לבמה ותדרך את הקהל מה עושים אם תשמע אזעקה. היינו בבק סטייג׳ ולא ממש הקשבתי לו. כשהתחיל השיר הראשון בת דודה שלי אמרה לי שאולי כדאי שנשב קרוב ליציאה כדי שנוכל לרוץ אם יהיה צבע אדום. היא לא הספיקה לסיים את המשפט ונשמעה סירנה עולה ויורדת. חבל שלא לקחתי אותה למלא לוטו במקום.
רצנו מהר למקלט, ראשונים מבין כל הקהל שרץ אחרינו, עוברים בין אלפי ספרים ומלא חדרים עד שהגענו לסוף. לקיר בטון ליד קלסרים מלאים בגנזכים. זה היה ערב הזוי. אנשים מבוהלים שהשאירו את ילדיהם לבד, חרדה ופאניקה, ואין קליטה.
בתור חלק לא רשמי מההפקה עברתי בין האנשים, ניסיתי להרגיע, לתרגל נשימות ולנסות להוריד את מפלס הלחץ. אחרי שנרגעו קצת העניינים החלטנו להעביר את ההופעה לרחבת הכניסה שליד המקלט, כך שאם תהיה שוב אזעקה נוכל לרוץ מהר. והיה בסופו של דבר ערב נפלא. דני היה כדור הרגעה למאות האנשים שהיו שם, ולמרות התנאים הלא פשוטים הוכיח שהוא פרפורמר מעולה, ובן אדם מדהים עוד יותר.
איך קרה שנפלו השמיים?
באותו ערב תכננתי לחזור לתל אביב. בת דודה שלי לא הסכימה ודרשה שאחזור איתה לראשון לציון. לא יודע איך אבל זרמתי. ואת האמת טוב שכך. באותו ערב היו עוד שלושה מטחים של טילים, וכך עיר האורות והקניונים, נכנסה ישר לקו העימות, ומצאתי את עצמי בלילה לבן והזוי שכולו מפגשים מביכים עם השכנים במקלט.
לילה ללא שינה, או יותר נכון שבוע וחצי ללא שינה, יציאה מהשגרה, גמילה שלא מרצון, ובגדול סיוט מתמשך. ברביעי הייתי זומבי לחלוטין. לא הבנתי מה נסגר איתי, ובגלל הלחץ והעירנות המוגזמת נהייתי רעב. כל הזמן רעב. ומאז לא הפסקתי לאכול. לאכול ולהוציא החוצה. וחוזר חלילה.
באותו בוקר הבנתי שלא אוכל לעשות את ההליכה והריצה בחוץ כמו כל יום. התחלתי לחשוב על פתרונות יצירתיים, והלכתי לבקר את דודים שלי ברגל, שגרים במרחק של 20 דקות הליכה מההורים שלי. הליכה מהירה ברחוב הראשי והריק של העיר, כשרק חברי הפרלמנט של בית קפה קטן יושבים ומספרים לכתב חדשות אמיץ על הלילה שעברו. בדרך עברתי במאפייה השכונתית וקניתי כמה פחמימות מתוקות כדי לנחם את הנפש אחרי הלילה הסוער שעברנו. וזה פתח שער שהיה קשה מאוד לסגור. והשמיים שלי נפלו.
מאז התחיל רצף של לחץ וחרדה, התקפי זלילה, רעב מטורף, התנפלות על המטבח, קניית ממתקים, פקאנים מקורמלים ומאפים בכל חנויות הרחוב, חזרה הביתה להוציא את הכל, שעות מול הטלוויזיה, רפרוש אובססיבי של אפליקציות החדשות והמבזקים ומחשבות בעיקר על האם אפשר כבר להוריד נעליים או לא. הגעתי למצב שביקשתי שיחביאו את כל הדברים הטעימים שיש בבית, קצת כמו בשואה. וזו הייתה תחושה נוראה. שואה.
והמכון נסגר ליומיים, ופספסתי אימון ביום חמישי. ולא משנה כמה יצירתי הייתי, והלכתי שוב ברגל לדודים שלי, כדי לרוץ על ההליכון שלהם, ואלתרתי אחר כך במרפסת אצל ההורים אימון עם משקולות ומארזי מים מינרליים, הרגשתי ריקנות גדולה ובעיקר שלא עשיתי שומדבר.
ובאמצע סופ״ש, וארוחת שישי, ושבת וערב חג, וחג, ורק אוכל מהלחץ, ושוב אזעקות, שוב המחשבות, ההודעות הקבועות שאני בסדר במקלט לכל הקבוצות ולחברות שנשארו לשמור על העיר ולחברים היקרים שגרים באשקלון. והיירוטים, הבומים. בחוץ, אבל בעיקר בתוך הלב.
צר עולמי כעולם מדרגה
נשארתי אצל ההורים כל המלחמה מכמה סיבות. גם כי לא הכי נעים להיות לבד במצב הזה. הדירה שלי אמנם חמימה, אבל מסמרים לא ממש מחזיקים על קירות החול התל אביביים, אז אם במקרה היה נופל איזה טיל באזור סביר להניח שהוא היה נשאר יציב והבניין פחות.
גם לקחו לי את ההליכות בחוץ, אין בטיילת באמת איפה לתפוס מחסה או להתחבא. המקלט בכיכר אתרים נמצא בסכסוך מתמשך בין העירייה לבין בעלי הנכס אז הוא לא ממש בשימוש, גם סגרו את המכון בהתחלה, ותכלס בשביל מה זה טוב להיות לבד בלחץ הזה?
וכל הזמן המחשבות לא מפסיקות. והפחד. לא באמת פחדתי שאפגע מהטילים, אבל הפחד תמיד היה שם. פחד מהלא נודע, מהאי ודאות, נו מתי זה יקרה? פחד מלהפסיד אימונים, פחד מהשמנה. פחד שהכל נגמר ואחזור אחורה. רק לא לחזור אחורה. והמחשבות הטורדניות ורק לא להשמין, ומה יקרה למדרגות האהובות שלי, עומדות להן חשופות ללא הגנה, רק שלא יקרה להן כלום. והאם הכל יסתיים מתישהו? עוד נפגש? או ככה זה נגמר בינינו? בפרידה כואבת ואכזרית?
זו הייתה גמילה כפויה. כמו מכור לסמים שלקחו לו את המנה. והייתי בקריזים. אבל ממש. רעידות, לחצים בחזה, חוסר בשינה וצורך אובססיבי למלא את החלל שנוצר שם בפנים. וחוסר באוויר, וחרדה, סטרס, לחץ. הכל חגג ביחד, הקצפה רבתית והתשה כללית.
ועליתי במשקל. וכולם מסביבי היו מרוצים, ורק אני רציתי למות. לא הצלחתי להסתכל במראה מבלי לראות הר אדם מולי. צבטתי את עצמי באזור הבטן באותה תדירות שאשקלון חטפה מטחים, ובעיקר רציתי שהכל יגמר כבר ולחזור לשגרה. לחזור למשקל שלי, לחזור לעצמי.
להפסיק לנשום
לקחו לי את הדבר הבסיסי שמחזיק איתי שפוי בתקופה האחרונה. את השגרה שלי. השגרה האובססיבית, המוגזמת, הקפוצה והמדויקת עד כאב. אבל היא שלי, אותה אני מכיר והיא מחזיקה אותי בחיים כרגע. וברגע שלקחו לי אותה הכל התמוטט וחזרתי אחורה בבום. ונתקעתי בקיר. וזה כאב. ממש אבל.
אני יודע שהשגרה שלי לא ממש נורמלית. היא אובססיבית, דרמטית, קורבנית. משרתת את האוגר שרץ לו על הגלגל, אבל במהלך המלחמה האוגר ירד מהגלגל ופשוט רץ לכל כיוון. וניסיתי ליצור לעצמי שגרה חדשה, בתוך הגמילה הכפויה. נסעתי כל יום למכון כושר, הלוך ושוב, אחרי שהם סגרו דיל שיתופי עם המרחב המוגן במאפייה של הסופר הצמוד. ואפילו היו יומיים שאכלתי מסודר לפי התפריט ולא הוצאתי כלום החוצה, אבל זה היה מעט מדי וקצת מאוחר מדי.
לחזור לנשום
ואז בשישי הכריזו על הפסקת אש. אבל אני כבר הפסדתי. בקרב, במערכה. עליתי במשקל, הגוף כבר הותש, ניצחו אותי. כל מה שעבדתי עליו בחודשים האחרונים הרגיש לי שהלך לאיבוד, ואני חייב רגע לעצור, לקחת פסק זמן מהכל כדי לחזור לעצמי, להתחיל מחדש. לחזור שניה לשגרה שלי, לקום בחמש, לרוץ בטיילת, לעלות שוב ושוב במדרגות, לאכול חסה, לחזור לנשום.
אז חזרתי לתל אביב במוצ"ש, וסדר היום מתחיל לחזור לעצמו, לאט לאט. וגם המשקל מתחיל להתייצב חזרה. וחזרתי לרוץ על הטיילת, לטיפוס היומי בכיכר אתרים, להגיד שלום לאנשי המדרגות, לנמנם שנ"צים על הספה, לראות תוכניות בערוץ הבריאות. לנסות לנשום סדיר. לקחת אוויר כדי לצבור כוח למלחמה האמיתית שיש לי בפנים. והעיקר שבינתיים זה נגמר. ומזל שלא הייתה אזעקה כשהייתי כל השבוע ההוא במכון. כי מי כמוני יודע שמאפייה זה ממש לא מרחב מוגן.