״יש לי משימה בשבילך״ אמר לי הפסיכולוג בסוף הפגישה השבועית שלנו.
״אוקי״ עניתי במבט קצת חששני משיעורי בית לקראת הסופ״ש.
״לעצור ולהסתכל מה קורה בפנים, רק להסתכל ולהרגיש. לחמול״. אמר וניסה להבין מה עובר לי בראש.
״חתיכת משימה״ עניתי וחשבתי לעצמי, ״מילא להרגיש, אבל לעצור? מה זה?״
לרוץ מהר
שמתי לב שבשנים האחרונות אני תמיד רץ. גם פיזית ובעיקר בפנים, בדיבור ובמחשבות. המוח טס על מאתיים קמ״ש ולפעמים המילים לא מספיקות לצאת החוצה כמו שצריך. הכל באובר. אובר חשיבה, אובר קניות, אובר תכנונים, אוברוויט אמיתי. אני רץ ולא יודע לעצור. כאילו שיש לי אוגר בפנים שמסתובב על גלגל ולא מגיע לשומקום וגם לא מתעייף. וזה מעייף.
אני תמיד נשאר בלי אוויר. למרות שבגדול אני טיפוס מקדים, בזמן האחרון אני תמיד מגיע על הדקה לכל מקום. רץ מפה לשם, להספיק הכל, להספיק לאוטובוס, חושב קדימה, מתכנן, הכל בלחץ עם אלף מחשבות ולא באמת נהנה משומדבר. לא כיף.
Act of running away
אני מתאמן בערך שלוש וחצי שעות ביום. קם לפני הציפורים, יוצא להליכה על הטיילת, כשמגיע לצ׳ארלס קלור מתחיל לרוץ, עושה סיבוב חזרה במנטה ריי ורץ עד כיכר אתרים. שם עושה אימון מדרגות למעלה ולמטה ואחר כך מסיים בריצה ממלון קרלטון ועד הדירה. למה? שאלה טובה. לא מתאמן למרתון תל אביב, מרוץ הלילה, איש הברזל, מתכת או כל המצאה אחרת שגורמת לעירייה לחסום את העיר דווקא כשלא צריך. משתדל לא ליפול ובעיקר לא להתבלבל בספירה.
בהתחלה זה היה כדי לרדת במשקל. רציתי להגיע במשקל נורמלי למכון כושר. זה התחיל בהליכה של שעה וחצי ואז נזכרתי בסבב הקודם ובהמלצות של המאמנת כושר והדיאטנית. אז התחלתי לרוץ קצת, ואז קצת מדרגות וכל פעם ניסיתי לאתגר את עצמי. נו אתה כבר כאן, אז עוד עשר פעמים. ככה הגעתי למאה.
היום כבר לא יכול להפסיק. המחשבה לעצור, לשנות, להפחית או לא לעשות מוציאה אותי מאיזון. אז עושה ועושה, יותר מדי, יודע שפוגע בי, אבל בצורה בריאה. אבל נראה לי שהגיע הזמן להתמודד עם העובדה שאני פשוט בורח. המדקר שלי אבחן אותי בדיוק מכאיב שמבחינתי לא לעשות זה למות, ואני חי בהתניה שהמצאתי שאם אני לא הולך אני לא קיים. אני סובל מעודף על רקע של חוסר. אני אובססיבי, ברחני, בורח מעצמי כבר שנים, לא עוצר לדקה, לשניה, לא נהנה משום דבר, לא חי באמת. אז בשביל מה?
ללמוד לעצור
לפני שבועיים אירחתי אצלי בדירה חברות טובות מהמכללה. הן כבר חברות לחיים, אבל הכרנו על הדשא בהפסקה בין השיעורים כשקנינו פסק זמן והתחלקנו ארבעתנו, ומאז אנחנו לא לוקחים פסקי זמן אחד מהשנייה. כל היום תכננתי, ארגנתי, סידרתי, ניקיתי, שטפתי, הלכתי לסופר (פעמיים) והכל בהתרגשות מלווה בפחדים.
ימצאו חניה? מי יגיע קודם? הן או השליח של וולט? מה נזמין? כמה יעלה? נזמין גם קינוח? מותר? אסור? אני ארגיש טוב? הבטן תכאב? האוכל ישאר בפנים או לא? מה להגיש לעזאזל? הדירה נקייה מספיק? יהיה להן קר? חם? הצילו.
אני לא מארח יותר מדי. לא בגלל שלא אוהב, אלא בגלל שאני גר באזור נטול חניה אז אנשים חוששים קצת להתקרב. לא מאשים אותם. אבל כשזה כבר קורה אני לא ממש חוסך. אוהב לתכנן, להכין, לחתוך, לסדר, לעצב, לארח. זה נחמד בגדול, למרות שכרוך במלא הוצאות, כי אין לי בדירה משהו אכיל או טעים כלום חוץ מחסה, ירקות ואבקת חלבון.
הבעיה הגדולה כשאני מארח היא שאני לא באמת נהנה מהערב עצמו. לא בגלל החברה חס וחלילה, אלא בגלל שאני כל הזמן עסוק בלחשוב מה הלאה, מה צריך לעשות עכשיו, מה עוד להוציא, מה עוד להביא, עוד ועוד. ואני לא עוצר, לא עוצר לחוות באמת את הרגע הזה שקורה ממש עכשיו. תמיד הלאה, בשלב הבא. תמיד בלחץ.
להכין, לסדר שולחן, מגיעים, גם האוכל מגיע, אוכלים, מפנים, שוטפים כלים, קינוח, קפה, עוד כלים, אריזות (כי חס וחלילה שיישאר אצלי משהו טעים) ועוד כלים. אבל רגע? איפה לעצור שניה? להתרכז בתוכן עצמו? בדברים שנאמרים? בחוויה? בלהיות ביחד ולדבר ולא רק לארח?
תובנת השליטה
בזמן האחרון הכל תמיד חוזר לנושא השליטה. אני חייב להיות בשליטה על כל סיטואציה. תמיד מתכנן, קובע, מחליט, לא יכול לשאת הפתעות. הכל ידוע מראש, אבל נשכח מהלב. כי אלוהים יודע מה יקרה אם לא. לפני שבועיים אצל הפסיכולוג הגעתי לתובנה שעדיין צריך לעכל ולעבד אותה. איבוד שליטה מוביל לאיבוד החיבור ולהתנתקות שמובילים לחוסר באהבה. אם אני מאבד שליטה על הסיטואציה אני מתנתק, לאט אבל בטוח.
וזה אולי הפחד הכי גדול שלי כרגע. לאבד שליטה, להתנתק ולהפסיק לאהוב. שומר על הסדר יום שלי בקנאות, על האימונים, התפריט, כדי לא להתנתק מעצמי, כדי לא להפסיק לאהוב. אבל על מי אני עובד? הרי התנתקתי ממני כבר מזמן. אמנם לא ניתוק קבוע שמשמעותו שיגעון או מוות, אבל איך נאמר בעדינות? אני ועצמי לא החברים הכי טובים. ועל אהבה אמיתית עוד קשה לדבר. אז למה אני צריך להיות בשליטה כל הזמן? אולי כי אני מתחיל לעבוד על זה? יכול להיות שכן יש חלק בי שמחבק את עמית הקטן בן העשר שמייחל למותו רק כי לא קיבל תשומת לב באותו רגע? אולי הגיע הזמן באמת?
איכשהו יצא, ואולי כי הובלתי לשם לא במודע שגם בדיקור וגם אצל הפסיכולוג דיברנו לאחרונה על הנפש, על עמית הקטן שיושב במסדרון וכותב במשחק נעצים שהוא רוצה למות, על הרגע ההוא ששינה את הכל, שניתק אותי מעצמי. ודיברנו עליו, על מה הוא מרגיש, מה אני רוצה להגיד לו, איך להתייחס, להקשיב, אבל זה קשה. קשה לי לזכור את הפנים שלי בסיטואציה הזו, מה חשבתי לעצמי ומה הוביל לרגע הזה.
לשחרר את האווטאר
הכל תמיד חוזר גם לזה שאני תמיד רוצה להגיע ולא לעשות אף פעם את הדרך. יש בי פחד אמיתי מלהתמודד עם עצמי, עם מה שאגלה, פחד מכאן ועכשיו, פחד מלהרגיש, ובגלל זה אני אף פעם לא מרוכז בפגישות, במפגשים חברתיים, תמיד דואג למה שיבוא, עסוק תמיד בתכנונים עתידיים, אין הווה, אין אדמה, אין חיבור, אין חיים.
המדקר שלי טוען שאני תקוע בעבר, מפחד מהעתיד ולא חי בהווה, ושהגיע הזמן לא להיות שבוי במטריצה של האווטאר שבניתי לעצמי. יצרתי ניתוק מעמית ברגע ההוא בגיל עשר, ונולד לו אווטאר שלא רוצה למות, אבל לא רוצה לחיות. ועכשיו אני חייב להשתחרר, אבל לא לברוח, כי אין לאן. לאן אלך? לשם? לכאן? אני תמיד איתי. מה הטעם? אין טעם לברוח.
אני צריך להגיד לעצמי גם אם זה בצורה מכאנית בהתחלה שאני רוצה לפגוש את עמית, ומה שיהיה יהיה, ואין ספק שזה יהיה טוב, זמן אמת, זמן אמיתי, הוויה, הווה, כאן ועכשיו.
עוד הוא הוסיף שאני עושה לעצמי את מה שאני שונא שעושים לי ופוגע בעיקר בעצמי. הדרמה שלי לא מקדמת, לא נותנת כלום ולוקחת הרבה. אני צריך להושיט יד, לתת לעמית האמיתי לצאת החוצה. יצרתי התניה שיקשיבו לי רק אם הדרמה תהיה גדולה, אבל אני לא מקשיב לעצמי ופה הריק.
אם אני אהיה ב-being ובהקשבה, אני אראה שפתאום אחווה את העולם בצורה שונה לחלוטין, למרות שלא ישתנה יותר מדי אני ארגיש מסופק, מלא, נמרץ ומדויק יותר מאשר הייתי אי פעם. ואוכל להתחיל לחוות חוויות טובות, נכונות, מלאות ואמיתיות, לא בכאילו, לא בערך ולא בנדמה לי. אני אהיה מסופק במעט הזה שאני עושה ובהרבה שאני עושה. ואוכל לעצור ולחזור להרגיש.
כולך חשוב
הפסיכולוג חזר והדגיש בסיום פגישתנו האחרונה שהכי חשוב תמיד לחזור ולבדוק מה מרגישים בכל סיטואציה, כי הרגשות חשובים. כולך חשוב. החלק שרוצה לחיות, למות, לאכול ולהוציא החוצה. וצריך לעצור ולהסתכל מה קורה בפנים. להסתכל ולהרגיש.
האמת? הלוואי. באמת של החיים? זה מפחיד, קשה, ומאיפה לעזאזל מתחילים? הגיוני שכאן ועכשיו, לא?